הכותרות הראשיות

כותרותיהם הראשיות של ארבעת העיתונים הכלליים מוקדשות הבוקר לספין פוליטי של ראש מפלגה מגזרית. אריה דרעי, יו"ר ש"ס, הודיע אתמול לחבר הרבנים של המפלגה על רצונו להתפטר בעקבות פרסום של קטעי וידיאו שבהם נראה ראש חבר הרבנים המנוח, עובדיה יוסף, מנאץ אותו ("גנב", "רשע", "פושע") ומביע התנגדות נחרצת לחזרתו לראשות המפלגה.

אתמול, מיד עם הודעתו של דרעי על כוונתו להתפטר, דאגו העיתונאים שדיווחו על כך לסייג ולהגדיר את המהלך כתרגיל שנועד לתקן את תדמיתו החבוטה; זמן קצר לאחר מכן, כצפוי, הודיעו הרבנים כי הם אינם מקבלים את התפטרותו. אף על פי כן, הבוקר מקדישים "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "מעריב" ו"הארץ" את כותרותיהם למהלך הבוחשני.

"דרמה בש"ס", קובעת הכותרת הראשית על שער "ידיעות אחרונות", הנדפסת על רקע תצלום של דרעי מטפס על מדרגות בנחישות. בעיתון המוטה לטובת ראש ש"ס, שאתמול הצניע את הדיווח על ההקלטות, החליטו שהנעשה במפלגה המגזרית הוא בכל זאת חומר לכותרות ראשיות. "'הכאב שפילח את לבי כואב יותר ממות מרן', כתב דרעי במכתב ההתפטרות בעקבות הדלפת קלטת הנאצות של הרב יוסף על-ידי מחנה אלי ישי", נכתב בכותרת המשנה של הפניית השער. "מועצת חכמי ש"ס דחתה את התפטרותו והודיעה: 'גוזרים עליו להמשיך'".

"מועצת חכמי התורה: 'גוזרים על דרעי להמשיך בתפקידו'", זועקת גם הכותרת הראשית של "מעריב". "דרעי: 'מתפטר'; רבני ש"ס: 'תישאר'", מודיעה הכותרת הראשית של "ישראל היום", העיתון שעורכיו מנסחים את כותרותיו בהתבסס על ההנחה שקוראיהם מתקשים בהבנת הנקרא.

"הארץ" הוא העיתון היחיד שמשלב הבוקר בכותרתו הראשית עדות עובדתית המחזקת את ההנחה המובנת מאליה שלפיה מדובר בתרגיל תדמיתי: על-פי דיווחו של יאיר אטינגר, טיוטת מכתב התמיכה של הרבנים בדרעי הוכנה מראש. בשאר העיתונים מעדיפים לקרוץ בשתי העיניים: כותרת הגג בשער "ישראל היום" גורסת שייתכן כי מדובר ב"תרגיל" של דרעי; ב"ידיעות אחרונות" משדרגים את הגדרתו של התמרון הפוליטי: בעיתון זה, האפשרות שיו"ר ש"ס אינו מתכוון באמת להתפטר מוגדרת כ"תרגיל מנהיגות".

האפשרות שדרעי מהתל בתקשורת אינה תיאוריה יוצאת דופן; לראיה, כל העיתונים כוללים הבוקר רמיזות או פרשנויות הממצבות את האפשרות הזאת כתרחיש סביר. ובכל זאת, חרף מה שכנראה עומד מאחורי המהלך הפוליטי, עורכיהם של ארבעה עיתונים שונים בחרו לשתף פעולה עם דרעי ולמסגר את הצהרתו כאפשרות ריאלית העתידה בהכרח להשפיע על מהלך הבחירות.

המחשה לקונפליקט הזה – הרצון לחבק התפתחות פוליטית צבעונית תוך פקפוק בממשותה – באה לידי ביטוי בטור הפרשנות שמנפק הבוקר בן כספית ב"מעריב". כספית, שקובע כי דרעי "התפטר אתמול", מצהיר בפני קוראיו כי הוא "לא לגמרי קונה" את ההתפטרות. "דרעי הוא פוליטיקאי משופשף, מנוסה ונבון. בגלגול האחרון שלו בכנסת הוא מילא כמה תפקידים חשובים שהשתיקה יפה להם, ועשה את זה בהצלחה", מספק כספית מחמאה בלי לצקת בה תוכן קונקרטי כלשהו.

"הוא אחראי, הוא יודע לעבוד, הוא רב-קסם. אבל דרעי הוא גם איש של מניירות ופתוס. האינסטינקט הראשוני שלו מול פצצת המצרר שפוצץ ערוץ 2 שלשום בערב היה לזרוק את המפתחות על השולחן ולעקוד את עצמו על המזבח. עכשיו, שיחזיקו אותו. נדמה לי שזה לא מסוכן מדי להמר שהם יחזיקו", כותב עוד כספית.

ב"ישראל היום", שעורכיו מקדמים לאחרונה את קמפיין הבחירות של יריבו של דרעי, אלי ישי, שוררת תמימות דעים: מדובר ב"משחק מכור" (דן מרגלית) וב"ספין שהחזיק בקושי שעה אחת" (יהודה שלזינגר). נחום ברנע, ב"ידיעות אחרונות", זהיר יותר. "נכון לאמש קשה היה להעריך איך המשבר יסתיים. תרגיל מנהיגות או טריקת דלת: אריה דרעי בנוי לכל אחת מהאופציות", הוא כותב. סימה קדמון, בטור פרשנות נוסף, קובעת כי "התפטרותו של דרעי לא היתה רק ספין", אלא גם תוצר של עלבון ותסכול.

עורך הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", כך נראה, מחזיק בדעה דומה: לדיווח החדשותי של עקיבא נוביק הוא הצמיד את הכותרת הדו-משמעית "תחזיקו אותי". "לו היה המכתב מגובה בכוונה אמיתית, מדובר היה ברעידת אדמה פוליטית אדירה", כותב נוביק. "אבל במערכת הפוליטית בכלל ובש"ס בפרט איש לא האמין שדרעי מתכוון לעזוב את התנועה שעל הנהגתה הוא נלחם כבר שנים רבות".

"המהלך של דרעי הזיז הצדה את השיח הציבורי שצמח בשל הטענות שעולות מהקלטת שנחשפה", מפרשן חיים גריידינגר בכפולה הפותחת של "מעריב". "האם דרעי דחק במרן לקבל את הסכמי אוסלו? מה עמד מאחורי הסיפור שבגללו, כפי שהעיד מרן לבן-זקוניו משה יוסף, 'אמא שלך בכתה בדמעות שליש'? ואיך יגיב דרעי לטענות שלפיהן הוא 'עצמאי מדי'? אתמול איש לא עסק בשאלות הללו".

לא מעניין

בשעריהם של ארבעת העיתונים החרדיים – "המודיע", "יתד נאמן", "המבשר" ו"הפלס" – אין זכר למהלך של הפוליטיקאי החרדי דרעי. הגם שאף אחד מהעיתונים הללו אינו מייצג את מפלגת ש"ס או את ציבור בוחריה, הימנעותם מעיסוק בהתפתחות האחרונה במפלגה אינה מובנת מאליה, שכן העיתונים החרדיים אינם מגבילים עצמם לעיסוק בעניינים הפנימיים של קהילותיהם.

הבוקר, למשל, מוקדשות כותרותיהם הראשיות לדו"ח מבקר המדינה על מערך המילואים ("המודיע", "המבשר"), לפנייה הפלסטינית לאו"ם ("יתד נאמן") ולהיעלמותו של מטוס חברת אייר-אסיה באזור אינדונזיה ("הפלס").

שחיתות

פרשת החשדות לשחיתות במפלגת ישראל-ביתנו ובגופים שעמדו עימה בקשרים מסוגים שונים יורדת הבוקר מראש סדר היום של העיתונים הכלליים. עם שוך הפרק הסנסציוני של הפרשה, לרבות מצעד העצורים וגל ההדלפות הראשוני של המשטרה, כעת מתקדמת החקירה אל עבר מחוזות מערכתיים יותר, רוויי פרטים ופרוצדורות, וזרם הנחקרים מאפיר והופך לטפטוף.

רואה-החשבון משה ליאון, שעמד אתמול במרכז סיקור הפרשה, מונח הבוקר תחת הזכוכית המגדלת של "דה-מרקר". "ביום רביעי שעבר, היום שבו התפוצצה ברעש גדול פרשת השחיתות בישראל-ביתנו, עמד רואה-החשבון משה ליאון בפתחו של אולם האנגר 11 בתל-אביב, שם התקיים כנס כלכלי גדול", כותב שוקי שדה בכתבת פרופיל המוקדשת לליאון.

"משרד רואי-החשבון שלו, ליאון-אורליצקי, שבו הוא שותף ראשי, היה אחד מנותני החסויות המרכזיים של הכנס. 'כל מי שנכנס, ליאון בא ולחץ לו את היד. הוא הסתובב כטווס בין כל האורחים, זה נראה כאילו הוא משווק את עצמו', מספר אחד האורחים, 'לי זה בלט מאוד, כי במשך השנים הכרתי אותו כאחד שמעדיף להסתתר. כאן אי-אפשר היה לפספס אותו – חייך לכולם, דיבר לכולם, היה בכל מקום'", מוסיף הכתב.

"ליאון תמיד נמשך לפוליטיקה", אומר לשדה אדם המתואר כיועץ אסטרטגי המכיר את ליאון. "הוא חשב שיהיה שר לאחר הבחירות הקודמות, וזה לא הסתדר. הוא הסכים להצעת ראש ישראל-ביתנו, אביגדור ליברמן, ללכת על ראשות עיריית ירושלים לפני קצת יותר משנה – אבל נכשל. בשבועות האחרונים הוא היה די בטוח שהוא יהיה שר בממשלה הבאה". משרדו של ליאון, מדווח שדה בידיעה נלווית, העניק שירותים למועצה האזורית תמר, שראשה דב ליטבינוף חשוד במתן שוחד.

גם ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים לעסוק בליאון, החשוד בתיווך לשוחד, אם כי לא מזכירים את ריצתו לראשות עיריית ירושלים, שזכתה לרוח גבית מעורכי העיתון, המקדם דרך קבע את ענייניו של ליברמן. בראש עמ' 8 של "ידיעות אחרונות" נדפס תצלום של ליאון מחוץ לבניין ירושלמי לאחר שנשלח למעצר בית. "ליאון לא נחקר בהקשר של פרשת מועצה אזורית תמר, שבמסגרת חקירתה נמצאו מסמכים שעליהם הופיע שמו", מציינים הכתבים אלי סניור, מאיר תורג'מן ועופר פטרסבורג, ומצטטים גורם המכונה "מקורביו", שלפיו "אין לו שום קשר לשום פרשה שנחקרת במשטרה".

ההכחשה של ליאון וכתבי "ידיעות אחרונות" אינה מושמעת בחלל ריק. "לפי פרסומים, שמו של ליאון נקשר בתיווך תשלום שוחד במועצה האזורית תמר, בקשר עם גיוס כספים לטובת מכון מחקר בקרבת מצדה", נכתב בדיווח על הפרשה שהתפרסם אמש בעיתון "גלובס". לצד פרטים על ההתפתחויות בנוגע לאנשי ישראל-ביתנו ומקורביהם, ל"גלובס" יש גם מה שנראה כסקופ הקשור למנגנון שאיפשר, לכאורה, את מסכת הקשרים הפלילית.

"צינורות ההזנה של ישראל-ביתנו", נכתב בכותרת הסיקור בעיתון הערב הכלכלי, לצד סטמפה המכריזה: "לפני כולם". על-פי כתבי "גלובס" (גור מגידו, משה ליכטמן ושלומית צור), לא רק עמותת כפרי הסטודנטים איילים זכתה למימון פסול באמצעות קשריה עם מפלגת ישראל-ביתנו, כי אם גם ארגון השומר-החדש, שקיבל מיליוני שקלים ממשרד החקלאות שבשליטת המפלגה – "שנה לאחר שאביו של מייסד הארגון הצטרף לישראל-ביתנו" (ארגון השומר-החדש מוזכר בהקשר זה גם במאמר שפירסם היום רביב דרוקר). שעות אחדות לאחר הדפסת הגיליון ופרסום הידיעה באתר "גלובס" נמחקה הידיעה בנושא מהאתר ללא הסבר.

בכתבת השער של "המגזין", מוסף "מעריב", מתראיין עו"ד אמנון דה-הרטוך, לשעבר ראש תחום תמיכות במשרד הפנים. "אנשי הרשויות המקומיות שנעצרו, עוד יתברר שנעשה להם עוול לא קטן בסיפור הזה, מפני שהמדינה נושאת באחריות כבדה לכל הפרשה הזאת", אומר דה-הרטוך למראיין, משה שטיינמץ. "בפרשה הזאת לא העכבר גנב, אלא החור גנב. המדינה יוצרת מערכת של חורים שדרכם נכנסים אנשים, פעמים רבות ללא ברירה", מוסיף המרואיין.

"אנשי המועצות האזוריות שעומדים בקשר עם הפקידים רוצים לפתח את היישובים שלהם ואז למעשה הרצון הלגיטימי הזה מפיל אותם, כי הדרך להשיג כספים צריכה לעבור מעל שרירות לבו של הפקיד או של הפוליטיקאי, והם נאלצים להיכנע לגחמות שלו. לפחות לפי הטענות של אנשי המועצות האזוריות שנעצרו, הם לא הכניסו אגורה לכיסם האישי, אלא פעלו כדי שהמועצות שלהם יקבלו כספי מדינה. הם נאלצו לשלם שוחד, והם שילמו אותו".

עדות המומחה של דה-הרטוך זוכה לגיבוי בכתבת השער של "דה-מרקר", המוקדשת הבוקר ל"ארבע הפרצות בהליך התקצוב שמאפשרות לנבחרים לגנוב מהציבור". "הלקחים היו צריכים להילמד מפרשת אריה דרעי כבר לפני יותר מ-20 שנה, אבל בישראל קיימים עדיין כשלים שמאפשרים השפעה פסולה על נבחרי הציבור האחראים על ניתוב תקציבים – גם באמצעות שוחד", מתמצתת כותרת המשנה של ההפניה לטור הפרשנות של מירב ארלוזורוב. "דרעי הורשע בהעברת תקציב המדינה לישיבות בתמורה לשוחד אישי ששולם לו על כך, והחשדות לגבי בכירי ישראל-ביתנו כמעט זהים באופיים", היא מזכירה.

פותחי הדלתות

"תעש מעסיקה ללא אישור יועצים חיצוניים 'לפתיחת דלתות'", מדווח שאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט", בהתבסס על דו"ח מבקר המדינה שפורסם אתמול. "החברה הממשלתית, הנמצאת בתהליכי הפרטה, שכרה כ-100 יועצים חיצוניים בשנים 2010–2013 ושילמה להם 8.4 מיליון שקל. חלק מהיועצים מקבלים תשלום קבוע ללא קשר להיקף עבודתם", נכתב בכותרת המשנה.

"מה בעצם תפקידם של היועצים?", שואל אמסטרדמסקי רטורית בתוככי הדיווח, ומשיב: "לפי ההקלטות מדיוני הדירקטוריון של החברה, לגבי אחד היועצים טען מנכ"ל תעש כי פעילותו 'אינה פעילות של יום-יום' וכי היועץ מקיים פגישה פעם בחודש-חודשיים עם אנשים כמו אהוד ברק, או סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר נווה.

"[המנכ"ל אבי] פלדר אמר כי למעשה, 'הערך המוסף שלו הוא בכך שהוא משווק מערכת הגנה אקטיבית של תעש ופותח דלתות בצה"ל'. [...] יועץ אחר נשכר על-ידי החברה בנושא מיגון אתרים אסטרטגיים. לדברי סמנכ"ל החברה, היועץ הזה עוזר לתעש 'החל מרמת ראש הממשלה', 'יודע לפתוח דלתות, יודע לבוא לשרים' ו'עוזר לנו לדפוק על הדלתות' של שר האוצר ושרים נוספים".

בשולי החדשות

"פלסטיני בן 17 נהרג וצעיר נוסף נפצע מאש צה"ל ליד תפוח", מדווחים ב"הארץ" גילי כהן וג'קי חורי. "בצבא אמרו כי ההרוג יידה אבנים לעבר כוח שפעל באזור, בצד הפלסטיני מכחישים", נכתב בכותרת המשנה, המתפרסמת לצד תצלום שבו נראים חיילים עומדים מעל אלונקה שבה נישאת גופתו של הצעיר, אימאם דויכאת.

ב"ידיעות אחרונות" מוכמן המקרה בתוך ידיעה על פניית הרשות הפלסטינית לאו"ם, וללא שמו של ההרוג. "צה"ל: 'השליך סלעים'", נכתב בזהירות בכותרת המשנה. ב"ישראל היום", בידיעה קצרה מאת לילך שובל המתפרסמת בעמ' 15, הטענה של דובר צה"ל הופכת לעובדה: "פלשתיני השליך סלעים לעבר מכוניות – ונורה למוות", נכתב בכותרת. ב"מעריב" המקרה כלל אינו מוזכר.

משחקים את המשחק המלוכלך

בכפולת הבחירות של "ידיעות אחרונות" מדווח עקיבא נוביק על טענות מעוררות עניין שמשמיעים "מועמדים דתיים בפריימריז של הליכוד ושל הבית-היהודי": מי שאינו מפרסם מודעות בתשלום ב"עיתונות הדתית-לאומית", הם טוענים, אינו זוכה לסיקור. "התופעה בולטת בעלוני בתי-הכנסת – המשלבים דברי תורה, מאמרים ופרסומות לקריאה בשעות התפילה", מציין נוביק.

"אני משחק את המשחק המלוכלך, משלם כסף וקונה תוכן. אבל אני רואה שמי שלא יכולים לשלם לא נמצאים איתי בעמודי ה'חדשות'", אומר מתמודד אנונימי. "יש קורלציה ברורה בין כמות הכסף שתשקיע בפרסום לבין התוכן העיתונאי שתקבל בכתבות", אומר עמיעד טאוב, ממתמודדי הבית-היהודי. "זה מתחיל מאלפי שקלים ויכול להגיע עד עשרות אלפי שקלים".

באופן אירוני, הידיעה הזו, שתכליתה ביקורת על פגמים באתיקה המקצועית של בטאוני חינם מגזריים, מתפרסמת ביומון רב-התפוצה "ידיעות אחרונות", שבו מתפרסמות תדיר סדרות של כתבות מערכתיות למראה על מיזמים ממשלתיים ופרטיים שמפעיליהם משלמים כסף רב עבור חבילות פרסום בעיתון. "ידיעות אחרונות", בהנהגת העורך הראשי רון ירון, לקח תופעה פסולה מהשוליים של עולם העיתונות והפך אותה לאפיק הכנסה מניב בעיתון מרכזי שהוא עדיין הנמכר בישראל. לפיכך, בעיתון איבדו את הזכות לצקצק.

עושים לביתם

חופש הביטוי

"סגן שר החינוך ביקש ממכללת ספיר לבטל תערוכה שמציגה חאמסה עם הכיתוב דעאש", מדווחות בעמודי החדשות של "הארץ" שני ליטמן וירדן סקופ. על-פי מכתבו של סגן השר, אבי וורצמן, התערוכה מעוררת "חשש ברור להסתה תחת אצטלה אקדמית". במוסף "גלריה" מתפרסמת כתבה נרחבת על התערוכה, ובה משובצות תמונותיהן של שלוש מאותן חאמסות, שיצר האמן גל וולינץ: באחת, כאמור, מופיעה המלה "דעאש", ובאחרות נכתב "אטבח אל-יהוד" ו"בדם ואש נפדה את פלסטין".

"המלים הללו אינן מייצגות את העמדה של המכללה או של הציבור הרחב, והן לא בהכרח גם מייצגות את העמדות של האמן. לעתים להפך", כתב נשיא המכללה, פרופ' עמרי ידלין, במכתב ששלח לחבר-כנסת אחר שהביע תרעומת, דני דנון. "דוגמה טובה לכך הינה היצירה אליה התייחסת במכתבך, המציגה דברי נאצה שמושמעים תדירות נגד העם היהודי על פני חאמסות. אני מקווה שברור לך שהאמן אינו מזדהה עם קריאה לטבח בעמו שלו. היצירות גם לא משקפות עמדה פוליטית אחידה – למעשה, קשה לעמוד על העמדה הפוליטית הנשקפת מהן".

ידיעה אחרת בנושא, הזועקת את זעקתם של אלו החשים נפגעים מהתערוכה, מתפרסמת ב"ישראל היום". לפי עורכי החינמון, עבודותיו של וולינץ כוללות "קריאות לרצח יהודים". חרף ההנחה האינפנטילית הגלומה בטענה, הממשילה יצירת אמנות לפמפלט פוליטי נטול רבדים (וכי אפשר לחשוב אחרת בעיתון המתנהל בעצמו כפמפלט פוליטי?), הסיקור שמגישים היום עורכי "ישראל היום" מזכיר ברוחו כתבה שפורסמה לאחרונה ב"הארץ".

הגורמים המצוטטים הבוקר ב"ישראל היום" מביעים חשש מהשרשתה של עמדה שנויה במחלוקת תוך שימוש בתשתית של גוף אקדמי ציבורי, ומביעים מורת רוח מהפגיעה המשוערת ברגשותיהם של אנשים. ב"הארץ", להבדיל, ממצבים את הניסיון לצנזר את תוכני התערוכה כמסכת של לחצים פסולים המאיימים על חופש הביטוי.

ההחלטה העריכתית הזאת של "הארץ" ראויה לאזכור לנוכח הסיקור ההפוך שהעניק העיתון אך לאחרונה לתערוכה אחרת, שתכניה לא עלו בקנה אחד עם העמדה המערכתית של העיתון. במקרה ההוא, הטענה שהובלטה היתה שהאמנים, מתנחלים תושבי הר חברון, מבקשים לעשות נפשות למפעל ההתנחלות בקרב המקומיים, באי אוניברסיטת תל-אביב.

כמו בידיעה שמתפרסמת היום ב"ישראל היום", גם אז הנימוקים שהועלו ב"הארץ" בזכות הפגיעה בחופש הביטוי התבססו על השטחה של היצירות שבמוקד המחלוקת לצד קביעה שלפיה הן מקדמות אג'נדה שנויה במחלוקת הפוגעת ברגשותיו של קהל מדומיין. ההבדל הוא הצבע: אז השמיעו את הטענות פרופסורים מכובדים מהשמאל ההומני, וכעת משמיעים אותן פוליטיקאים קיצוניים ופעילים של תנועת ימין בעלת מאפיינים פשיסטיים. בשני המקרים, המעשה הראוי הוא טיפול ביקורתי בטענות, לרבות הצגתן באפסותן.

ענייני תקשורת

ערוץ 10. המשבר בערוץ 10 זוכה גם היום לעיסוק תקשורתי ער. ב"גלובס" מתפרסם דיווח חדשותי מאת כתב התקשורת לי-אור אברבך, תחת הכותרת "צריך להציל את ערוץ 10" (המרכאות אינן במקור). ב"דה-מרקר" מדווח נתי טוקר על יוזמות ההצלה השונות, וב"כלכליסט" מתפרסם דיווח מאת אופיר דור תחת הכותרת "מצפים מנתניהו לקחת אחריות לגורל ערוץ 10", ציטוט של דברים שאמר מתן חודורוב, הכתב-פרשן הכלכלי ויו"ר ועד העובדים.

ב"מעריב" למוד המשברים מקדישים למאבק של ערוץ 10 את כפולת האמצע, שבה, לצד דיווח חדשותי מאת אבירם זינו ודנה סומברג, מתפרסם טור מאת הכתב הצבאי של חדשות ערוץ 10, אור הלר, החולק עם הקוראים רשמים על "איך מרגישה מערכת חדשות לפני סגירה אפשרית". כאן, באתר "העין השביעית", כתב על אותו מאבק אבנר הופשטיין.

ערוץ 10 ("ישראל היום"). ב"ישראל היום" מקדישים הבוקר עמוד שלם למשבר בערוץ 10. בניגוד ליתר העיתונים, בחינמון של שלדון אדלסון משתמשים במצוקתו של הערוץ לשם הצבת מראה בפני הקהילה התקשורתית.

"בשם ה'פלורליזם': לסגור אותנו, להציל את ערוץ 10?", נכתב מעל דיווח חדשותי מאת ערן סויסה (בהשתתפות הכתבים יורי ילון, שלמה צזנה, נצחיה יעקב ודניאל רוט), הכולל טענה לא נכונה שלפיה יוזמת החקיקה שזכתה לכינוי "חוק 'ישראל היום'" נועדה לסגור את החינמון. טור דעה נלווה מאת דרור אידר מוקדש להדגשת אותו הלך רוח, תוך חזרה על טענה מטעה אחרת, שלפיה "ישראל היום" הוא עיתון המייצג את "המחנה הלאומי", ולא את צורכיה של לשכת ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

פרשת לאור. ידיעה חדשותית המתפרסמת ב"גלריה" מוקדשת להחלטתו של הסופר ואיש "הארץ" יצחק לאור לתבוע את מפעל הפיס בגין ההחלטה לשלול ממנו את פרס לנדאו. על-פי דיווחה של מיה סלע, לאור טוען שההחלטה למנוע ממנו את הפרס (בגין טענות להטרדות ותקיפות מיניות) אינה כשרה משום שהיא נוגדת את התקנון. במדורי הדעות של "הארץ" ממשיכה הפרשה להסעיר את רוחם של הכותבים: הבוקר מוקדשים לה טורים מאת קובי ניב (המצדד בשלילת הפרס) ויובל אלבשן (המצדד בחזקת החפות).

לעיון בעתירה של לאור

להורדת הקובץ (PDF, 1.33MB)

טלוויזיה. כל העיתונים מדווחים במדוריהם הכלכליים על השקת תשתית הטלוויזיה של חברת סלקום, המציעה חבילה שמתאפיינת במיעוט ערוצים ובדמי מנוי נמוכים, ובכך קוראת תיגר על המתחרות הוותיקות הוט ויס.

"נשלם פחות, נקבל פחות", מתמצתת כותרתו של טור פרשנות מאת ישראל וולמן המתפרסם במוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", "ממון". "מי שחושב שהטלוויזיה של סלקום היא הוכחה ניצחת לכך ש-yes והוט עשקו עד כה את מנוייהן לא יודע מה הוא שח", כותב וולמן. "מה שמציעה סלקום הוא מוצר שונה, צנוע יותר, שזור בפשרות. השירות שהוצג קולע למיינסטרים מדומיין שבנתה סלקום בעל כורחה, בגלל מגבלות של זכויות שידור ושל עלויות עתק, וגם של כמה בעיות טכניות", הוא מציין.

"השירות של סלקום הוא צעד מעניין. לא רק בגלל היותו אלטרנטיבה ל-yes ולהוט במחיר המנוי והפעלת לחץ על שחקנים אחרים בשוק; אלא כי הוא מנסה להתאים את עצמו להרגלי הצפייה העדכניים של הצרכן, שפחות אוהב להיצמד ללוח שידורים מוכתב מראש ורוצה לקבוע בעצמו במה לצפות ומתי", כותב באותו מוסף עינב שיף, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות". "המודל של סלקום מזכיר כמובן את נטפליקס, השירות הפופולרי מארה"ב שהתפתח לתאגיד בידור מצליח ועתיר מנויים", הוא מוסיף, ומציין כי "בשלב הזה השוואה לא תעשה חסד עם החברה הישראלית".