קלטות אולמרט

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט וראש לשכתו לשעבר שולה זקן בבית-המשפט, באחד ממשפטי השחיתות שבהם הואשמו, 22.3.10 (צילום: דוד ועקנין)

"ההקלטות של זקן נחשפות: אולמרט מציע 10,000 דולר על כל חודש בכלא; לבקשת 'הארץ' הותרו לפרסום שמונה ההקלטות שהעבירה שולה זקן לפרקליטות והפכו אותה לעדת מדינה. הצ'קים של דכנר, המיליונים לעורכי-הדין והזלזול בלפיד", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "לא ייאמן שהאיש הזה היה ראש הממשלה. אולמרט לזקן: '10,000 דולר על כל חודש שלך בכלא'", נכתב בכותרת הגג ובכותרת הראשית של "ישראל היום". כותרת המשנה ממשיכה: "תדהמה לאחר שבית-המשפט העליון התיר לפרסם 8 הקלטות שביצעה בסתר אשת סודו לשעבר של אולמרט, שולה זקן. בהקלטות נשמע רה"מ לשעבר מבטיח לזקן שידאג לה – אם לא תסגיר אותו. סניגורי אולמרט: זקן רקמה את מזימתה כאחרון העבריינים".

"ההצעה של אולמרט לזקן: 10,000 דולר עבור כל חודש בכלא. הותרו לפרסום שיחות נוספות שהקליטה מנהלת לשכתו לשעבר של אהוד אולמרט. פרקליטיו: 'השיחות – מניפולציות שהוקלטו'", נכתב בכותרת בולטת על שער "מעריב". "ההקלטה מוכיחה: אולמרט הבטיח לזקן 'משכורת כלא' שמנה", נכתב בכותרת המרכזית על שער "מקור ראשון". "הותרו קלטות נוספות לפרסום ממשפט אולמרט; רה"מ לשעבר לראש לשכתו: 'על כל חודש בכלא – תקבלי 10 אלף דולר'. פרקליטיו של אולמרט: 'מדובר בקלטות ערוכות, שנועדו לטמון לאולמרט מלכודת על-ידי שולה זקן", נכתב על שער "יתד נאמן".

ב"ידיעות אחרונות" שתי גרסאות לשער: באחת מהן, ההפניה לידיעה על הקלטות נחבאת אל הכלים. "ההקלטות המביכות", נכתב בכותרת. בשנייה (אפשר להניח שהיא המוקדמת יותר) אין אזכור כלל לקלטות אולמרט. מחליפה אותן כותרת שלפיה אתמול נמצאו ארבעה גברים מחוסרי הכרה בחוף אשדוד.

תגובות הגולשים

מתגובות הגולשים לשער "ידיעות אחרונות" היום, בדף הפייסבוק של העיתון

קלטות אולמרט וערוץ 2

יובל יועז התייחס כאן בתחילת השבוע לאופן שבו הציגו גיא פלג ו"אולפן שישי" של ערוץ 2 חלקים אחרים של הקלטות שולה זקן. בקלטות נשמעה זקן, ככל הנראה, מתרגלת עם עורכי-דינה את עדותה, שלימים תודה כי היתה שקרית, במשפט הולילנד. ההקלטות, ששוחזרו על-ידי אנשי אולמרט, שסביר להניח כי גם היו המקור של פלג בערוץ 2, הוצגו בערוץ בלי לציין עובדה חשובה זו. כך נוצר המצג כאילו בקלטות מתוודה זקן על גרסה שנוחה לאולמרט.

היום בטורו ב"ישראל היום", באופן חינני פחות ובוטה יותר, מתייחס לכך גם מרדכי גילת: "'תגיד', שאל אותי השבוע בכיר בשירות המדינה, "ל'אולפן שישי' של ערוץ 2 בטלוויזיה יש עורכים אחראיים? יש שם ביקורת פנימית על אמינות הכתבות? יש שם כבוד למקצוע ששמו עיתונות?'. ועוד הוא שאל: 'באולפן הזה, שכבר מזמן הפך שופר של אהוד אולמרט ושל אנשי ציבור מסוגו, מותר להטעות את הצופים במצח נחושה? מותר להוליך אותם שולל תוך ניצול העובדה שהם אינם מכירים את ההקלטות של שולה זקן שהותרו לפרסום, ובעיקר את אלה שעדיין לא הותרו לפרסום? ההפקרות חוגגת שם'?".

מה שגילת אינו מציין, כנראה בשל עיתוי ההורדה לדפוס של טורו, הוא כי בינתיים ההקלטות כולן הותרו לפרסום, בעקבות עתירה של "הארץ" ושל זקן עצמה, וכי באופן אירוני, מה שכנראה זירז את החשיפה הזו הוא התנהלותו של אולמרט עצמו במה שנראה כהדלפה סדרתית של ההקלטות שנראו לו כמחזקות את גרסתו.

בחירות 2015

סקופ. כתב הכנסת החרוץ של "מקור ראשון", זאב קם, חתום על הכותרת הראשית של העיתון: "תוכנית כחלון-ליברמן: איחוד אחרי הבחירות". "בשתי המפלגות מכחישים בתוקף, אבל מנהיגיהן הגיעו להסכמה ראשונית להמליץ לנשיא להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על יו"ר ישראל-ביתנו. בכירי ליכוד: 'אנחנו מודעים לתוכנית וננסה לסכל אותה'". קם מזכיר כי מפלגות ליברמן וכחלון חתמו על הסכם עודפים וכי שיתוף הפעולה בין השניים אינו חדש, "אלא שמתברר כי הציר [...] דרמטי בהרבה ממה שמישהו העלה על דעתו. מעבר לעובדה שהשניים מתואמים לחלוטין בכל נושא כמעט, הם דנים בדבר נוסף – דרכו של יו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן לראשות הממשלה", כותב קם.

בשמאל. "הרצוג ולבני סיכמו: השותפים לקואליציה יקבעו אם תהיה רוטציה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "פחות משלושה חודשים לבחירות הליכוד, בתהליך מתמשך של שחיקה, ליברמן הולך ומתמרכז וכחלון חושד שלפיד מנסה להרחיק ממנו את התורמים", נכתב בכותרת המשנה, המובילה לטור של יוסי ורטר.

זו התמונה של אלי ישי שנפרשת לרוחב כל שער המוסף המדיני של "ישראל היום". ובמלים אחרות: מול הציר ליברמן-דרעי-לפיד-לבני-הרצוג (וכחלון המתנדנד), בונה "ישראל היום" את ציר נתניהו-בנט-ישי

סקרים. "מעריב" מציג גרף מעוות במיוחד (עמ' 13): ה-7 של רע"מ-תע"ל קטן יותר מה-7 של מרצ, וה-7 של מרצ קטן יותר מה-7 של יהדות-התורה. ה-10 של יש-עתיד גדול יותר מה-10 של כחלון – אבל ה-10 של כחלון עדיין גדול יותר מה-16 של הבית-היהודי ומה-21 של הליכוד. ה-10 של כחלון שווה בגודלו ל-23 של העבודה.

הגרף המופרך של "מעריב"

ברנע. נחום ברנע מסמן את המטרה המועדפת עליו בעונת הקמפיינים הנוכחית: אחרי הירידה (השגויה) על איילת שקד לפני שבועיים, ואחרי הירידה הקולקטיבית על חברי המפלגה לפני שבוע (שהוצאה מהקשרה ונוצלה על-ידי נפתלי בנט למתקפה אישית על ברנע), כותב היום ברנע בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על בנט, בעקבות סרטון מתוקשר שהלה הפיץ ברשתות החברתיות: "אבל רק אצל שקספיר כל העולם במה. בחיים האמיתיים צריך להתנצל לפעמים. בנט לא יודע איך. יותר משהוא שחקן, הוא איש שיווק. משם הוא בא. וכמו כל איש שיווק, הוא נוטה להאמין בבדיות שלו. אין מה לדבר: התלמיד עולה על רבו".

רולניק. זה תקופה ארוכה שאנשי לפיד מנסים להפיץ את השמועה כאילו איש "דה-מרקר" גיא רולניק חבר לרשימה של משה כחלון. בינתיים לא זכור לי עיתונאי שקנה את הסיפור הזה, שמקורו מעיד על אמינותו. היום מקדיש רולניק את טורו לכחלון, אותו פוליטיקאי ש"דה-מרקר" אימץ אל לבו בתקופת הרפורמה בסלולר, כשכחלון היה שר התקשורת: "הטעויות שאורבות למשה כחלון, ההזדמנויות הגדולות שלפנינו".

"כחלון יכול למצוא עצמו תוך שנתיים-שלוש, אולי קודם, במקום שבו נמצא כיום יאיר לפיד", כותב רולניק. "הסיפור החשוב אינו כחלון, אלא ההבטחה, הסיכוי, החלום על שינוי. אם הפוליטיקאי השלישי שמרים בחמש השנים האחרונות את הדגל החברתי-כלכלי יתרסק, כמו שלי יחימוביץ' ולפיד, אנחנו מסתכנים באובדן תשומת הלב של מאות אלפי בוחרים שאמורים להיות הכוח המניע לשינויים כלכליים. הייאוש יוביל אותם להתנתקות, לאדישות ולאובדן עניין, וייגזר עלינו לחכות למשבר עמוק לפני שיבוא שינוי.

"הטעות הראשונה שאורבת לכחלון היא השימוש ברפורמת הסלולר כמודל לתוכניות הפוליטיות והכלכליות שלו. בין אם זאת רק רטוריקת בחירות ובין אם הוא באמת מאמין שהרפורמה הזאת רלבנטית להמשך, אם כחלון ימכור לבוחרים הפוטנציאליים שלו שאת מה שהוא עשה בסלולר הוא יעשה בשאר ענפי המשק – הוא יטעה פעמיים. ראשית, הסיכוי שלו לשחזר בענפי משק אחרים את המהפכה הסלולרית – להכניס תוך שנתיים שחקנים חדשים ודינמיקה תחרותית שמורידה את המחיר ב-90% – נמוך מאוד. [...] כל המונופולים, כל קבוצות האינטרס וחגורת המאכערים, הפרסומאים, היועצים האסטרטגיים, הלוביסטים והעיתונאים להשכיר שמגנים עליהם – למדו היטב את לקחי פרשת הסלולר. שנית המונופול לא ייפול, הם אומרים לעצמם.

"בפעם הבאה שיגיע 'הכחלון' הגנרי, או משה כחלון עצמו, הם יכינו לו הפתעות מרושעות. הם ישתמשו בשפת המחאה כדי לעשות ל'כחלונים' דה-לגיטימציה. הם ישכרו כל פרופסור וכל דוקטור לכלכלה ברדיוס של 1,000 ק"מ, ידחפו למצלמות את עובדי הקבלן, יגידו שזה 'ניסוי', שזה 'בולשביזם והלאמה' או 'קפיטליזם חזירי', או שניהם גם יחד. הם ירתמו לקרב את עיתונאי החצר שלהם וכל אידיוט שימושי בשטח כדי לשמר את הסטטוס-קוו המשמיד בשיטה היוונית, האיטלקית או האמריקאית מיליארדים לאזרחים, למשלמי המסים ולצרכנים. הקרבות הבאים של כחלון יהיו קשים ומורכבים שבעתיים, ודרגת התחכום וההכנה הנדרשת תהיה בהתאם. ככל שיתקרבו הבחירות, ובוודאי אחריהן, יגדל מספר הבוחרים שיבינו שרפורמת הסלולר אינה רלבנטית כמודל לתיקון רוב הבעיות החברתיות והכלכליות הקשות שמאיימות על הישראלים. הנזק יהיה כפול: כחלון יאבד בהדרגה את האמינות הגבוהה שממנה הוא נהנה בציבור, ויצטרך לגשר על פער גדל בין הרטוריקה לבין סוג התוכניות שירצה לפתח ולקדם".

בהמשך כותב רולניק: "אם כחלון יגיע למשרד האוצר עם יועצים חיצוניים מלאי ניגודי אינטרסים כמו רמי לוי, אם הוא יגיע למסקנה שליברמן הוא בן-הברית הטבעי שלו (ולא רק בהסכם העודפים) – אז בבחירות הבאות הוא יצטרף לגדעון סער, ובניגוד לו הוא גם יצטרך למצוא סיפור כיסוי חדשני. 'דוד הקטן' לא יעזור כאן, כי ילדיו של כחלון כבר גדולים, הוא רק בן 54 ועדיין אין לו נכדים. אם יושרה, בניית הון חברתי וניקיון ציבורי מוחלט לא יהיו בראש המצע של כחלון – הוא יגמור כמו כל מפלגות האווירה שהיו כאן".

למה ימין. ב"מקור ראשון" קוראת אורלי גולדקלנג בטורה במוסף "דיוקן" להצביע לממשלת ימין "לא בגלל מה שהיא עשתה, אלא בגלל מה שהיא לא עשתה".

שחיתות

"היתה לו אובססיה להיות ראש עיר והוא נכנע לה", נכתב בכותרת גליון סוף-השבוע של "דה-מרקר", המפנה לכתבה של חגי עמית על ראש עיריית רמת-גן ישראל זינגר, ש"נהפך ממנהל בית-ספר מוערך, פיזיקאי וזוכה פרס אומ"ץ למלחמה בשחיתות, לראש עיר שחשוד בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים.

"בקיץ 2013, כמה שבועות לפני הבחירות לראשות עיריית רמת-גן, נאלץ זינגר להתייצב מול המציאות. יועציו בקמפיין הבחירות קראו אותו אליהם והבהירו לו את המצב בלי לייפות אותו – אם ימשיך במסלול הנוכחי שבו הוא פוסע, יפסיד את הבחירות. עבור זינגר היתה זו בשורה מרה. בגיל 65, היה זה כבר נסיונו השלישי לכבוש את העיר שאליה הגיע כנער ב-1962 הישר מרומניה. ב-2003, כשפרש ממשרתו כמנהל בית-ספר תיכון בליך, הוא ניסה להתמודד לראשונה על ראשות העיר, והפסיד. כך גם ב-2008. בשתי הפעמים ניצב בדרכו ראש העיר המכהן צבי בר, שנאחז בכסאו מ-1989 ונדמה היה שבלתי אפשרי להזיזו משם.

ראש עיריית רמת-גן, ישראל זינגר, בבית-המשפט. 15.12.14 (צילום: פלאש 90)

"כשבר נאלץ לבסוף לפנות את מקומו, בין היתר בעקבות כתב האישום שהוגש נגדו בינואר 2013 בגין קבלת שוחד תמורת קידום פרויקטים נדל"ניים בעיר, ראה לפתע זינגר את הארץ המובטחת. אלא שלדאבונו, הסקרים העידו כי המתחרה הצעיר שלו, כרמל שאמה-הכהן, מוביל עליו בבטחה וצפוי להשאיר אותו באופוזיציה למשך חמש שנים נוספות. שני דברים התרחשו במערכת הבחירות ברמת-גן החל ממועד זה: קמפיין נגטיבי חריף נגד שאמה-הכהן, שלא ידוע מי עמד מאחוריו, יצא לדרך; ובמקביל, כפי שמגדיר זאת חבר מועצה, זינגר החל 'לחבק כל דבר שזז בעיר'.

"תחקיר שפורסם ארבע שנים קודם לכן נגד שאמה-הכהן ומשפחתו רוענן וזכה לפרסום חוזר בעיתונות, ותיבות הדואר של תושבי רמת-גן הוצפו בפלאיירים שבהם הוצג כאדם שקופת שרצים מאחוריו. כפי שאומר עורך-הדין רועי ברזילי, העומד בראש רשימת הצעירים בעירייה: 'זינגר לא זכה בבחירות, כמו שכרמל הפסיד. הקמפיין הנגטיבי נגד שאמה-הכהן כלל סיפורים על הרבה נכסים שיש לו בעיר, לו עצמו ולמשפחתו, ושחלק מהחלטות העירייה עלולות להשפיע על גורל הנכסים האלה'.

"הקמפיין הצליח גם בזכות התדמית הנקייה של זינגר עצמו. זינגר, אדם בעל חזות סולידית, עם תואר שני בפיזיקה, שימש במשך 18 שנה מנהל בית-הספר התיכון בליך – והיה מוכר לרוב תושבי רמת-גן כאיש חינוך שומר חוק. גם העובדה ששימש יו"ר האופוזיציה במשך שנים ארוכות, מול ראש העיר שדירדר את העירייה לשחיתות, ואף זכה בעיטור אומ"ץ על חלקו במאבק להדחת בר – יצרה בקרב התושבים את התחושה שזה המועמד שלו הם זקוקים. אחד מיועציו של זינגר בקמפיין, נמרוד ניר, בנה של ג'ודי ניר-מוזס-שלום, היה בין הנחקרים במשטרה השבוע".

ובינתיים, בגבעתי

מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר ביום החמישי למבצע "צוק איתן", 12.7.14 (צילום: אלון בסן, משרד הביטחון)

תמונתו של אל"מ עופר וינטר מופיעה היום בהבלטה בשערי כל העיתונים – חוץ מזה של "מקור ראשון". הפעם לא בשל נטיותיו הקלריקליות, אלא צמוד לעניינים פליליים. "מח"ט גבעתי נחקר באזהרה בחשד לטיוח עבירות בחטיבה", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "החקירה התבצעה במסגרת בדיקת חשדות להטרדה מינית ומעשה מגונה על-ידי מפקד גדוד צבר בחטיבה, סא"ל לירן חג'בי, ובחקירת פרשיות נוספות בגדוד, ובהן הטרדה מינית של שני לוחמים על-ידי מפקד מחלקתם", כותבים גילי כהן ועמוס הראל. "נחקר באזהרה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות".

עינויים

"בעיני דיק צ'ייני, לשעבר סגן הנשיא, דו"ח הסנאט האמריקאי על עינויי הסי.איי.איי, שפורסם בשבוע שעבר, היה 'אוסף של פתפותי ביצים' (הוא השתמש במלה הרבה יותר חריפה). בעיני מי שכותבים את מאמר המערכת של ה'ניו-יורק טיימס', הדו"ח חשף את 'חרפתנו הלאומית'. רוב האמריקאים משכו בכתפיהם", פותח יואב קרני את טורו השבועי ב"גלובס", המוקדש לדו"ח.

ציטוט

"בחרתי לדגמן בגדים תחתונים מתוך רצון להגשים פנטזיה פרטית" (כותרת לראיון עם שחקנית, "ידיעות אחרונות").

פרס ספיר

"רשימת המועמדים לפרס ספיר מעוררת בכל שנה ביקורת, אבל נראה שהשבוע הורמו עוד יותר גבות מתמיד", כותב שי זמיר במדור ההערות לטבלת רבי-המכר במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "לא זו בלבד שמרבית השמות ברשימה אנונימיים למדי, אלא שארבעה מתוך חמשת המועמדים הם ספרים של הוצאת כינרת-זמורה-ביתן. 'לא שמעתי על רוב הסופרים המופיעים ברשימה', אומר מנחם פרי, עורך הספרייה-החדשה. 'פרס ספיר מחלק הרבה כסף ועושה הרבה רעש, אבל הוא חסר משמעות ומספר בעיקר את תולדות ההחמצות של הספרות. גדולי סופרינו, כמו קנז, עוז וגרוסמן, מסרבים כבר מזמן לגשת אליו'".

"נדמה שיבול השנה הניב כמה יצירות מפעימות של ממש. הפעם לא נרתעו המבקרים המאופקים מסופרלטיבים כ'קלאסי', 'הישג ספרותי', 'מושלם' ו'יצירת מופת'", נכתב בהקדמה לרשימות ביקורת קצרות על הספרים המועמדים לפרס ספיר והזוכה בפרס יצירת הביכורים, המתפרסמת במדור הספרים של "שבת", מוסף "מקור ראשון" תחת הכותרת "רשימה מרשימה".

ענייני תקשורת

נתניהו בארון. "לידיעת הקורא גל אוחובסקי: יש לנו ראש ממשלה בארון", כותב רענן שקד בטורו במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "הוא בארון לא מבחינת נטיותיו – אנחנו מכירים את נטיותיו הפוליטיות – אלא מבחינת מה שהוא מתכוון, רוצה, יכול ומעוניין לעשות איתן. לציבור, מבחינת נתניהו, לא מגיעים דין וחשבון, ובטח שלא הצהרת כוונות. זו הסיבה שנתניהו בורח מעימותים טלוויזיוניים כמו מאש, ומסרב לצאת מהארון ולהתייצב עם נטיותיו מול המצלמות או מול יריב ראוי".

יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו קורא למוטט את שלטון חמאס בעזה בביקור באשקלון לאחר נפילת טיל גראד, 3.2.09 (צילום מסך)

סלבריטאים. "לפעמים, ברגעי דכדוך – כשאני צופה, למשל, באינספור תוכניות רכילות ואוכל בערוצים המסחריים – אני חושב שאנחנו מצויים באחד מרגעי הפיליסטיניות הגדולים של העת המודרנית, אם לא בגדול שבהם", כותב אריק גלסנר במאמר על "ריקוד הצללים המאושרים" של אליס מונרו במדור הספרים הצנוע של מוסף הבידור של "ידיעות אחרונות". "המונח 'פיליסטיניות' שימש לאורך מאות שנים כינוי גנאי לגישה בורגנית, או בעל-ביתית, לחיים; גישה צרת אופקים וחומרנית שמקדשת כסף, כבוד וערכים גופניים, ואדישה לעניינים שברוח. כל מוסד הסלבריטאות הוא למעשה תפיסה פיליסטינית למהדרין שעברה הסבה למאה ה-20 וה-21: החיים הראויים לחיותם, החיים המלאים, הם חיי הזוהר. חייהם של העשירים והיפים.

"ההקדמה הזו נועדה להסביר למה גוף היצירה של אליס מונרו, שזכתה בשנה שעברה בפרס נובל מוצדק מאוד, הוא בעל חשיבות גדולה כל-כך בעיני. בתמצות ניתן לומר שהפרויקט של מונרו הוא המחשה – אדירה בעוצמתה ולחלוטין לא מתחסדת – עד כמה חייהם של הבינוניים, של הלא יפים ולא עשירים, הם חיים מלאי יופי, מסתורין, כאב, קסם ועניין; חיים דרמטיים לא פחות מאלו של השועים הנוצצים".

הרב שלמה אבינר (צילום: הדס פרוש)

לשון הרע. איציק וולף כותב בפתח המוסף "צדק" של "מקור ראשון" על פסיקת בית-משפט השלום בירושלים נגד תלמיד אמנות שהציג רבני התנחלויות כמטיפים לרצח במיצג בתערוכת הבוגרים של מכללת שנקר. "השופטת אנה שניידר הרשיעה אמן שפירסם כרזה הקוראת לאלימות בחתימה כביכול של רבנים ידועים, אבל למרות שקבעה כי הפרסום עונה על הגדרת לשון הרע הקבועה בחוק, חייבה אותו בתשלום סמלי מגוחך. אקטיביזם משפטי במיטבו", נכתב בכותרת המשנה, שכמו הכתב עצמו לכל אורך הכתבה, מהדהדת את עמדתו של הרב עזריאל אריאל, "הרוח החיה מאחורי הגשת התביעה", שמבטיח גם שיגיש ערעור. אולם וולף מצרף בסוף הכתבה גם את עמדתו של הרב שלמה אבינר, גם הוא בין התובעים, שסבור כי עצם הפסיקה חשובה, "אפילו אם לא היה קנס בכלל".

עוד לשון הרע. ליאורה מדווחת במדור הרכילות שלה ב"מעריב" כי שולה זקן כינתה את כתב המשפט ברוך קרא "הדתי הרשע הזה מערוץ 10".

עריכה. אורלי גולדקלנג מספקת בטורה ב"מקור ראשון" את גרסת השחקן לסרט שהוצג בחדשות ערוץ 2 ובו נראה פעיל הימין נועם פדרמן מיידה אבנים על ערבים בחברון ומשחית רכוש. גולדקלנג כותבת כי פדרמן מסביר שפעולותיו היו בתגובה ליידוי אבנים על מכוניתו, שבגללו יצא מן המכונית ויידה בחזרה את האבנים שנזרקו עליו. לפי גולדקלנג, מצלמות האבטחה במקום מספרות את הסיפור המלא, ומראות כיצד אותו נער מיידה אבנים על כמה מכוניות אזרחיות וצבאיות לפני שפגע בזו של פדרמן (מכוניות שבעליהן ברחו משם בלי להגיב) – קטעים שחסרים בסרטון שצילמה הדיירת הערבייה והוצג בחדשות.

מכתב למערכת. פרופ' יעקב עמיהוד מאוניברסיטת ניו-יורק כותב: "אני מצרף מכתב ששלחתי למדור מכתבים למערכת של 'הארץ' על מידע מטעה בראיון שנתן עורך שלהם, בראדלי בורסטון, ל-BBC. הם סירבו לפרסם והציעו שאכתוב על עניין הריסת בתי מחבלים. אמרתי להם שאין לי דעה בנושא, אולי זה באמת לא טוב, אני רוצה לכתוב רק על הראיון המטעה שנתן איש 'הארץ'. הם לא הסכימו לפרסם. ביקשתי ממר בורסטון שבשם ההגינות יואיל לפרסם את מכתבי ב'הארץ', אך לא זכיתי לתשובה".

הנה המכתב, תחת הכותרת "התשוקה להכתים את ישראל": "מר בראדלי בורסטון, עורך בכיר בהארץ-דוט-קום, רואיין בבי.בי.סי לאחר פיגוע הרצח בבית-הכנסת. הוא ביקר את ההחלטה להרוס את בתי המחבלים והוסיף באריכות ובפירוט (מבלי שנשאל כלל) שבניגוד להחלטה זו, ישראל לא הרסה את ביתו של היהודי שרצח נער ערבי בירושלים. כלומר: ישראל מפלה בין מפגעים (טרוריסטים) על בסיס לאום (או דת). כתבתי למר בורסטון שהסיבה להבדל איננה הלאום, אלא האזרחות. שאלתי אותו אם הוא זוכר מקרה שנהרס ביתו של ערבי אזרח ישראל שרצח יהודי ממניע לאומי.

"גם ארה"ב, מולדתו של מר בורסטון, מפלה בין מפגעים אזרחי ארה"ב למפגעים אזרחי מדינות אחרות. לפיכך, טענתי, הערתו מטעה את מאזיני הבי.בי.סי שאינם מעורים בעובדות ומכתימה את מדינת ישראל. בהתכתבותנו הארוכה קראתי את דעותיו על הדופי בהתנהגותה של ישראל, אך לא קיבלתי תשובה ברורה לשאלתי בעניין הריסת הבתים ואם הערתו בדבר האפליה היתה נכונה. כעיתונאי, חובתו של מר בורסטון להעביר למאזינים את העובדות לאשורן, בלי קשר לדעותיו. מר בורסטון רשאי כמובן לבקר את ישראל, אך ספק אם עמד בחובתו העיתונאית".

הפרשן הכלכלי הבכיר של "מעריב", יהודה שרוני, משתמש בטלפון סלולרי (צילום: "העין השביעית")

תזכורת. ב"מעריב" מזכיר שוב יהודה שרוני את הנזק שגרמה, לדבריו, הרפורמה בסלולר: פיטורי עובדים בחברות הסלולר והפסדים לקרנות הפנסיה. זו צביעות חוזרת: חברות הסלולר גבו מחירים מופרזים שאיפשרו להן להעסיק עובדים מיותרים ולהציג תשואות שאין להן הצדקה. כשהמחירים התיישרו עם המציאות, כך קרה גם למצבת העובדים ומחירי המניות. למה הדבר דומה? לפשיטת רגל של עיתון שאין לו מודל כלכלי בר-קיימא והוא ממשיך לצאת לאור בגלל אינטרס חיצוני של בעל השליטה שמשתמש בו לצרכים מושחתים. כשאותו עיתון פושט רגל, העובדים מאבדים את מקום עבודתם ובעלי המניות מפסידים את כספם, אבל הציבוריות הישראלית מרוויחה. בדיוק כמו שקרה כשנוחי דנקנר ברח מ"מעריב" וזרק אותו לפירוק, יחד עם העורך הכלכלי הבכיר יהודה שרוני.

קרדיט. זו הפעם השנייה השבוע ששמו של עיתונאי "מעריב" יאסר עוקבי נשמט מהפניות השער לאייטמים משותפים שלו עם עיתונאי אחר בעיתון. עם או בלי קשר, עוקבי יצא לאחרונה בגלוי נגד מעסיקיו לשעבר ברשת המקומונים של העיתון והאשים אותם באפליה.

עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון (צילום מסך)

יובל וחצי. חגיגות ה-75 של "ידיעות אחרונות" מגיעות לשיאן ב"גיליון מיוחד" של המוסף "7 ימים" וטור נדיר של עורך העיתון, רון ירון, הנדפס על השער. ירון, המתנזר מהופעות ציבוריות, ראיונות או כתיבה, ואף מקפיד לדרוש חיסיון על כל התבטאות לא-פומבית שלו, מנצל את החשיפה יוצאת הדופן למסר חלול וחסר שאר רוח: הוא מודה, בפירוט טרחני שאמור להיות שמור לעלונים פנימיים, לכל מחלקה ומחלקה בעיתון, חוזר על השקר המנומס שלפיו העיתון נועד להמוני הקוראים ("אנחנו כאן בשבילכם"), ומרבה בסופרלטיבים עצמיים: ירון ועיתונאי "ידיעות" עושים "עיתונות אמיתית", "עם הכותבים, הצלמים והפרשנים הכי טובים שיש", שאחראים לכך ש"העיתון הזה שאתם קוראים הוא כל-כך איכותי". במה בדיוק הוא כל-כך איכותי? את זאת ירון לא מסביר ולא מפרט, מלבד דבר אחד: מפיצי העיתון יביאו גיליון "לכל פינה במדינת ישראל, ותהיה הנידחת והמבודדת ביותר".

אי-אפשר להאשים את ירון. לא לחינם הוא שומר על לקוניות. ל"ידיעות אחרונות" אין באמת במה להתגאות במיוחד. במקביל לעלייתו של "ישראל היום", וכהמשך לתהליך רב-שנים – הפכו מגמות ההצהבה, ההטיה והזלזול בקוראים ב"ידיעות אחרונות" לבוטות יותר ויותר. מצד אחד כמויות התוכן השיווקי והפרסום הסמוי מאמירות מדי שנה, עד שלפעמים חלקים שלמים מהעיתון נמכרים בכסף לגורם משלם זה או אחר (שרק "קנה מודעות"). מן הצד השני, ההטיה הפוליטית (שאין לה דבר עם אידיאולוגיה) מחריפה עוד ועוד, והעיתון מקדם ללא בושה (אם כי בתחכום רב יותר מזה של "ישראל היום") לא פוליטיקאי אחד, אלא ארסנל שלם של עסקני-בית. "ידיעות אחרונות" הוא לא עיתון בשביל הקוראים, אלא עיתון בשביל ארנון (נוני) מוזס. כמו הקוראים, גם העורך הראשי הוא רק ניצב.