שחיתות
כל העיתונים עוסקים בכותרותיהם הראשיות בשחיתות הפושה במוסדות הציבוריים של מדינת ישראל – חוץ מ"מעריב". הגילוי שמשה ליאון, מקורבו של שר החוץ אביגדור ליברמן ולשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה בנימין נתניהו, נעצר כחלק מהחקירה המשטרתית בפרשת ישראל-ביתנו מגיע לכותרת הראשית של "הארץ", "ישראל היום" ואפילו "ידיעות אחרונות", אבל לא של "מעריב". זו יכולה להיות, כמובן, החלטה עריכתית לגיטימית – אולם היא באה על רקע שירותי היחצנות שמעניק לליברמן בן כספית, הפרשן הבכיר בעיתון, מקורבו של המו"ל ומי שמגדיר את עצמו כ"מבוגר האחראי" בעיתון, שגם עובר על דפי השער שלו לפני אישורם.
גם אם הפרשה נדחקה והוצנעה בעמוד השער, בעמודים הפנימיים היא מגיעה לכפולה הפותחת, ונמצא שם גם מקום לתמונה קטנה של ליברמן עם ליאון. אלון חכמון מספק פרטים על ההתפתחויות אתמול בפרשה, כפי שעלו מהדיון להארכת מעצרם של כמה מהחשודים. ידיעה נפרדת (דנה סומברג), שנייה משלוש והשנייה בגודלה בכפולה, מוקדשת בכותרותיה וברוב תוכנה לדף המסרים של ליברמן, שעיקרו ניסיון לטעון כי מערכת המשפט בישראל התגייסה כדי לחבל בסיכויי מפלגתו בבחירות.
כותרת הגג לידיעה אף מודיעה כי ליברמן "דורש הסברים" מהפרקליטות. המלה "הסברים" מוקפת מרכאות – נראה שלא מפני שהעורך הבין עד כמה הדבר מופרך ומגוחך, אלא משום שליברמן לא אמר את המלה "הסברים" והשתמש בניסוח ארוך יותר. כך או כך, יש כאן פוטנציאל מובהק. הדיווחים על ליברמן צריכים כולם להיות מוקפים מעתה במרכאות. למעשה, עיתון אחראי והגון היה מקיף במרכאות גם את תמונתו של ליברמן כל אימת שהיה נאלץ להדפיס אותה.
הנה זו דמותו של שר החוץ כפי שהיא עולה מהדיווחים השונים בעניינו: יו"ר מפלגה שהתגייסה שוב ושוב כדי לסכל רפורמות חיוניות לטובת הציבור, בלי שתיתן הסבר או דין-וחשבון; מי שסביבתו ונאמניו הקרובים חשודים בעבירות שוחד חמורות ושיטתיות; מי שמזגזג בעמדותיו המדיניות בהתאם לאינטרס הפוליטי שלו; מי שאינו עוסק בעבודה פרלמנטרית ואינו יכול להציג הישגים כלשהם מכהונותיו כמיניסטר. ובקיצור: טפיל מזיק על הציבוריות הישראלית.
למרות כל זאת, הסבריו-תירוציו בהקשר של פרשת שחיתות מהממת בהיקפה שהתגלתה בסלון ביתו מובאים על-ידי העיתונאים ברצינות גמורה ומשובצים בכותרות ובעמודי השער כאילו כלום. וזה הפוליטיקאי ש"ידיעות אחרונות" ובן כספית ב"מעריב" מקדמים כ"חומר לראשות הממשלה".
אריה דרעי ואביגדור ליברמן מתלחשים בכנסת (צילום: מרים אלסטר)
למעשה, ב"ידיעות אחרונות" רגילים כבר ש"החומר לראשות ממשלה" שלהם הוא בעצם חומר חקירה. ליברמן, אהוד אולמרט, חיים רמון ואריה דרעי נחשבו לחבורה הפוליטית הקרובה למו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. אולמרט צפוי להינמק בכלא שנים ארוכות אחרי שבית-המשפט הואיל להדביק סוף-סוף לעובדות התנהלותו את התווית של שוחד והפרת אמון; רמון נפלט בבושת פנים מהחיים הציבוריים אחרי שהורשע בעבירת מין, ודרעי הוא אסיר משוחרר ומשוחד במיל'. אם לא די בכך שהסיקור המיטיב שהם מעניקים לפוליטיקאים אנשי שלומם הוא עיתונות מושחתת, ב"ידיעות אחרונות" מקפידים לבחור לשם כך בפוליטיקאים מושחתים.
דרעי הוא גם מושא הכותרת הראשית החריגה של "מעריב", אחרי שאתמול הפיץ יריבו אלי ישי קלטת מדברי עובדיה יוסף שבה הוא נשמע לכאורה מגדף את דרעי ("הרב עובדיה יוסף: 'דרעי עצמאי מדי, זה לא רשע?", דבר הכותרת הראשית ב"מעריב"). הקלטת מככבת גם בכותרת במעלה שער "ישראל היום" – "דרעי? למה לי לקחת גנב?", ומתחת לה: "דרעי רשע, פושע, לא אוכל לבגוד באלי ישי" – וזוכה להימרח על פני כל הכפולה הפותחת (ב"ישראל היום" תומכים ביריבו של דרעי, אלי ישי). הקלטת מוזכרת גם באחת ההפניות מתחת לתמונה המרכזית, של עובדיה יוסף, על שער "הארץ". לעומת זאת, החשיפה אינה זוכה להפניה בשער "ידיעות אחרונות". היא גם אינה מופיעה בכפולה הפותחת. גם לא בעמ' 3. הדיווח, של עקיבא נוביק, מתחבא בתחתית עמ' 6.
קלטת הגידופים היא חומר קלאסי עבור "ידיעות אחרונות", שאם הנטייה הטבעית שלו לעיתונות צהובה ושטחית היתה המניע היחיד שמדריך אותו, היה מפרסם אותה בהבלטה בכותרת הראשית ועל פני הכפולה הפותחת. אלא ש"ידיעות אחרונות" הוא גם פלטפורמה תדמיתית עבור דמויות מעולמות הפוליטיקה והבידור שלמו"ל יש אינטרס מסחרי זה או אחר בקידומם, ודרעי הוא אחד מהם. אפשר רק לדמיין את ההתלבטות אתמול במערכת "ידיעות אחרונות", אבל ההחלטה הסופית ניתנת לדפדוף ועיון: בעיתון החליטו להקריב את ליברמן לטובת דרעי, ולהצניע את הדיווח על הקלטת בסיקור מוגבר, לראשונה מאז פרצה הפרשה, של פרשת השחיתות בישראל-ביתנו – כולל תמונתו של ליברמן עצמו.
בטור בכפולה הפותחת מצטרף נחום ברנע אל רשימת הטוענים כי הם-הם מי שהביאו לחשיפת הפרשה, בטור שפירסם בעיתון לפני שנתיים. באופן אירוני, נושאו של הטור היה כלי תקשורת (אתר אינטרנט ברוסית בשם "יזרוס", שבעליו בין העצורים כיום) שהתפרנס מתשלומים מישראל-ביתנו תמורת סיקור אוהד. אגב, ליאון היה מועמד-בובה של ליברמן ודרעי לראשות עיריית ירושלים בבחירות המוניציפליות האחרונות. מועמדותו היתה מופת של ציניות מכוערת – "ידיעות", כמובן, תמך (ובאשר למו"ל הנוכחי של "מעריב"). בכל אופן, את הנזק של עמודים 2–3 מנסים ב"ידיעות" לתקן באמצעות "עיתונות מאוזנת" – שבשמה כנראה הם מספקים עמוד שלם למסר התורן של ליברמן, במסווה של ידיעה חדשותית ניטרלית (פלוס מאמר נוסף של ברנע, בעמודי הדעות).
על הפרק היום (ואתמול): מדוע חוקרים את ישראל-ביתנו בתקופת בחירות, אבל דוחים את המשפט של אב-הבית של מעון נתניהו בטענה (מטופשת בפני עצמה) כי מדובר בתקופת בחירות. זהו יישום שקוף ועלוב של טקטיקת הסחת דעת, המאפשרת לליברמן לקבל עמוד שלם (ומאמר דעה) שאין בו שום דיון על מהות החשדות נגד בכירי מפלגתו ומקורביו, אלא רק התזת ארומה חסרת ביסוס של התקרבנות.
למעשה, אם ב"ידיעות אחרונות" היו מתאמצים מעט יותר – או ליתר דיוק, אם במטה דרעי היו מתאמצים מעט יותר – היו יכולים לסקר את הקלטת בהיקף המצופה ועדיין לשרת את הפוליטיקאי המשוחרר: הקלטת, כפי שניתן לראות בבירור מהצפייה בה, ערוכה בכבדות. הלשון הבוטה שבה אינה יוצאת דופן אצל הרב עובדיה (כפי שמציין יאיר אטינגר בטורו ב"הארץ"). ובעיקר: מההקשר החסר אפשר להבין כי יוסף אינו אומר את הדברים בצורה ישירה, כדעתו שלו, אלא מדבר באופן טקטי, "לשיטתם" של מצביעים פוטנציאליים.
עוד ב"מעריב", בהקשר של פרשת שחיתות אחרת, בחברת החשמל, כותב יהודה שרוני על "שינוי האווירה הציבורית והרוח הגבית" שמקבלים, לכאורה, רשויות החוק במאבקם בשחיתות. "קשה להאמין שקצין משטרה יחשוש שמישהו ממפלגתו של השר לבטחון הפנים יתחשבן איתו לאחר הבחירות ושקידומו ייעצר כפי שהיה בעבר". רגע, שרוני, מה היה בעבר? האם כתבת כאן שאתה יודע כי במפלגת ישראל-ביתנו פעלו לעצור קידום של קציני משטרה שהעזו לחקור שחיתויות שביצעו אנשיה? מדוע הדבר מופיע במאמר מוסגר בתוככי טור בעומק העיתון במקום בכותרת הראשית שלו? איפה העורך? ואיפה המשטרה?
זו האחרונה, מתברר, עסוקה מאוד בימים האחרונים. "פרשה רודפת פרשה", כדבר הקלישאה העבשה על שער "ממון". "ועכשיו: חשד לשוחד בחברת החשמל", נכתב בכותרת הראשית של המוסף, הגם שמדובר בעצם בהמשכה של פרשת שוחד עתיקת יומין, שעל אף שנחקרה – לא מוגרה. רחוק מכך. "המשנה למנכ"ל חברת החשמל נעצר בחשד למרמה ולקבלת שוחד", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "יאשה חאין נחקר באזהרה ברשות ני"ע בחשד להטיית מכרזים בחברה לטובת סימנס. גם המשנה למנכ"ל בעבר דוד קון ו-4 בכירים נעצרו בחשד דומה. סימנס הודתה בעבר כי שילמה שוחד של 20 מיליון דולר לבכירים בחברת החשמל", נכתב בכותרת המשנה, המסתיימת בהודעה שלפיה "על הפרשה הוטל צו איסור פרסום שצומצם לבקשת 'כלכליסט'".
ב"דה-מרקר" מעלים אל הכותרת הראשית פרשת שחיתות ישנה-חדשה אחרת, זו שנחשפה בארה"ב בבנק לאומי, שאנשיו עזרו להעלמות מס באופן סיטוני. הפרשה לא זכתה לסיקור מסיבי בעיתונות הכלכלית, למרות ההיקף העצום של הכספים ולמרות האופי ה"צבעוני" של הפרשה (כולל תחפושות ופגישות עבודה בפארקים ציבוריים). אחרי הכל, בנק לאומי – יחד עם בנק פועלים – הוא צינור החמצן של רוב העסקים במדינת ישראל, ורוב העיתונים בכלל זה. ב"דה-מרקר" מתעכבים כעת על הפרטים העולים מהסדר הכופר שהבנק חתם עליו בארה"ב, ואף מדפיסים את תמונתם של המנכ"לית והיו"ר לשעבר, גליה מאור ואיתן רף, שלא שילמו מחיר על הפרשה שהתרחשה במשמרתם. בטור נפרד קושרת מירב ארלוזורוב בין פרשת העלמת המס של לאומי לבין החבלות הפרלמנטריות של ישראל-ביתנו.
"בעוד כמה שבועות תתפוצץ ככל הנראה מורסה נוספת – פרשת שחיתות צנועה בממדיה מפרשות ישראל-ביתנו וחברת החשמל, אבל חמורה בפני עצמה – הקשורה לאחד הגופים החזקים במדינה שגם בו, על-פי החשד, אחזה תרבות השוחד. אחרי שהעשן יתפזר, נצטרך לשאול את עצמנו כיצד השתלטה תרבות המעטפות על המדינה. 'מה שאתם רואים הוא רק קצה הקרחון, עוד לא התחילו לגרד את השכבה הראשונה', אמר אמש אדם שמכיר את התרבות הזאת מקרוב", מסיים גידי וייץ את טורו ב"הארץ".
ענייני תקשורת
שקופית שהעלה ערוץ 10 בליל ה-28.12.14, אחרי שהפסיק את שידוריו בדרישה כי ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו ימצא פתרון למשבר החובות של הערוץ
ערוץ 10. כל העיתונים מקדישים הפניה בשער לסיקור מצבו של ערוץ 10, שהחשיך אתמול את המסך בפנייה להצלתו שלושה ימים לפני מועד הסגירה הצפוי. כל העיתונים – חוץ מ"ישראל היום". עיון בשקופית שלמעלה יכול לספק הסבר לכך, ותזכורת לכך ש"ישראל היום" הוא העיתון המושחת היחיד בישראל שמדפיס יום-יום בעמ' 2 שלו הצהרה כי אינו כזה. דיווח על ההחשכה של ערוץ הטלוויזיה המסחרי השני בישראל מגיע רק בעמ' 31(!) של העיתון, בידיעה לקונית – ללא תמונת השקופית כמובן.
"לערוץ 10 נותרו רק שלושה ימים לחיות – אך רק מעטים מבין אנשי שוק הטלוויזיה באמת מאמינים כי הערוץ ייסגר בתום השנה. הרי לכולם ברור שרגע לפני שהמסך יוחשך, דקה לפני שהכנסת מתפזרת, שנייה לפני שהרשות השנייה תחלט את ערבויותיו – מישהו כבר ימצא פתרון שיאפשר לערוץ להמשיך לשדר", כותב אמיר טייג ב"דה-מרקר", בטור שלשון ההפניה אליו משער העיתון היא "כשמטפלים בערוץ 10, החוק נהפך לפלסטלינה". "אף אחד אינו רוצה בסגירת הערוץ", ממשיך טייג, "אך כל הצלה נוספת שלו כרוכה כעת בעיוות דין חסר תקדים. שוב יוכח כי שלטון החוק הישראלי הוא פלסטלינה בידי בעלי השררה: אם מדובר בפוליטיקאים, ברגולטורים או בגופי תקשורת 'הגדולים מכדי ליפול'".
נוחי דנקנר (משמאל) עם בנו עומר דנקנר (מימין) בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. 17.11.14 (צילום: פלאש 90)
"נוחי". "זה הגיס של הבוס, תבדוק אילו כישורים אחרים יש לו", אומרת דמות מצוירת אחת לאחרת בקריקטורה ישנה. "היא לא רק הכלה של נוחי, היא גם מעצבת מצליחה של שמלות כלה", נכתב בהפניה על שער "ידיעות אחרונות", כאילו בתשובה לאותה הלצה נשכחת. "הכלה של נוחי דנקנר מסתערת על עולם החתונות", נכתב בהפניה נוספת, על שער המוסף היומי. בכפולת האמצע של המוסף, היכן שמתפרסם הראיון של סמדר שיר עם מי שהיא לא רק הכלה של נוחי, מופיעה תמונתו של בנו של "נוחי" (עומר, עוד לא בן 30, שמתברר שהוא "איש עסקים בתחום הנדל"ן והאנרגיה") ותמונה נוספת של "נוחי" עצמו (איזה עורך כותב בפמיליאריות כזו על "נוחי"? מה לו ולדנקנר? הם חיים בעולמות נפרדים שמתוכנתים כך שלא ייפגשו. הרי עם המשכורת שלו לא יוכל אפילו לשכור לערב אחד – 12 אלף שקל – את השמלות שמעצבת הכלה).
מי מוכר כאן את מי? האם "הכלה של נוחי דנקנר" מוכרת את הייחוס המשפחתי שלה לעיתון כדי לקבל כתבת תדמית לעסק שלה? האם העיתון מוכר לכלה של נוחי דנקנר כתבת תדמית לעסק שלה כדי לקבל הצצה לייחוס המשפחתי שלה? וכיצד בכלל קרבה משפחתית לאיש עסקים אפרורי, שמעולם לא אמר דבר מעניין, שפשט לאחרונה את הרגל באופן קולוסלי כשהוא משאיר אחריו חובות בסכומים דמיוניים ושנמצא כעת בעיצומו של משפט פלילי באשמה של עבירות תרמית – היא מטבע עובר לסוחר? ואולי היחצן של העסק של הכלה של דנקנר מכר לעיתון משהו אחר בשביל לקבל כתבה? ובכל הסחר-מכר הזה, מה קיבלו הקוראים? מדוע אין ב"ידיעות אחרונות" מי שייצג את האינטרס שלהם?
ינון מגל מדווח על "קמפיין דריסה בנצרת", 9.11.14
צינון. אריק בנדר כותב במוסף היומי של "מעריב" על סוגיית הצינון לעיתונאים העוברים לשדה הפוליטי, וזאת בעקבות מעברו של ינון מגל, העורך הראשי של "וואלה", למקום משוריין ברשימת הבית-היהודי בראשות נפתלי בנט. בעמודי החדשות של העיתון מתפרסמת ידיעה, גם היא בחתימת בנדר, תחת הכותרת "ינון מגל, הרכש החדש של הבית-היהודי: 'עישנתי סמים קלים'". ידיעות דומות מופיעות גם בעיתונים אחרים. כי אפשר לסמוך על התקשורת שתמצא את הנושא השולי ביותר כדי לעסוק באמצעותו בדמות חדשה המעוניינת להיות נבחרת ציבור.