פרופסור נאדירה שלהוב-קיבורקיאן מהאוניברסיטה העברית עומדת במרכזה של סערה ציבורית, שהגיעה לשיאה כאשר נעצרה על-ידי המשטרה בחשד להסתה. חדשות 12, גוף החדשות הגדול והפופולרי בישראל, וכתב התחקירים עמרי מניב, הצטרפו לדיון הציבורי בעניינה של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן בכתבה ששודרה במהדורת החדשות ב-20.4.

חדשות 12 ומניב התיימרו לטפל בסוגיה מזווית ספציפית מאוד: לא בעמדותיה או דעותיה של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן ולא באמירות ציבוריות שלה (שעמדו בבסיס מעצרה), אלא במחקר האקדמי שלה. הכותרת שהוצגה על המסך לכל אורך הכתבה קראה "תחקיר: המרצה הבכירה מהאוניברסיטה העברית שמפרסמת מחקרים שקריים על ישראל".

"בזמן שמתנהל ויכוח על גבולות חופש הביטוי של המרצה הבכירה", פתח מניב את הכתבה, "תחקיר חדשות סוף השבוע מגלה שפרופסור קיבורקיאן ממש לא מסלפת את האמת רק בראיונות ובפודקאסטים אלא בקודש הקודשים האקדמי".

גם "העד המומחה" של מניב, פרופ' סימון פרי, מדגיש בכתבה עצמה כי "כל אחד זכאי לדעות שלו, והיא זכאית ואנחנו נגן על זכותה לאורך כל הדרך. אבל לקבוע משהו שהוא לא עובדה כעובדה, זו פגיעה ברמה האקדמית". מניב מוסיף וקובע כי פרופ' שלהוב-קיבורקיאן אינה עומדת "בסטנדרטים אקדמיים מינימליים".

עמדותיה ודעותיה של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן בהחלט יכולות לקומם, במיוחד לאור העובדה שהיא מתמקדת במחקריה, העוסקים בהקשר החברתי של אלימות, בנקודת המבט הפלסטינית ואיננה מתייחסת לנקודת המבט היהודית. זאת, גם במקרים בהם הפלסטינים מבצעים אקטים אלימים כלפי קורבנות יהודים. אולם בחדשות 12, כאמור, מצהירים כי הם כלל אינם עוסקים בכך - ומתמקדים בבחינה עובדתית של עבודות אקדמיות.

נשים אם כן בצד את עמדותיה ודעותיה של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן, ונבחן את הקביעות העובדתיות שמעלה מניב בקשר למחקר האקדמי שלה. האם המחקר מסולף, או דווקא העבודה העיתונאית של חדשות 12 ושל מניב?

דילמה קשה

התחקיר של חדשות 12 מציג בפנינו דילמה קשה. האם לסמוך על אוניברסיטאות המחקר היוקרתיות בעולם, כגון  קיימברידג', הרווארד, קולומביה וג'ורג'טאון, ועל פרופסור מעוטרת בעשרות פרסומים בכתבי העת ובהוצאות ספרים מרכזיות, או לחילופין לקבל את הטענה של עורך התחקיר עומרי מניב, אשר הסביר לאחר מעשה בטוויטר כי על מנת להבין את "הטרלול" העומד בבסיס גוף המחקר המדובר, המהווה לדעתו חלק מהתופעות של "עידן הנראטיבים, הפוליטיקלי קורקט והפוסט אקדמיה", הוא "לא צריך שום מומחה"?

לטענתו של מניב, מחקריה של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן מלאים בקביעות עובדתיות ללא בסיס אמפירי, מסתירים את המעורבות בטרור של חלק נכבד ממושאי המחקר, נשענים על הנחות מופרכות ומגיעים למסקנות משוללות יסוד. כל זאת, בהסתמך על שיטות מחקר איכותניות המהוות, כפי שהוא כותב בטוויטר, "מכבסת מילים שמכשירה כל שיחה עם נער כמחקר אקדמי".

בתחקיר עצמו מניב מציג מספר דוגמאות מעבודתה האקדמית של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן להוכחת טיעוניו. בדקנו אותן אחת-אחת.

צוללים קדימה

הדוגמה הראשונה של מניב עוסקת בטקסט של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן בשם "ביטול הילדות וקופסאות המוות" (Shalhoub-Kevorkian, N. (2021). Unchilding and the Killing Boxes. Journal of Genocide Research, 23(3), 490–500).

לטענתו של מניב, במחקר "קבעה [שלהוב-קיבורקיאן] שמחסומי המשטרה במזרח ירושלים הן 'קופסאות הריגה' שבהן מטרת השוטרים והחיילים היא להרוג ילדים פלסטינים".

לאחר ש"צלל", כהגדרתו, לתוך המחקר, הגיע למסקנה כי קביעה זו של החוקרת מבוססת על "שיחות שלה עם כמה ילדים". בנוסף, הוא מציג ציטוט של ילדה מתוך הטקסט וטוען כי מבחינת פרופ' שלהוב-קיבורקיאן ציטוט זה, לצד כמה ציטוטים נוספים, מהווים הוכחה אמפירית מספקת "בדרך למסקנת מחקר שקרית ומסיתה".

כחלק מהטיעון מניב מציין כי אחת הילדות המוזכרות במאמר (הוא אינו מזכיר את שמה: צומוד), היא אחותו של נאסים אבו-רומי, ילד בן 14 שנורה אחרי שדקר שוטר, עובדה שלטענתו פרופ' שלהוב-קיבורקיאן מסתירה ("לזה, אין שום אזכור במחקר").

קריאה של הטקסט מלמדת כי טענותיו של מניב אינן נכונות. ראשית, הוא מתעלם מן העובדה כי לא מדובר במאמר אקדמי אלא במבוא קצר, נטול יומרה מדעית, אותו כתבה פרופ' שלהוב-קיבורקיאן על מנת להציג את סיפרה (אליו נגיע בהמשך). מאמר זה נכתב כחלק מפורום שערך כתב העת, שבו דנו ארבע כותבות אחרות בספר, שבמסגרתו אף הוצגו ביקורות אקדמיות עליו (אותן מניב לא מזכיר). במסגרת המאמר הקצר הגיבה פרופ' שלהוב-קיבורקיאן לטענות שהוצגו בפורום.

כטקסט מבואי אשר נועד להציג את הספר, מטרת ההתייחסות לשלושת הילדים היא אך-ורק להציג בפני הקוראות והקוראים חלק קטן מן המחקר השלם המופיע בספר. ממילא, לא ניתן לקבוע מתוך הטקסט על מה מתבסס מכלול המחקר.

מניב גם קובע קביעה עובדתית שהיא בפירוש אינה נכונה. למרות ההיקף המצומצם של הטקסט, ובניגוד מוחלט לטענותיו של מניב, שלהוב-קיבורקיאן דווקא מדגישה את עובדת ההאשמה של הנער נאסים בדקירת שוטר: "שוטרים ירו והרגו את נאסים בן ה-14 אחרי שהאשימו אותו בדקירה של שוטר ישראלי" (עמ' 498).

כאן אנחנו נחשפים לראשונה לאחת הטעויות החוזרות של מניב, לפיהן שלהוב-קיבורקיאן נמנעת באופן שיטתי מלהציג את האלימות שהופעלה על-ידי מושאי המחקר שלה. פרט לעובדה כי טעות בוטה זו מעוררת את החשד כי מניב לא קרא את הטקסטים ביסודיות כפי שהוא טוען, היא מסגירה גם את חוסר ההבנה הבסיסי שלו את עבודת המחקר של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן.

כקרימינולוגית ביקורתית, שלהוב-קיבורקיאן חוקרת את מי שמוגדרים על-ידי החברה כפושעים או טרוריסטים. זוהי בעצם ליבת העשייה של העבודה הקרימינולוגית שמטרתה להבין את האלימות בחברה מתוך הבנת התנאים החברתיים והפוליטיים העומדים בבסיסה. לאור זאת, יהיה זה תמוה מאוד אם פרופ' שלהוב-קיבורקיאן לא תציג את סיפור הרקע של מושאי המחקר שלה, המהווה את ההצדקה הבסיסית למחקר כולו.

פרופ' שלהוב-קיבורקיאן עוסקת בחוויות של ילדים במזרח ירושלים מתוך ניסיון ללמוד כיצד הם מבינים את המציאות, ומנתחת אותם לאור האלימות המתמשכת שהם חווים תחת הכיבוש הישראלי במזרח ירושלים. ככזה, מחקרה אינו מתיימר לספק מסקנה עובדתית ואובייקטיבית על אודות התפקיד האמיתי של מחסומי המשטרה אלא להראות את נקודת מבטם של הילדים ולנתח את משמעות המדיניות הישראלית המייחסת להם מסוכנות תמידית. את מדיניות זו היא מכנה "מניעת ילדות" (unchilding).

את המושג "קופסאות הריגה" היא מציגה כמושג שהוגדר על-ידי הילדה למא בעצמה מתוך חוויות הילדות שלה. היא איננה מתייחסת כלל וכלל למילה "הרג" באופן מילולי אלא מציגה את עמדות השמירה במזרח ירושלים כטכנולוגיות של כוח שלוקחות חלק במחיקה ובחיסול הילדות של ילדות וילדים כמוה.

טענות הרקע שהיא מציגה לגבי האלימות המופעלת כלפי ילדים פלסטינים ומציאות החיים האומללה שלהם מבוססות על מחקרים שעשו חוקרים אחרים או על חומר אמפירי נוסף, דוגמת פרוטוקולים ומסמכים רשמיים של מוסדות המדינה, שאיננו קשור רק לראיונות שעשתה עם הילדים. הראיונות אליהם מתייחס מניב נועדו להציג את נקודת המבט הייחודית של אותם ילדים בתוך הסיטואציה המורכבת הזו ולנסות להבין כיצד היא משפיעה עליהם ועל תפיסת עולמם.

איום דמוגרפי

הדוגמה השנייה של מניב היא מאמר שלדבריו מכיל טענה שקרית, אלא שהטענה הזו כלל לא נמצאת במאמר המוצג על המסך (Shalhoub-Kevorkian, N. (2020). Necropenology: conquering new bodies, psychics, and territories of death in East Jerusalem. Identities, 27(3), 285–301).

פרופ' שלהוב-קיבורקיאן, מצטט מניב, קובעת כי "הנישול על רקע רצח עם של העם הפלסטיני מתעלה מעל כל תפיסת זמן ליניארית", "מה ההוכחה לזה במחקר?", הוא שואל.

לדבריו, המתודולוגיה אשר שימשה את פרופ' שלהוב-קיבורקיאן כדי להגיע למסקנה הזו היא בחינה של נתוני הלשכות המרכזיות לסטטיסטיקה של ישראל ושל הרשות הפלסטינית והצבעה על פער ביניהם.

לאור הפער הזה, ולדבריו ללא שום הצדקה או ראיה תומכת, היא "קבעה כי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל משקרת בכוונה כדי לייצר תחושה של איום דמוגרפי, מתוך מטרה להכשיר רצח עם של ילדים". "היא לא מביאה לכך בדל ראיה", מסכם מניב.

אלא שקריאה של המאמר עצמו מגלה כי אין כל קשר בינו לבין התיאור של מניב. המאמר עוסק בתופעה של החזקת גופות על-ידי ישראל ולא עוסק כלל וכלל בסוגיות של רצח עם או רצח ילדים, אין במאמר אפילו מילה אחת על סטטיסטיקה של ילודה.

גם צילום הטבלה שמניב מציג כדי לתקף את הטיעון שלו, אינו מופיע במאמר. שווה להתעכב על הנקודה הזו כי היא חוזרת על עצמה בכל התחקיר. מניב מדבר על מאמר או על ספר מסוים ומציג ברקע חלקים ממאמר או מספר אחר בצורה שמקשה על הצופה להבין מה קורה ומבלבלת את מי שמנסה לעקוב אחרי טיעוניו. כך למשל, במקרה הזה בלתי אפשרי להבין כי הטבלה איננה לקוחה מתוך המאמר וכי לתוכן שלה אין שום קשר אליו.

בתגובה לפנייה של "העין השביעית" לחדשות 12, הבהירו כי הכוונה בכתבה היא למאמר אחר ("Stolen childhood: Palestinian children and the structure of genocidal dispossession"), שם אכן מופיעה הטענה בקשר לנתוני הלמ"ס. הטבלה, לפי חדשות 12, לקוחה ממצגת של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן.

אלא שבניגוד לקביעה הנחרצת של מניב, פרופ' שלהוב-קיבורקיאן אינה קובעת קביעה מצוצה מן האצבע, אלא מנתחת נתונים רשמיים בהתבסס על מסד אנליטי רחב.

במאמר מוצגים נתוני הלשכה ומשרד הבריאות הפלסטיניות והלשכה הישראלית, שאכן יש ביניהם פער, ופרופ' שלהוב-קיבורקיאן מציעה הסבר לפער הזה - בהסתמך על הצהרות מפורשות של פקידים עירוניים לגבי הצורך בשמירה על מאזן דמוגרפי בירושלים והאופן בו מדיניות התכנון המעמיסה מכשולים רבים בפני פלסטינים נובעת במישרין מצורך זה, ועל מחקרים קודמים (פישבך, כנעאנה) לגבי השימוש הבריטי והישראלי בסטטיסטיקות ובתיעוד נתוני קרקע ואוכלוסיה.

ניתן להשתכנע מההסבר של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן, וניתן לדחות אותו ולחשוב שהוא שגוי. אבל לא ניתן לטעון שמדובר בשקר.

לא רק ראיונות עם ילדים

נקודה מרכזית נוספת, החוזרת על עצמה בכל התחקיר, קשורה לטענות שגויות של מניב לגבי מתודולוגיית המחקר של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן, הנשענת על "ראיונות מוטים עם ילדים" כפי שהוא אומר בפתח הכתבה, וכפי שהוא טוען כאשר הוא מדבר על המאמר: (Shalhoub-Kevorkian, N. (2020). Necropenology: conquering new bodies, psychics, and territories of death in East Jerusalem. Identities, 27(3), 285–301).

למעשה, כפי שכתוב בפירוש במאמר עצמו, המחקר מבוסס על ניתוח של פרוטוקולים של דיוני הכנסת ושל בית המשפט העליון וציטוטים של פוליטיקאים בכירים, על מסמכים מקוריים של רשויות המדינה, ועל 11 ראיונות עומק עם משפחות של פלסטינים תושבי מזרח ירושלים.

בניגוד לתיאור של מניב את הטקסט, הניתוח של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן מתמקד באופן שבו משפחות פלסטיניות תופסות את תופעת החזקתה של המדינה בגופותיהם של פלסטינים שהואשמו בטרור, ובמניעת הבאתן לקבורה ראויה. זאת, לטענתה, כחלק מאסטרטגיית השליטה של המדינה ודפוסי הענישה שלה, כפי שמעידים הציטוטים של גלעד ארדן, שר המשטרה לשעבר, ושל ראשי הממשלה נתניהו ובנט, המוצגים במאמר.

לטענת פרופ' שלהוב-קיבורקיאן תופעה זו מייצרת פגיעה ישירה במרקם החיים החברתי והתרבותי הפלסטיני, וביכולת של משפחות להביא את יקיריהן לקבורה מכובדת, גם אם פשעו. לצד זאת, היא דנה בעובדה כי אופן החזקת הגופות נתפסת על ידי משפחות פלסטיניות כצורה של ענישה, כמניעה של כל אפשרות לסגירת מעגל, וכהפיכה של הגופות למטבע הנתון למשא ומתן. כל אלה תופעות רלוונטיות מאוד, לצערנו הרב, גם לימינו אנו ויש ערך רב להבנת האופן שבו הן נתפסות על ידי פלסטינים.

פגיעה אנושה

הדוגמה השלישית עליה נסמך התחקיר של מניב, מתייחסת לספרה של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן שיצא בהוצאת קיימברידג' (Shalhoub-Kevorkian, N. (2019). Incarcerated Childhood and the Politics of Unchilding. Cambridge University Press).

בספר, לטענת מניב, מוצג "מחקר מזעזע" לפיו ישראל מבצעת ניסויים בנשק על ילדים פלסטיניים במזרח ירושלים, כחלק מניסיון לשווק את הטכנולוגיות ככאלו שנבדקו בהצלחה. לדברי מניב, בדומה למחקרים האחרים שלה, גם למסקנה זו הגיעה שלהוב-קיבורקיאן על-ידי מחקר אמפירי דל שכולל "כרגיל, ראיונות עם ילדים".

גם כאן אין הלימה בין דבריו של מניב לבין מה שמוצג על המסך. בעוד הוא מדבר על מחקר שמופיע בספרה של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן, על המסך מוצג מאמר אחר אשר איננו מבוסס על אותו מחקר שמופיע בספר בהוצאת קיימברידג', והקשר ביניהם הוא חלקי ביותר.

אם נתעלם מן הטעות הזו ונחפש הסברים בספר, נגלה כי בניגוד לטענות של מניב, החוקרת לא טוענת כי המחקר שלה מוכיח, או מתיימר להוכיח, כי אכן מתקיימים ניסויים כאלה, אלא מציג את הסוגיה ככזו אשר עלתה בספרות, כפי שניתן לראות במחקרים רבים אחרים אליהם היא מפנה (עמ' 24).

בתגובה לפנייה לחדשות 12, הסביר מניב כי "העובדה שהיא בכלל מתיימרת לקבוע באמצעות מחקר איכותני הכולל רק ראיונות עם ילדים קביעות לגבי ניסויים בנשק חדיש ומכירה לחברות נשק הוא פגיעה אנושה במוסד האקדמיה". זו נקודה חשובה, שהיא אולי לב הטעות של מניב ביחס לעבודה האקדמית של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן.

שלהוב-קיבורקיאן מתבססת על כשמונה מקורות ומחקרים אחרים - הדנים באופנים בהם מתועל השימוש של ישראל בכלי נשק שונים ככלי לשיווקם מאוחר יותר (ולעיתים אף במקביל) על ידי חברות ישראליות - ולא על הראיונות אותם ערכה עם ילדים.

מקורות אלה דנו, למשל, בגידולי הרווחים העצומים מהם נהנתה חברת אלביט בתקופת מבצע צוק-איתן. מחקרים אלה הם שביססו את הצורך לבחון את השטחים הפלסטינים הנתונים תחת הכיבוש הישראלי כ"מעבדה". המושג "מעבדה" משמש בהקשר זה באופן מטאפורי יותר מזה שמייחס לו מניב. במילים אחרות, ההפיכה של השימוש הממשי והאלים בנשק כמכשיר להצגת האפקטיביות שלו וכבסיס למיקסום הרווחים של חברות הנשק, היא שהופכת את המרחבים בהם נעשה שימוש זה, למפרע, ל"מעבדות".

למעשה הניתוח של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן פועל בכיוון ההפוך מן הטענה של מניב לפיה הראיונות עם הילדים מהווים את הבסיס לטיעון כי המדינה עורכת בהם ניסויים בנשק. בהתבסס על הדיון המחקרי באופן בו תעשיית הביטחון הישראלית מתעלת את השימוש הממשי בנשק ככלי לשיווקו, היא מבקשת לטעון כי לשימושים אלה, ולהתרחבות התעשיות הצבאיות הגלובליות ושאיפותיהם להגדלת רווחים, יש השלכות גם על היחס המדינתי הכולל לילדים פלסטיניים כ"טרוריסטים פוטנציאליים". את המציאות האלימה המופנית כלפי ילדים במזרח ירושלים, היא טוענת, לא ניתן להפריד מהיבטים אלה.

אמירה של ילד בשם מוחמד

מקור שלישי אליו קופצת התמונה בפתאומיות (בזמן שמניב עדיין עוסק בספר) הוא מאמר שבו עוסקת פרופ' שלהוב-קיבורקיאן בחוויות של בני נוער במציאות של כיבוש (Shalhoub-Kevorkian, N. (2020). Speaking Life, Speaking Death: Jerusalemite Children Confronting Israel’s Technologies of Violence. In The Emerald Handbook of Feminism, Criminology and Social Change (pp. 3–6). Emerald Publishing Limited).

במאמר זה, כפי שניתן גם להבין משברי ההרצאה של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן באוניברסיטת קולומביה שהוצגו לרגע על המסך, מציגה החוקרת את נקודת מבטם של ילדים פלסטינים על המציאות וניתוחה לאור האלימות המתמשכת שאותה הם חווים תחת המשטר הישראלי.

כל זאת לא מפריע למניב לחבר בין המאמר השלישי לבין מה שהוא מציג כמסקנות של הספר. מניב מתעלם מהעובדה כי אף אחד משלושת המחקרים המעורבבים כאן איננו מבוסס על ראיונות בודדים אלא על מחקר נרחב ומקיף. כך למשל המאמר השלישי מבוסס על 50 תצפיות, ניתוח של 530 מכתבים, 14 ראיונות עומק, מסמכים רשמיים, דו"חות ממשלתיים ופרוטוקולים.

בשלב זה מופיע על המסך פרופסור סימון פרי. פרופ' פרי מתייחס לספר או למאמר (בשלב זה כבר אי אפשר לדעת) וטוען כי "אם סטודנט היה מביא לי מחקר כזה שבו המסקנה שלו היא שהמשטרה עושה ניסויים בילדים והוא מסתמך רק על אמירה של ילד בשם מוחמד או עוד איזה ילד. זה מאוד בעייתי".

העובדה שלא זה נושא המחקר, שהבסיס האמפירי של המחקר נרחב מאות מונים ממה שנאמר, ושפרופ' שלהוב-קיבורקיאן איננה מנסה להוכיח שמתבצעים ניסויים על ילדים אלא מנסה להבין כיצד ילדים פלסטינים רואים את העולם ואת הזיקה בין המציאות האלימה היומיומית אותה הם חווים לבין מעשיהם, נסתרת ככל הנראה מהפרופסור המרואיין, שהיה מצופה שיכיר שיטות מחקר איכותני שאינן מבוססות על ניתוח סטטיסטי של נתונים אלא על מגע ישיר ובלתי אמצעי עם המציאות בשטח.

מספר את סיפורו בדרכו שלו

ושוב חוזרת הטענה של מניב, הפעם לגבי הספר (או אולי אחד משני המאמרים האחרים? קשה לדעת) לפיה פרופ' שלהוב-קבורקיאן מסתירה מהקוראים מה עשו חלק מהדמויות אותן היא מציגה.

מניב מתעכב על אחת ממושאות המחקר, ילדה בשם פאטמה. פרופ' שלהוב-קיבורקיאן, הוא קובע בלגלוג, מציגה אותה כאילו הגיעה לשער שכם "כדי לספר את סיפורה בדרכה שלה". ובמשתמע: מסתירה מקוראי המחקר כי הילדה תקפה שוטרים.

כפי שהוסבר כבר למעלה, הטענה של מניב ושל פרופ' פרי היא טענה חסרת שחר שהרי כל מטרת המחקר של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן היא להציג את נקודת המבט של בני נוער המעורבים באלימות. בלי הצגת הקונטקסט הזה כל המחקר הופך ללא רלוונטי.

ואכן, במאמר עצמו מופיע ציטוט מפי המשטרה המציג באופן ברור וגלוי את ההאשמות כלפי הילדה פאטמה: "הטרוריסטית שהלכה אל עבר שער שכם התקרבה לקבוצה של שוטרים וחיילי משמר הגבול שהיו ממוקמים באזור, שלפה לעברם סכין, צעקה 'אללה אכבר' וניסתה לתקוף את הכוחות. הכוחות הגיבו בקשיחות ובמקצועיות ונטרלו אותה" (עמ' 245).

בנוסף, פרופ' שלהוב-קיבורקיאן מתייחסת באופן ישיר לסוגיות המסוכנות של הנערה וליכולות של המשטרה להתמודד איתה בלי להרוג אותה:

"כיוון ש'הטרוריסט הערבי המוסלמי' מהווה סיכון תמידי ללא קשר לגיל שלו, הצבא מעצים את יכולותיו כדי להיות תמיד מוכן ל'נטרל' כל איום המוגדר כסכנה לאומית" (עמ' 245).

פרופ' שלהוב-קיבורקיאן מציינת את סוגיית הטרור בפעם השלישית בהערת שוליים בה היא מפנה למקור (דו"ח "בצלם"), המציין בפירוש כי פאטמה שלפה סכין כלפי שוטרים.

בתגובה לפנייה לחדשות 12, משיב מניב כי "בפועל כותבת המאמר משתפכת מרוב רגשות חיבה ותיאורים מרגשים על הילדה המסכנה". אלא שבכך מסגיר מניב את המניפולציה שביסוד הכתבה שלו.

פרופ' שלהוב-קיבורקיאן אכן נטועה בנרטיב הפלסטיני, ועמדותיה בוודאי יכולות להיחשב על-ידי מניב כמאוסות או פסולות, אבל מניב וחדשות 12 התיימרו לטפל באופן עובדתי במחקר האקדמי של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן, ולא ברגשותיה או עמדותיה. במישור זה - הם כשלו.

ימים מדממים

הדוגמה הרביעית והאחרונה שמביא מניב לכך שמחקריה של פרופ' שילהוב-קיבורקיאן הינם מסולפים, חוזרת לאותה טענה. לדבריו, "בכל המאמר כולו", העוסק בנער חסן מנאסרה, "היא לא מזכירה ולו בשורה שחסן יצא עם בן דודו אחמד כדי לרצוח יהודים בפסגת זאב". גם פרופ' פרי מופיע על המסך ואומר שפרופ' שלהוב-קיבורקיאן "לא ציינה את זה בכלל" ב"סדרת המאמרים".

ושוב, מדובר בקביעה שהיא פשוט אינה נכונה. למעורבותו של מנאסרה בטרור ישנה התייחסות נרחבת ובולטת במאמר המוצג על המסך: "המשטרה הישראלית ירתה בחסן מנאסרה אחרי שהוא ובן דודו דקרו ופצעו לכאורה שני אנשים" ("Necropenology: conquering new bodies, psychics, and territories of death in East Jerusalem", עמ' 288). באותו עמוד גם מוצגים דבריו של בן משפחה של הנער המנסה להסביר את הרקע למעשה הטרור:

"יתכן שהם (שני הבנים) חשבו שהם יכולים לשנות את המציאות הפוליטית או לעצור את ההרג של פלסטינים. חסאן ובן דודו היו ילדים בני 13 ו-15. הם חיו חיים של השפלות יומיומיות על ידי הכיבש והיו עדים להמון כאב וצער – כמו כולנו – למשל השריפה של הילד מוחמד אבו חדיר בחיים... ביום שבו חסן נהרג, ממש כמה שעות לפני מות הקדושים שלו, מוסטפה אל-כתיב בן ה-18 מצור בהאר נהרג על-ידי כוחות ישראלים. הימים לפני גם היו מאוד מדממים: בגדה המערבית, ילד אחר, אחמד שארקה, (בערך בן 12), מת מפצעיו אחרי שהישראלים ירו בו. ואל תשכחי את עזה ואת ההרג ואת הפציעות שם... חסן היה כזה תלמיד מצטיין, מדהים במתמטיקה... וכולנו קיווינו ודחפנו אותו להשקיע בלימודים, ניסינו להגן עליו, אבל הנה, בשכונה שלנו, אתה לא יכול להגן על ילדים מהכאב, הם רואים את זה, מרגישים את זה ומתנגדים לזה.. האם זה לא אנושי? ועכשיו איבדנו אותו... זה אובדן שלנו, לא של אף אחד אחר.. שלנו..".

ישנו גם מאמר השני שמוצג על המסך (Shalhoub-Kevorkian, N. (2023). Persistent faces: Palestinian fatherhood against necropower. Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology, 29(2), 82–86), שבתגובה לפניית "העין השביעית", מניב אומר כי התכוון אליו. במקרה זה אי אפשר לטעון שמניב טועה לגמרי, והמאמר אכן אינו מזכיר במפורש את מעשה הטרור של מנאסרה. אולם כאמור, הקונטקסט של המאמר, כמו של עבודתה של פרופ' שלהוב-קיבורקיאן כולה, הוא של ילדים שהיו מעורבים במעשי טרור, והרקע הכללי למעשיו של מנאסרה אכן מוזכר במאמר בהתייחס לתגובות של רה"מ נתניהו והשרים ארדן ובנט.

מגוחכת ומקוממת

מניב, אם כן, מבסס את טענותיו על עבודתה האקדמית של פרופ' שילהוב-קיבורקיאן על בחינה של מספר טקסטים שלה. כפי שהראינו, ברובן המוחץ, קביעותיו לגבי אותם טקסטים אינן נכונות.

מניב טועה באמירתו כי המחקרים אינם כוללים התייחסות לפעילות האלימה של בני-הנוער, הוא טועה בטענתו לגבי מתודולוגיית המחקר, והוא מגלה חוסר הבנה יסודי בנושא המחקרי בו עוסקת פרופ' שלהוב-קיבורקיאן תוך כדי בלבול בין מה שהנחקרים אומרים לה ונקודות המבט אותן היא מציגה לבין טענותיה שלה.

לאור כל הממצאים האלה, ניתן לקבוע בבירור כי הטענות של מניב אודות העבודה המחקרית של שלהוב-קיבורקיאן משוללות כל יסוד ומבוססות על חוסר הבנה קיצוני שלו את סוג הטקסט אותו הוא קורא, אופן הכתיבה של מאמר מדעי והשימוש במקורות אקדמיים, הפער בין טעינת טענות לבין הצגה של טענות שטוענים אחרים ועוד.

התחקיר של מניב מהווה למעשה התקפה פופוליסטית על יסודות המחקר המדעי שצריכה להדאיג כל חוקר וכל מי ששואף לדיון ציבורי רציונאלי מבוסס עובדות. ישנן שיטות בעולם האקדמי להערכת איכות של מחקר, ואנשים לומדים ועובדים ומשכללים ידע ויכולות במשך שנים ארוכות כדי לעשות זאת.

ההנחה כי האוניברסיטאות וההוצאות החשובות ביותר בעולם באמת הסתמכו על מספר אפסי של מקורות ועל הסקת מסקנות משוללת היגיון היא מגוחכת ומקוממת. העובדה כי עבודה עיתונאית כושלת כזו מסכנת את שלומה של חוקרת בכירה מהאוניברסיטה העברית היא עצובה ומדאיגה.

ד"ר אורי אנזנברג הוא פוסט דוקטורנט במרכז מינרבה לשלטון החוק במצבי קיצון ומלמד באוניברסיטה הפתוחה

ד"ר אבי-רם צורף הוא פוסט דוקטורנט באקדמיה על שם פולונסקי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה ומלמד באוניברסיטה הפתוחה