הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, אתמול בטקס קבלת דוקטור של כבוד באוניברסיטת בר-אילן (צילום: יהושע יוסף)

סוד הקונסנזוס

"סקר 'ישראל היום' והגל-החדש, מחר ב'ישראל השבוע': 61% מהציבור בעד עקרונות נתניהו", נכתב ברצועה בראש שער "ישראל היום". "סקר 'הארץ': עלייה דרמטית של 13% בתמיכה בנתניהו אחרי נאומו בקונגרס", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" ("ביקור ראש הממשלה בוושינגטון מזכה אותו בשביעות רצון אצל 51% מהציבור, לעומת 38% בלבד לפני כחודש. 47% סבורים שהנאום מוצלח"). ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", משום מה, לא מתפרסמות היום תוצאות סקרים פוליטיים.

ולא ש"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לא מסקרים את חזרתו לישראל של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אחרי ביקור מתוקשר לעייפה בארה"ב, נאומים (עלק) היסטוריים ופגישה טעונה עם נשיא ארה"ב. "קבלת פנים קרירה לנתניהו: 'הוא לא מייצג את עמדת הליכוד", נכתב בכותרת ידיעה בכפולה הפותחת של "מעריב" (אריק בנדר ועמיחי אתאלי), תחת כותרת הגג "ביקורת מבית". "אירופה מאוכזבת", נכתב בכותרת ידיעה בראש עמ' 6 של "ידיעות אחרונות": "מעט מדי, מאוחר מדי, תגובות צוננות בעולם לנאום ראש הממשלה"; "חברי הקונגרס האמריקאי הריעו לו ממושכות, אבל המנהיגים האירופים התקשו למצוא מלים טובות על הנאום שנשא נתניהו. גם דיפלומטים ישראלים לא התלהבו: 'אחרי שהאבק שקע גילינו שאין כלום. כולם חזרו להיות נגדנו'".

אם כן, כך חושבים בעולם. מה חושבים בארץ? "הציבור מפנה עורף לפרשנויות המדיניות והפוליטיות שמתחו ביקורת על הנאום וקבעו כי לא יהיה בכוחו לקדם את השלום בין ישראל לפלסטינים ולחלץ את המשא-ומתן מן הקיפאון המסוכן", כותב יוסי ורטר בידיעה הראשית של "הארץ". "הציבור גם אינו מטה אוזן לאזהרות המלומדות כי נתניהו יצר עימות ומשבר מיותרים עם הנשיא אובמה, שעלולים לעלות לישראל במחיר יקר. בסך-הכל ניתן לומר כי לפי שעה, הישראלי הממוצע, מהימין, מהמרכז, ואפילו חלקים מהשמאל, מקבל את נתניהו בברכה בשובו לישראל".

"דוהר אל הקיר" היא כותרת מאמרו של ארי שביט במדור הדעות של "הארץ". לפי שביט, "אחרי ארבעה חודשים של ציפייה, נאום המלך לא היה אלא גמגום ארוך ורהוט. [...] לפני שבוע נכתב כאן שנאום נתניהו יקום או ייפול על שלושים מלים. לא היה מדובר על פתיחת שערי שמים, אלא על אימוץ עקיף של נוסחה מדינית נבונה, כוללנית ויצירתית. אבל אפילו את המעט הזה לא היה נתניהו מסוגל לתת. אפילו משלושים המלים פחד. פעם אחר פעם ראש הממשלה הקים את הסנטורים וחברי הקונגרס על רגליהם, אבל הוא עצמו נפל. נתניהו החמיץ את ההזדמנות האחרונה שההיסטוריה נתנה לו".

שביט לא מהסס גם להסתכן בתווית של שוטה, ומנפק נבואה: "בעוד חודשים אחדים המציאות תכה. ישראל תמצא את עצמה בבדידות לא מזהרת באו"ם. ישראל תנודה ממשפחת העמים. במקביל, תתחיל התקוממות פלסטינית חדשה. ההמונים המשוחררים בארצות ערב יגבו אותה. לא יהיה שקט בטחוני. לא יהיה שגשוג כלכלי. תתרחש מפולת. האם יהיה נתניהו הגורם הישיר למפולת? לא. אבל נתניהו יהיה האדם שלא עשה את כל שהיה ביכולתו לעשות כדי למנוע את המפולת. לכן ייתפס נתניהו כמי שאשם במפולת". שביט קורא לדן מרידור ואהוד ברק להתפטר מהממשלה, אחרי שלדבריו, הונו את האירופים והאמריקאים באשר לכוונותיו של נתניהו. וגדעון לוי פותח את טורו באותו מדור: "'נאום חייו' המובטח של בנימין נתניהו חייב עכשיו להפוך במהירות לנאום סופו הפוליטי".

"אם יש משמעות להגדרה 'קונסנזוס ישראלי', שעליה דיבר נתניהו בשבוע שעבר בנאומו בכנסת ואחריו – זוהי הכוונה. נתניהו, ככל הנראה על-ידי עבודת מחקר רצינית שמחלקת הסקרים שלו ערכה בשבועות האחרונים, הצליח אכן לפצח את סוד הקונסנזוס", כותב ורטר בהמשך הידיעה הראשית של "הארץ", וממשיך גם לתאר את תוצאות הסקר שהיא מבוססת עליו: "כמעט חצי מהציבור חש 'גאווה' למראה ראש ממשלתו המתקבל בכבוד מלכים על-ידי פורום בתי-הנבחרים החשוב ביותר בעולם. רק שיעור מבוטל של חמישה אחוזים חשו 'החמצה'. אחרים לא הרגישו שום דבר מיוחד, וכחמישית מן הציבור לא צפו כלל בנאום".

כזכור, כותרת מאמר המערכת של "הארץ" אחרי הנאום היתה "החמצה", כותרת טורו של שביט על השער היתה "החמצת חייו". מה ההרגשה להיות עיתון שפונה אל שיעור מבוטל מכלל האוכלוסייה בארץ שבה הוא מודפס? תהא אשר תהא, האופי המיוחד של העיתון מאפשר לו לחגוג את הנתון הזה בכותרת הראשית, ללא משוא פנים. אפשר להעריך שזהו אותו אופי בדיוק שהביא לכך שרק שיעור מבוטל מסכים לעמדותיו של העיתון. האם זה אומר משהו שלילי על העיתון, או אולי דווקא על העם? מה שבטוח, כל עוד "ישראל היום" ממשיך להיות מחולק חינם, ב"הארץ" לא יכולים להתנחם בכך שהציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

"אובמה לפלסטינים: לא באו"ם, רק במו"מ", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". הנה, גם אובמה לא קורא "הארץ".

פינת האסוציאציה הפרשנית, והשבוע: גולדה

"המפגש בבית הלבן מבהיר שהפער בין נתניהו ואובמה אינו ניתן לגישור. [...] הנשיאים רייגן ובוש ניסו לכפות ויתורים על רה"מ שמיר. שמיר דחה כל לחץ, הרחיב את ההתנחלויות, ספג ביקורת, אך הביא לשדרוג חסר תקדים של שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב. ב-1970 הנחית הנשיא ניקסון על רה"מ גולדה מאיר את 'תוכנית רוג'רס', המבוססת על קווי 1967. גולדה הגיבה על-ידי הקמת גילה, רמות, הגבעה-הצרפתית ונווה-יעקב בירושלים (150,000 תושבים)" (יורם אטינגר, "ישראל היום", 22.5.11).

"במקום להגיב על נאום הנשיא בחיוב, להדגיש את מחויבותה של ישראל לשלום ואת הדרך ששני הצדדים עוד צריכים לעבור, נתניהו נחרד מהמלים המפורשות '1967', כאילו יש בכלל משהו אחר. הרי לא רק נתניהו כזה, אלא כל השיח הישראלי: רק בשבוע שעבר עסקו פה טובי הפרשנים בדיון נרגש על כך שביבי עצמו אמר את המספר המשוקץ, כאילו הימים ימי גולדה והקונסנזוס הוא שאין בכלל עם פלסטיני. כולנו יודעים שהמציאות היא 2011, אבל הדיון הפנימי בישראל, יחד עם תודעתו של ראש ממשלתה, תקועים איפה שהוא ב-1971" (עפר שלח, "מעריב", 22.5.11).

"לאחר הרצח המחריד באיתמר אמר נתניהו, 'הם רוצחים ואנחנו בונים', וכך תימצת את כל השקפת עולמו. זה הזכיר לי אירוע מלפני שנים רבות – ישיבה של סיעת המערך בכנסת בשיא האופוריה, שנת 73', בהשתתפות ראש הממשלה גולדה מאיר. חבר-הכנסת עדי אמוראי היה אז ח"כ צעיר. הוא יצא לרגע מהישיבה, וכשחזר תפס אותו הסדרן בכניסה ואמר: האלוף גזית מצלצל והוא רוצה לדבר עם גולדה. אמוראי נטל את הטלפון ואמר לגזית: גולדה עומדת לדבר בסיעה ואי-אפשר להפריע לה, אלא אם זה דחוף. גזית שאל אם אפשר למסור לה מסר: 'היועצים הסובייטים בתעלה עוזבים'. אמוראי ניגש לשורה הראשונה, שם ישבה גולדה, ולחש על אוזנה את המסר שהעביר גזית. גולדה הסתובבה ואמרה לו במבט מנצח: 'הם עוזבים ואנחנו נשארים'. השאר ידוע" (נחמיה שטרסלר, "הארץ", 24.5.11).

"בנימין נתניהו אינו דומה לגולדה מאיר. הוא נראה יותר טוב מגולדה. הוא מדבר יותר טוב מגולדה. השכלתו גבוהה ואופקיו רחבים. אבל אתמול, בוושינגטון, נתניהו נשמע כמו טורבו-גולדה. צודק, צודק, לא חכם. יודע להמיס לבבות אמריקאיים חמים, אבל לא יודע ליזום מהלכים מדיניים חיוניים. יודע לספר את הסיפור היהודי-ישראלי, אבל לא יודע להגן על הקיום היהודי-ישראלי. רואה את המפולת הבטחונית-מדינית מתקרבת, ונושא נאום מצדה מזהיר" (ארי שביט, "הארץ", 25.5.11).

"כאשר גולדה מאיר ראתה את בגין וסאדאת מופיעים ביחד, היא אמרה: 'פרס נובל אולי מגיע להם, אבל אוסקר ודאי מגיע'. נתניהו קיבל אתמול את האוסקר שלו" (נחום ברנע, "ידיעות אחרונות", 25.5.11).

"האם יהיה נתניהו הגורם הישיר למפולת? לא. אבל נתניהו יהיה האדם שלא עשה את כל שהיה ביכולתו לעשות כדי למנוע את המפולת. לכן ייתפס נתניהו כמי שאשם במפולת. גם במובן הנורא הזה הוא יהיה דומה לגולדה מאיר" (ארי שביט, "הארץ", 26.5.11).

"גם מאחזי העיניים, שבנו תלי תלים של ציפיות לקראת הנאום, שסיפרו לנו שנתניהו 2 שונה מנתניהו 1, ש'בר-אילן 2' יעלה על 'בר-אילן 1', שהאיש 'התבגר', 'הפנים', 'החכים' ו'התמתן', שהפיק את לקחי הקדנציה הקודמת שלו וכי עוד צפויות לנו ממנו 'הפתעות מרעישות' – גם הם חייבים להודות עכשיו באמת המרה: במשרד ראש הממשלה יושב ליאוניד ברז'נייב הישראלי" (גדעון לוי מציע אסוציאציה לשבוע הבא, "הארץ", 26.5.11).

על אויבים וידידים

"גילויים חדשים", נכתב בכותרת על רקע צהוב מעל למשבצת על שער "ידיעות אחרונות": "ישראל לאחים עופר: גם אנחנו רוצים הבהרות"; "משרד החוץ בודק את ההאשמות בארה"ב שחברת הספנות של סמי עופר הפרה הסנקציות על איראן". הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לסיקור תקיף ולא מתפשר של הפרשה: "האליבי: משפחת עופר טוענת שגורם בטחוני ליווה אותה במכירת המיכלית שהגיעה לאיראנים. ההכחשה: גורמים מדיניים טוענים שלא היה מידע על העסקאות של משפחת עופר – ודורשים הסברים", נכתב בכותרת המשנה שגם מצטטת את "ארה"ב": "סכין בגב ופגיעה ביחסים בין המדינות".

גם הכותרת הראשית של "ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות", מוקדשת לפרשה: "המיכלית שסיבכה את משפחת עופר". "מיכלית אחת, שעושה ברגעים אלה את דרכה לנמל באיראן, הכניסה את אימפריית הספנות הישראלית לרשימה השחורה של האמריקאים. איך זה קרה ומה זה יעשה לעסקים שלה", שואלת כותרת המשנה.

"זה אבסורד לומר שסחרנו עם האיראנים" נכתב בכותרת לרוחב הכפולה הפותחת, ותחילתה של הכתבה, של צח שפיצן ועופר פטרסבורג, מוקדשת להכחשות גורפות ונמרצות של "קבוצת עופר". "עם זאת", נכתב, "נודע ל'ממון' כי החברה של האחים עופר, בניגוד לטענותיה, לא בדקה מי עומד מאחורי החברה שרכשה את המיכלית שהגיעה בסופו של דבר לידי האיראנים, והסתפקה בבדיקה אחת בלבד במשרד האוצר האמריקאי". כותרת הטקסט השני בכפולה היא "האמריקאים הזהירו: האיראנים משתמשים בחברות קש". "המשמעות האפשרית של הסנקציות היא אדירה", מצטטים ב"ממון" מנכ"ל לשעבר של חברת ספנות.

גם ב"הארץ" מסקרים את הפרשה, ומגדילים לעשות. "הממשלה מתעלמת מ-200 חברות ישראליות שסוחרות עם איראן", נכתב על השער בכותרת ידיעה של יוסי מלמן, תחת כותרת הגג "הסנקציות על חברת הספנות של עופר". ב"ישראל היום" הסיקור מצומצם: "ההאשמות – אי-הבנה", כותרת ידיעה של חזי שטרנליכט בעמ' 11, אולם יש לפחות מראית עין של ניסיון לספק סיקור חדשותי: "פרטים חדשים: העסקה בוצעה מול חברת קש של האיראנים".

ב"מעריב", לעומת זאת, הידיעה, הנפרשת על פני עמ' 12 (חציו תפוס על-ידי תצלום סתמי של ספינה), חתומה על-ידי "סוכנויות הידיעות" ומוקדשת רובה ככולה, על כותרותיה, להצגת עמדתה של משפחת עופר (ללא הפניה מהשער, בדומה לאתמול, אז היה "מעריב" היחיד שהצניע את הידיעה על הסנקציות ולא התייחס אליה בשער). "מקורביהם עסקו אתמול בהסברים סביב מה שנחשד כעסקה עם הצי האיראני, מתוך תקווה לשנות את רוע הגזירה", נכתב בכותרת המשנה. הנה נמצא מי שיקשיב.

אנשי הדממה

"האמת המרה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המובאת על רקע שחור לצד תמונתו של הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, לבוש גלימה שחורה וחבוש מגבעת אקדמית שחורה, "בטקס קבלת תואר דוקטור כבוד אתמול בבר-אילן". לא, "ידיעות" לא מצא כי התואר הושג במרמה, אלא מביא דברים שאמר אשכנזי בטקס: "יש להודות ביושר – איננו יודעים איפה מוחזק שליט, אין אפשרות צבאית לשחררו, ולכן צריך להחזירו בעסקה".

בעיתונים האחרים מדגישים רק את החלק הראשון בדבריו של שליט: ב"מעריב", רצועה צרה במרכז השער: "אשכנזי: לצה"ל אין מושג איפה שליט"; ב"ישראל היום", כותרת על השער: "אשכנזי: איננו יודעים היכן נמצא גלעד", וב"הארץ", כותרת ידיעה בעמ' 7: "אשכנזי: 'איננו יודעים איפה גלעד שליט'". "ידיעות אחרונות", שמדגיש גם את המשך הדברים, "ולכן צריך להחזירו בעסקה", עושה שירות טוב יותר לקוראים, בכך שהוא מחבר בין המידע החדשותי לסיבה לבואו לאוויר העולם (גם אם ב"ידיעות" עושים זאת, מן הסתם, בשל אהדתם המוצהרת לאותה סיבה: תמיכה בעסקת שחרור מחבלים תמורת החזרתו של "גלעד").

ההתבטאות של אשכנזי מצטרפת לטרנד חדש: בכירים במערכות השלטון הישראליות, שרגע אחרי שהם פושטים את מדיהם/חליפותיהם/גלימות השופטים שלהם, רצים לשפוך את קרביהם מול המיקרופון הקרוב, ועושים זאת שוב ושוב, במטרה להמשיך להשפיע על המערכת הציבורית מבחוץ (או לנקום ביריביהם, כמו אולמרט). כך לאחרונה מאיר דגן, ראש המוסד היוצא, ניסה לחשק את הצמרת הפוליטית בהתבטאות פומבית נגד תקיפה צבאית באיראן, והיום הוא מככב בכותרת הראשית של "מעריב": "דגן: לא לבלום את ההכרזה בספטמבר" ("ראש המוסד לשעבר נגד ראש הממשלה"). האם זהו טרנד חיובי או שלילי? מה שברור, זהו טרנד מופקר, לא מפוקח, שנראה שאין מי שנותן עליו את הדעת – או דין-וחשבון.

ב"הארץ" מצרפים לידיעה של אנשיל פפר על ההתבטאויות של הרמטכ"ל תצלום של שער של "הארץ" מה-12 במאי 2011, "בכיר במערכת הביטחון: איו סיכוי לשחרר את שליט בפעולה צבאית". כמעט תמיד יש משהו מגוחך בצירוף של כותרות ישנות של עיתון לידיעה באותו עיתון עצמו, כמעט תמיד המוטיבציה היא התפארות (לפעמים נבובה), כמעט אף פעם אין בה תועלת לקוראים, ולפעמים היא גם מזיקה ממש. כך היום מאותת "הארץ" למרואיינים עתידיים שלו שיבקשו להתראיין בעילום שם: ההתחייבות שלנו לשמור על חסיון המקורות היא בעירבון מוגבל, עד שיקפוץ לנו האלפון. אפשר היה לחשוב שאחרי הפרסום האומלל של צילום מסמכי ענת קם בשער "הארץ", וכל הצרות שבאו אחר-כך, ב"הארץ" יהיו זהירים יותר בפרסומים מגזרת השופוני. נו, אז אנשים חושבים.

זה הכל כדורגל

"מרקר ויק", מוסף סוף-השבוע של "דה-מרקר", לא מצליח בדרך כלל להתחרות באיכותו ב-"G" של "גלובס" ובמוסף "כלכליסט" של "כלכליסט", אבל גליונות כמו זה שמתפרסם היום מוכיחים שיש עדיין אש בגחלים. שוקי שדה, אחד התחקירנים הרציניים של העיתון, מגיש כתבה על האפקטיביות של דו"חות מבקר המדינה. הכתבה רלבנטית במיוחד עכשיו, שבוע אחרי שהתקשורת, באקט אינפנטילי, קברה את הסיקור על הדו"ח ("אחד הגדולים שיצאו אי-פעם") מתחת לדיווחים על הפרשה הזניחה של הדלפת עוזי ארד והסנסציונית של החשוד גור פינקלשטיין. "בסוף שנות ה-80 הציע שחל פתרון יצירתי: לקשר את ממצאי דו"ח מבקר המדינה לתקציב המשרד, כך שהגדלת התקציב תותנה בליקויים שנמצאו בדו"ח המבקר. 'כמעט כל המפלגות התנגדו להצעה. ברור שקשה לפוליטיקאים לקבל את זה, אבל זה דבר שיכול בהחלט להועיל, ולדעתי עדיין אפשרי ליישום'", מסתיימת הכתבה.

גם כתבות אחרות במוסף מעוררות עניין: עמירם כהן כותב על היחס הבעייתי בקיבוצים לדור המייסדים ("עם פנסיה מביכה והתעלמות התנועה, מייסדי הקיבוצים מרגישים שהחברה שהקימו בעמל רב מנשלת אותם מזכויותיהם. כעת הם מגייסים כוחות ויוצאים למאבק"), ואפרת נוימן כותבת על המשבר הכלכלי בפורטוגל ("לא כך ציפינו למצוא מדינה שנמצאת במשבר כלכלי עמוק: מכוניות פאר על הכבישים, מסעדות מלאות בסועדים רגועים וקניונים הומים. ליסבון מתאמצת שלא להסגיר את מצוקתה. לאחר שהות של כמה ימים גם הבנו למה"). איך אומר שגריר ישראל בפורטוגל לנוימן: "הכדורגל הוא פתרון קסם. אנחנו בתקופת בחירות שאמורה להיות סוערת, ובמה מתעמקים בטלוויזיה? בכדורגל".

ענייני תקשורת

"מפנה בענף הסלולר: ההכנסות מלקוח צונחות", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". כותרת המשנה: "סיכום הרבעון הראשון לאחר הפחתת דמי הקישוריות מוכיח: התחרות בענף הסלולר גברה והצרכנים הרוויחו. גם החברות עדיין נהנות מרווחים גבוהים – וחילקו דיבידנדים שמנים. אבל הכניסה המתקרבת של מתחרות חדשות לענף מאיימת על חברות הסלולר וצפויה להאיץ עוד את התחרות". על הכתבה חתומים הכתב אמיתי זיו והעורך אמיר טייג, מי שעבדו צמוד לשר התקשורת משה כחלון בדרך להעברת הרפורמות המוזכרות בכותרת.

"רה"מ ורעייתו, אמש בשובם מארה"ב", נכתב מתחת לתמונה של שרה ובנימין נתניהו על שער "ישראל היום". "סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מחבק את שרה נתניהו, שלשום", נכתב בכיתוב תמונה בעמ' 7 ("נתניהו שב לישראל: הכדור בידי הפלסטינים"). רעיית ראש הממשלה היא פסיכולוגית ילדים שאינה מתערבת בענייני בעלה או שותפה מלאה להתנהלותו? הפארסה התקשורתית שחוללה אורית גלילי-צוקר הוכיחה כי בלשכת ראש הממשלה טרם החליטו. בחירת התצלומים ב"ישראל היום" יכולה אולי ללמד על מגמה מסתמנת.

האם זרם הדעות – והסודות – המדיניים והבטחונים שמגיע מכיוון הבכירים הפורשים הוא תוצאה של רצון להשפיע על החיים הציבוריים, או אולי סתם שחרור לחצים ותאוות פרסום וחשיפה? "דיסקין שעוד לא ראיתם", נכתב בכותרת הנמתחת לרוחב מעלה שער "ידיעות אחרונות". "ראש השב"כ היוצא: החיים הסודיים והתמונות מהאלבום הפרטי. רונן ברגמן, מחר ב'7 ימים'", לשון הכיתוב המופיע בין שני תצלומים – של דיסקין הצעיר ובלוריתו דאז ושל דיסקין הבוגר מתרחץ עירום בבריכה סלעית. על כל זה מרוחה החותמת "בלעדי". קשה להיזכר מתי בזמן האחרון הודפסה פיסת עיתונות שמשלבת באופן טבעי כל-כך בין המיותר למביך.