התקופה האפלה שהחלה ב-7 באוקטובר היא כנראה הפרק המתועד ביותר בתולדות ישראל: עיתונאים, מכוני מחקר, מיזמי זיכרון, אקטיביסטים וניצולים עוסקים ללא הפסקה במחדל, מפרקים את הטבח לחתיכות מיקרוסקופיות, מתעדים את השכול ומנתחים את הקרבות, את תמרוני הכסת"ח של הפוליטיקאים ואת ההשחתה המואצת של השימוש בכוח שלטוני וצבאי. אם וכאשר תקום ועדת חקירה ממלכתית, אנשיה לא יצטרכו להתיש את עצמם בעבודת רגליים.
ספר חדש שהוציאה ציפה קמפינסקי, עיתונאית ומתעדת ותיקה (בין השאר באתר "העין השביעית"), מתמקד במה שבדרך כלל נשטף לחור הניקוז של ההיסטוריה: הלך הרוח ברחוב, הרגש הגולמי שבו טבולה המציאות הישראלית המדממת – ובמקרה שלה, האופן שבו הוא מתבטא בכתובות הגרפיטי שכיסו את הקירות בזמן שחלף מאז הטבח ואת המאבק המר שמשתקף מהם.
קמפינסקי מכנה את הספר "תיק תיעוד". אף שכמעט כולו מורכב מתצלומים, זה אינו ספר אמנותי על גרפיטי. זה גם לא ספר שמתעד תנועה פוליטית או אמנותית מסוימת. הוא מגביל את עצמו לשכונה תל-אביבית אחת, פלורנטין, והמוטיב המרכזי בו הוא בכלל המחיקה: הנסיונות של כל אחד מהצדדים להשתיק את היריב – או לשבש את מסריו כך שיקבלו משמעות הפוכה או מביכה.
"מה שלי הכי בלט בהתחלה, במיוחד במחיקות הגדולות, הטוטאליות, זה שזאת מטאפורה להכחשה וההשכחה מצד המדינה, הממשלה – ההימנעות מהקמת ועדת חקירה ממלכתית וכל המניפולציות שנלוות לזה, אי לקיחת האחריות, הניסיון להשכיח את המימון הקטארי", אומרת קמפינסקי.
"היו מחיקות שהזכירו לי את היומנים שביבי מוסר בעקבות בקשות חופש מידע, שמלאים בהשחרות. אבל זה לא רק הממשלה, זה מתחבר גם להלך רוח עממי יותר. אני קוראת ברשת אנשים שאומרים 'מספיק לדוש ב-7 באוקטובר, די, הבנו', ואתמול מישהו אמר לי שהוא לא יכול יותר לצפות בראיונות עם החטופים שחזרו. הנושא הזה כל הזמן דוקר, ולא כולם מוכנים לשאת את הדקירות האלו".
בתצלום העליון: רחוב פרנקל, 2026. בתצלומים התחתונים: רחוב אוריאל אקוסטה, 2025 (צילומים: ציפה קמפינסקי)
התרשמת שיש צד פוליטי שמוחק יותר מהצד השני?
"לא עשיתי סטטיסטיקה, אבל לתחושתי ה'ימין' מחק יותר – ויותר באגרסיביות. גם ה'שמאל' מחק הרבה, אבל אני חושבת שזה נוטה ימינה. למרות שיכול להיות שזה משום שאני יותר ערנית לצד הימני, כי הוא יותר מדאיג אותי. ויש כמובן את המחיקות הממסדיות, בעל בית או עובד עירייה שמכסה הכל באפור, תוך אדישות למסר שנמחק.
"הדבר שהכי זיעזע אותי הוא המחיקה החוזרת של הקריאות להפסקת אש, או נגד המלחמה. זה נראה לי מוזר בלי קשר לימין ושמאל: כאילו, באיזו חברה רוצים מלחמה? ידעתי כמובן שזה הלך רוח שקיים, אבל כשרואים את זה על הקיר – זה משהו אחר.
"הדבר השני שטִלטל אותי היה ההתנגדות לעסקאות חטופים. הקריאות למען עסקה נמחקו ממש במהירות. עוד סוג של מחיקות, אולי הכי נפוץ, זה העניין של ביבי. 'ביבי זונה של יודונאצים', זאת היתה כתובת שחזרה על עצמה ונמחקה שוב ושוב. 'ביבי אשם' שהופך ל'ביבי לא אשם', או 'לא אסלח שהעדפת לרצוח פלסטינים מלהציל חטופים', שהפך פשוט ל'ביבי המלך'.
"וכמובן, מחיקה של כל התייחסות חומלת או אפילו ניטרלית לערבים ופלסטינים, שלא לדבר על עזה. אחת הכתובות שמופיעות בספר היא 'מוחמד Was Here'. מישהו עבר ומחק את ה'מוחמד'. כלומר, המישהו הזה אפילו לא מסוגל לראות את השם מוחמד על קיר ברחוב בתל-אביב. והיה גם גרפיטי לזכר הנופלים שנמחק – היה נדמה שכל מה שמריח מביקורת, מיד חוסל".
רחוב קורדוברו, 2025 (צילומים: ציפה קמפינסקי)
קמפינסקי, ילידת 1957, מגיעה מעיתונות אך דואגת להבהיר שהיא לא תופסת את עצמה כצלמת מקצועית. היא החלה את הקריירה התקשורתית שלה ב-1984 בצוות ההקמה של היומון "חדשות", ובהמשך מילאה תפקידי עריכה ב"העיר" ובקבוצת "מעריב". היא ליוותה כיועצת את הקמת "כלכליסט" ואת מוסף "G" של "גלובס", לימדה תקשורת באקדמיה ובשנים האחרונות היא מלווה את מערכת "דבר", אתר החדשות של ההסתדרות.
את התמונות שמופיעות בספרה עב הכרס, "הכתובת הייתה", צילמה קמפינסקי באמצעות טלפון סמסונג מדגם "יחסית ותיק" במהלך שוטטות יומיומית בשכונה – עיסוק שמלווה אותה כבר בערך עשור וחצי וכבר הוליד תערוכה אחת.
בשנים האחרונות, מציינת קמפינסקי, הגרפיטי בפלורנטין איבד את ההילה האותנטית שלו והפך לקלישאה שמפרנסת מדריכי תיירים ומפעילי קייטנות וימי הולדת. "המלחמה שינתה את זה והחזירה לחיים את הגרפיטי הפוליטי, המחאתי", היא אומרת. היא עצמה לדבריה מעולם לא עסקה בריסוס גרפיטי. את המרססים שתוצריהם מככבים בספר לא ראתה בפעולה כמעט אף פעם. גם לא את המוחקים.
בתצלומים העליונים: רחוב פרנקל, 2024–2025. בתצלומים התחתונים: רחוב פלורנטין, 2025 (צילומים: ציפה קמפינסקי)
"יכול להיות שאני משלה את עצמי, אבל אני רואה בספר הזה סוג של תחקיר, עיתונות שטח שמצליחה לשקף מציאות באמצעות התבוננות ממושכת", אומרת קמפינסקי. "אני זוכרת איך ב-84', כשעבדתי ב'חדשות', ש"ס נכנסו בפעם הראשונה לכנסת עם ארבעה מנדטים. זה היה הלם. ולמה? כי כשלא נמצאים בשטח לא מרגישים את רחשי הציבור.
"הקירות משקפים את מה שקרה בישראל בתקופה האיומה שאחרי 7 באוקטובר. יש איזושהי מחשבה שפלורנטין זה אזור של בילויים ושל חבר'ה צעירים, קולים-שמולים, מעשנים וויד, הולכים לאוניברסיטה, חוזרים ויושבים בקפה, שכונה חילונית שהכל בה עובד 24/7. אבל מתברר שיש ביניהם גם ימנים קיצוניים ששונאים ערבים ורוצים עוד הרג. גם אני הופתעתי. לא חשבתי שאמצא כאן כל כך הרבה הקצנה ושנאה ואהבת מלחמה. פתאום הכהניזם גלוי, והגזענות יצאה מהארון".
ברשת השפה אפילו יותר קיצונית ממה שרואים על הקירות.
"בוודאי, אני מודעת לזה. אבל מה שמעניין פה מבחינתי זה שיש אנשים שהולכים ברחוב עם ספריי, או עם עיפרון או עט או טוש, ומשתמשים בזה כדי להביע את דעתם הקיצונית לכאן או לכאן. אני בחיים לא עשיתי גרפיטי או כתבתי משהו על קיר".
מסילת וולפסון, 2024 (צילום: ציפה קמפינסקי)
יש נוהג של ונדליסטים: לא רק למחוק את מה שהיריב כתב – אלא להשאיר זכר כדי שיראו מה נמחק. כמו להרוג מישהו ולהשאיר את הגופה כדי שכולם יראו. בספר יש כמה דוגמאות, למשל הכתובת "יזכור עם ישראל את הנכּבה" כשהמילה האחרונה מחוקה במסטיק. אפשר ממש לדמיין את הבנאדם מוציא את המסטיק מהפה, מורח אותו בבוז על הקיר, מנקה את היד והולך.
"כתובות כאלה מחקו בהמון צורות. יש את המסטיק, יש את אלה שמתחו קווים על המילה 'נכבה', מישהו אחר הדביק עליה מדבקה. ועוד מישהי – אני משערת שזאת מישהי בגלל כתב היד – מחקה את ה'נכבה' וכתבה בענק 'יזכור עם ישראל את כוחו'. במקרה אחר היתה כתובת של 'בן-גביר רוצח', ומישהו מחק את ה'רוצח' וכתב 'להיט'. רואים את ההקצנה באופן מאוד גורף.
"אבל התופעה שהכי מרתקת אותי היא ההתכתבויות או הדיאלוגים, למרות שזה יותר צעקות מדיאלוג. הכתובת 'סבתא, מה עשית בזמן רצח העם בעזה?', למשל, שקיבלה תוספת בכתב יד: 'התמוגגתי', 'רצחתי'. מישהי אחרת כתבה 'קברתי את המתים שלי! ישבתי שבעה! בכיתי על החטופים'. יש שבלונה שחזרה על עצמה בהמון מקומות, 'תודה לחיילים על חיסול המחבלים', שגם כן נמחקה. מישהו הוסיף בטוש או גיר: 'מי האפס שמחק את זה?'".
בתצלום העליון: רחוב גנני, 2024. בתצלום האמצעי: שדרות וושינגטון, 2024. בתצלומים התחתונים: רחוב נחלת בנימין, 2024 (צילומים: ציפה קמפינסקי)
כשיצאו הפרטים על המרגלים הישראלים שגויסו על ידי איראן, התברר שאחת המשימות שניתנה להם היא לעשות גרפיטי נגד ביבי. מי שמרסס לא רק מביע דעה, הוא מתחייב עליה. הוא מוכן להסתכן ולעבור על החוק. זה לא כמו לכתוב משהו ברשת – חייב להיות אדם אמיתי מאחורי זה.
"ובאינטרנט אתה יכול גם לא להיכנס – ברחוב, הכתובת כופה את עצמה עליך. אתה לא תעצום פתאום את העיניים. למרות שמהניסיון שלי הרבה פעמים גם אנשים שהולכים ברחוב לא באמת רואים מה כתוב על הקיר. אבל יש משהו במגע האישי של הכותב, גם אם זה סטנסיל – מישהו עשה את זה ביד, ויש לזה המון כוח בעיני. זה לא כמו מה שכולם מקלידים בפייסבוק, באותו פונט".
ההחלטה להוציא את התצלומים בספר קשורה לעמדה הביקורתית של קמפינסקי כלפי הרשת. "נשאלת השאלה למה ספר, הרי אפשר ואפילו מתבקש להעלות רצפי צילומים כאלה לפייסבוק או לאינסטגרם", היא אומרת. "אבל הרשתות החברתיות מפוררות את המידע, מדללות אותו בפרסומות, מרסקות הקשרים, ולי חשוב לספר סיפור. לנסח נרטיב באמצעות שליטה בדפדוף. יש משמעות למה שבא קודם ומה אחר כך, מה גדול ומה קטן. הרשתות לא מאפשרות את זה. וחוץ מזה, יש לי כבוד לפרינט".
מדבקת זיכרון של חלל צה"ל ריף הרוש כפי שצולמה בשלושה מועדים שונים ברחוב פרנקל (צילומים: ציפה קמפינסקי)
ניכר שבספר את דוחקת הצידה את שני המופעים הבולטים של אמנות רחוב אחרי 7 באוקטובר: הגרפיטי המושקע עם השמות הענקיים של הנרצחים, ומדבקות החללים.
"זאת היתה בחירה מאוד מודעת. אני והמעצב, שרון פדידה, החלטנו להתרחק מהכיוון האילוסטרטיבי, שאגב מייצג בעיקר מסרים מאזורי הקונצנזוס. אוהדי הפועל תל-אביב בכדורגל עשו בשכונה המון כתובות ענקיות עם שמות של נרצחים, אבל אני הכנסתי רק אחת מהן, שנמחקה. עם הסטיקרים של הנופלים היתה לי התלבטות, כי יש לי מאות צילומים. אפשר למלא בהם ספרים שלמים. משום שזה נורא מוכר כבר, החלטתי גם כאן להדגים רק את הקריעה שלהם. או הדהייה. או הדבק שנחלש, שהוא מטאפורה למה שקרה לנו כחברה".
כריכת "הכתובת הייתה", ספרה של ציפה קמפינסקי
הספר של קמפינסקי ראה אור החודש באופן עצמאי לחלוטין – בלי לפנות להוצאות, בלי לחפש מענקים ואפילו בלי מכירה מוקדמת במימון המונים. ניתן להשיג אותו בינתיים רק בקומץ חנויות עצמאיות בתל-אביב (למשל, המגדלור). כשהיא נשאלת על כך, קמפינסקי מסבירה שהבחירה נובעת מצורך פנימי, וגם ממצב החירום החברתי שאילץ אפילו חטופים ואנשים שאיבדו את ביתם להסתייע בתרומות.
"אם הציבור הרחב אמור לסייע למישהו, שיסייע למישהו יותר נזקק ממני, שיוצאת לפרויקט עיתונאי 'אמנותי' אישי", היא אומרת. "הפרויקט הזה עקרוני בשבילי, והוא לא תלוי בשאלה אם מישהו ישלם לי על זה. ממילא ברור שהמכירה לא תכסה את ההשקעה הכלכלית. אני מקווה שהספר יגיע לאנשים ובדרכו הצנועה יעזור להם לא לשכוח. לזכור מה היה. יכול להיות שזה בגלל שאני מבוגרת, וזיכרון נראה לי כמו אישיו. בגלל זה גם קראתי להוצאה 'מה היה פה קודם'.
"בטלוויזיה ובאתרים כל הזמן מקבלים הודעות על מה שיהיה עוד מעט, ומה יהיה אחרי זה. ואני אומרת – רגע. לא לרוץ קדימה. דווקא בגלל ההכחשה של האסון והמאבק על ועדת החקירה, היה לי חשוב לעצור ולהסתכל אחורה על מה שקרה בשלוש השנים האיומות האלה".
ציפה קמפינסקי, רחוב הרצל (צילום: גרא דוידי)