מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, בכנסת (צילום: ליאור מזרחי)

גור פינקלשטיין – על-פי חשדות המשטרה: רוצח מטורף שעלילותיו כאילו נלקחו מסרט מצויר למבוגרים והן מככבות היום בשערי כל העיתונים – הצליח לחבל באחד המועדים הקבועים הבודדים בשנה שבהם העיתונות מקדישה את מירב משאביה למילוי חובתה הציבורית: היום שאחרי פרסום דו"ח מבקר המדינה. פרשה ישנה-חדשה בכיכובו של עוזי ארד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, תופסת כותרות גדולות עוד יותר ומעמעמת גם היא את זוהרו האפרפר של חג הביקורים. עבירה, כידוע, גוררת עבירה.

אחד הגדולים

העיתון היחיד שנותן לדו"ח ביטוי על השער (ולא רק לחלק ממנו הנוגע לשר הביטחון אהוד ברק) הוא "הארץ". "מבקר המדינה פירסם דין-וחשבון נוקב", נכתב בכותרת הגג, "בזבוז, הזנחה וסחבת ברשויות המדינה" היא הכותרת, וכותרת המשנה מגדירה את הדו"ח כ"המקיף בתולדות המדינה". את הסיקור של "הארץ" ניתן לקרוא בדף הזה באתר העיתון (שם הוא מוגדר כ"אחד הגדולים בתולדות המדינה". לא בדקתי כיצד הוא מוגדר בגרסת הסלולר של האתר).

היועץ שלחש

מה שמוגדר כפליטת פה סמוך לאוזנו של עיתונאי הופך היום, חודשים לאחר שנפלט, לכותרת הראשית של כל העיתונים המרכזיים בישראל. "המדליף הלאומי", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות"; "הדליף ואולץ להתפטר" בזו של "מעריב"; "השב"כ הציג את הראיות להדלפה – וארד התפטר", ב"ישראל היום"; וב"הארץ": "היועץ לביטחון לאומי ארד הדליף מידע סודי והודח".

קיצורה של קיצור הפרשה, כפי שהיא מתומצתת בשער "הארץ" מתוך הידיעה הראשית של אנשיל פפר ועמוס הראל: פרשת ההדלפה החלה בקיץ 2010. בעקבות פרסום של מידע מסווג באחד מכלי התקשורת הישראליים, הנחה נתניהו את השב"כ לחקור ולאתר את המדליפים. רוב עובדי הלשכה הבכירים של נתניהו, כולל ארד, נחקרו ועברו בדיקת פוליגרף. הבדיקות ניקו את כל הנבדקים מחשד, ובינואר הודיעה לשכת היועץ המשפטי לממשלה כי ארד אינו המדליף.

אלא שהחקירה נמשכה בחשאי, והתברר כי ארד הוא מי שהדליף, "ככל הנראה בהערת אגב שלו בשיחת רקע עם עיתונאי שלא נועדה לפרסום". במערכת הביטחון קבעו כי ההדלפה גרמה נזק משמעותי. זמן קצר אחר-כך הודיע ארד על פרישתו "מסיבות אישיות", נתניהו הביע הוקרה פומבית לפועלו ואף ניסה למנותו לשגריר בלונדון (מינוי שסוכל על-ידי שר החוץ ליברמן). אתמול נחשף בחדשות ערוץ 10 כי ארד לא פרש אלא הודח על-ידי נתניהו, "על רקע ממצאי חקירת השב"כ".

היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להעמיד את ארד לדין משתי סיבות: פרישתו המיידית וההנחה כי ההדלפה נעשתה ללא כוונת מכוון. החלטה זו נשמרה בסוד, כמו גם העובדה שארד למעשה הודח. היועץ, יהודה וינשטיין, לא פירסם תיקון להודעתו הפומבית מינואר על חפותו של ארד. ארד מכחיש "בתוקף" כי הדליף מידע או כי הודח. נתניהו מכחיש בפה קצת פחות מלא: "הנטען הוא שגוי באופן מהותי ורצוף באי-דיוקים".

עוזי ארד (צילום: ליאור מזרחי)

מה היה המידע הסודי שהודלף וגרם ל"נזק בטחוני משמעותי"? בסוגיה זו כבר עסקו לעייפה בעיתונים באותו יום בינואר השנה, אחרי הודעתו של היועץ המשפטי לממשלה כי אנשי לשכת ראש הממשלה נקיים מחשד, הודעה שהפכה את הפרשה לפומבית. אורן פרסיקו סקר כאן בזמנו את מה שקבעו וניחשו הכתבים והפרשנים לגבי אופיו של המידע הסודי והעניינים האחרים שהעלתה הפרשה על הפרק.

היום ב"ישראל היום" קובעים שלמה צזנה ועדנה אדטו כי "ההדלפה: 'מידע רגיש' ביחסי ישראל-ארה"ב". גם דן מרגלית, בטור פרשנות באותו עמוד, כותב: "ניתן לומר רק זאת, לתוך סדרה של פרסומים מוסכמים המשותפים לישראל ולארה"ב נקלע פרט שעורר את חמתם של האמריקאים", ולא מתאפק ומוסיף גם הערה על "עניינים המבוססים על אמון חשאי וממושך בין ישראל לארה"ב זה 42 שנים". מה קרה לפני 42 שנים? הנחיתה על הירח, וודסטוק, גולדה נבחרת לראשות הממשלה, מהומות סטונוול, מלחמת ההתשה מתחילה, הפרק הראשון של "רחוב סומסום" משודר.

האם מה שהודלף הוא טיב הקשר בין אריק לבנץ? בינואר, רוב האצבעות הופנו לכיוון רוסיה דווקא: "ככל הנראה הדלפות על משא-ומתן עם הקרמלין בניסיון למנוע מכירת טילים מתקדמים לסוריה", כותבים היום פפר והראל. בינואר נכתב ב"הארץ" כי ההדלפה היתה על אודות ניסיון למנוע מכירת טילים לאיראן דווקא. ייתכן שמדובר היום בפליטת קולמוס. הידיעה עצמה, כך נטען אז, פורסמה ב"הארץ" על-ידי ברק רביד.

כך כתב אז פרסיקו ב"העין השביעית", באותה סקירת עיתונות המוזכרת לעיל: "על הידיעה בדבר מחויבות מדבדב לא למכור טילים לאיראן חתום ברק רביד. אם נכונים הדיווחים כי ידיעה זו חוללה את חקירת השב"כ, עולה באופן טבעי השאלה אם רביד נחקר על-ידי השב"כ, והאם פלטי שיחות הטלפון והמסרונים שלו נשלפו ונבדקו כדי לחשוף את מקורותיו. באף עיתון, גם לא ב'הארץ', אין התייחסות לסוגיה זו הבוקר. כמו כן, גם אם אכן נמצא הגורם המדליף ותוכן ההדלפה אמנם רגיש ובעל פוטנציאל לגרימת נזק משמעותי, אין הבוקר דיווח על כך שהמדליף נמצא במעצר בית לקראת הגשת כתב אישום על ריגול חמור תוך כוונה לפגוע בבטחון המדינה, כפי שהיה במקרה של ענת קם".

גם היום לא עוסקים העיתונים בפרטי החקירה ("מידע נוסף" הוא שהביא להפללתו של ארד), או בשאלה אם נחקרו עיתונאים במהלכה. אולם יש ויש העוסקים בשאלה מדוע לא צץ כתב אישום בסופה של הפרשה. אלה שעוסקים בכך בלהיטות יתרה כותבים (ובעיקר עורכים) בעיתונים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", העוינים את נתניהו (שארד הוא אחד מאנשי אמונו הקרובים), בעוד שב"הארץ", ועוד יותר מכך ב"ישראל היום", השאלה נשאלת במתינות יחסית.

כך ב"ישראל היום" התהייה הזו עולה רק בטור הפרשנות של מרגלית, ולא בידיעה החדשותית (מצד שני, כל החומר שמציע "ישראל היום" לקוראיו בנוגע להתפתחויות בפרשת ההדלפה מסתכם בידיעה חדשותית וטור פרשנות, בעמ' 5. זאת, בניגוד בולט לכפולות הפותחות בעיתונים המתחרים. מצד שלישי: היקף המידע שמציע "ישראל היום" ביחס לעניינים שעל הפרק הוא בדרך כלל מועט בהשוואה לזה של המתחרים). "ומדוע הועמדה ענת קם לדין?", שואל מרגלית, ומיד עונה: "רק שווינשטיין יסביר כי השוני הוא בכוונה". וזהו, פחות או יותר. ב"הארץ" מקדישים ידיעה נפרדת לסוגיה (תומר זרחין), שכותרתה: "וינשטיין: לא הוגש כתב אישום כי לא היתה הדלפה מכוונת".

ב"מעריב" וב"ידיעות", לעומת זאת, ההחלטה לפטור את ארד מהעמדה לדין הופכת למרכזית. "מתבקש לשאול, לאור דו"ח המבקר מאתמול וחשיפת זהות המדליף מלשכת ראש הממשלה, מה כאן ההבדל. מדוע מבחינים בין ד"ר עוזי ארד, שחמק מהלשכה בלא עונש, לעו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ', הפרקליטה המדליפה שחטפה כתב אישום? ולמה במקרה של הבת מיכל ברק אין חקירה, ובמקרה של מיכל ליברמן יש? ככה זה כשלא כולם שווים בפני החוק", נכתב בכותרת המשנה לטורו של בן כספית, הנפרש על פני כל עמ' 3 של "מעריב" וקושר את פרשת ארד לאחד משיאיו של דו"ח המבקר (ועל כך בהמשך).

בין השורות מציין כספית דרך אגב את מה שהיתה אולי הסיבה המיידית לפיטוריו/התפטרותו של ארד: הורדתו "המיידית" של הסיווג הבטחוני שלו על-ידי השב"כ, לאחר שהתגלה כי הוא המדליף (גם ב"ידיעות" מובא המידע הזה, אולם בצד הכחשה מכיוונו של ארד). עוד הערה אגבית של כספית נוגעת לתשובה לשאלה שעומדת בבסיס טורו: לפי כספית, ארד לא מואשם משום שהוא מחזיק בסודות מדינה רבים שיש חשש כי ייחשפו אם יגיע לבית-המשפט.

ב"ידיעות אחרונות", שיחד עם "הארץ" מספק את הסיקור המקיף ביותר של הפרשה, נכתב בכותרת המשנה לראשית על "ביקורת קשה על משרד המשפטים, שאישר לפטור אותו מעונש". קביעה דומה מסיימת גם את כותרת המשנה לידיעה הראשית בכפולה הפותחת. קביעה כזו מופיעה גם בסיכום הממצה של הפרשה שמגיש איתמר אייכנר באותה ידיעה. לקביעה זו לא מצורפים נימוקים כלשהם, או למצער מקורות. טובה צימוקי כותבת על כך בתיבה נפרדת, תחת הכותרת "כן, אדוני ראש הממשלה", בליווי תצלום של וינשטיין. צימוקי טוענת כי וינשטיין מחפה על נתניהו וכי הוא נוהג כעורך-דינו הפרטי של ראש הממשלה במקום כמשרת ציבור, אולם אינה טורחת להאיר את עיני הקוראים באשר לנימוקים לכאן או לכאן. בכך לא נוהגת צימוקי, ולא נוהג "ידיעות אחרונות", כמשרתי ציבור, ואפילו לא כעורכי-דין פרטיים.

על השולחן

הסיפור השני על סדר היום של העיתונים נוגע לאחד מחלקי דו"ח הביקורת שפירסם אתמול מבקר המדינה, זה הנוגע להתנהלותו הכספית של אהוד ברק, שר הביטחון של מדינת ישראל. "ישראל היום" מקדיש לכך בשערו משבצת קטנטנה בלבד ("דו"ח המבקר: ברק לא פעל לפי הנורמות הציבוריות בפרשת החברות שהעביר לבנותיו"), אולם בעיתונים האחרים, שאין להם שיקולים קואליציוניים, או שיש להם שיקולים קואליציוניים אחרים, הוא תופס מקום בולט, על השער ובעמודים הראשונים.

"אהוד ברק בע"מ", נכתב על שער "הארץ" בכותרת הפניה לטורו של אמיר אורן, לצד התצלום המרכזי שעל השער: "השר אהוד ברק ורעייתו". "אהוד ברק פעל בניגוד למצופה משר כש-4.7 מיליון שקלים זרמו לחברות בבעלותו כשהיה שר הביטחון", נכתב בכותרת המשנה לידיעה על דו"ח המבקר. "המבקר מאשים את אהוד ברק:", דבר כותרת הגג על שער "מעריב", המפנה לכותרת: "לא התקיים גילוי מלא". "התרגיל של ברק", נכתב במשבצת בתחתית שער "ידיעות אחרונות". "מבקר המדינה: ברק הפר נורמות המצופות משר כשהעביר לבנותיו את החברה שלו והמשיך לקבל אחר-כך עוד 4.7 מיליון שקל". לצד הכותרות, הפניה לטור של נחום ברנע ("ברק ובנותיו בע"מ") ולמוסף "24 שעות" ו"ממון".

"לא נעים, לא נורא", קובע ברנע. "ריח עז של תחמון", הוא מאבחן. "המבקר לא מצא עילה להמליץ על פתיחת חקירה פלילית נגד ברק בפרשיות שבדק. הזיכוי – לא הנזיפות שמלוות אותו – הוא הדבר הקובע. הוא יצא מחקירת המבקר כשם שנכנס אליה: זכאי מאשמה פלילית וכשר להיות שר בממשלה". ובכל זאת, בכותרות העיתונים, כאמור, כולל אלו של "ידיעות אחרונות", הדבר הקובע הן הנזיפות, לא הזיכוי המלווה אותן.

אורן מקדיש את חציו הראשון של הטור שלו לפרשת הרפז דווקא, או ליתר דיוק: לפרשת ברק-אשכנזי (הוא טוען כי בועז הרפז קיבל אלפי שקלים מהורים שהסתייעו בו כדי שילדיהם ישרתו בחיל המודיעין). "לפי מצב הדברים כחודשיים וחצי לפני המועד המתוכנן לפרסום הדו"ח", הוא מסכם, "אשכנזי ינוקה מהטענה שהיה שותפו הפעיל של הרפז, בתככיו ובעסקיו", וממשיך: "ברק, לעומתו, כורע עכשיו תחת דו"ח נוסף של לינדנשטראוס, שאין לזלזל במובן האתי, הנורמטיבי והמקצועי, במונחי ברק, של דבריו בפרשת החברות, הבנות, והחברות הבנות. המבקר קובע, למעשה, בסיכום בדיקתו, כי ברק 'לא הגיע לרף התנהגותי גבוה ומשמעותי' והותיר 'ספק באשר לתקינות פעולתו'". בין השאר, מנע מהמבקר את "מלוא המידע".

"זה אינו מגיע לכתב אישום, אבל זה עוד רחוק עוד יותר מלהיות העיטור השישי על חזהו של ברק", מסכם אורן. איך אמר ברק על אשכנזי? בהחלטה לא להאריך את כהונתו מעורבים "שיקולים אתיים, נורמטיביים ומקצועיים". ואיך אמר ברק לגידי וייץ בראיון ל"הארץ" בראשית החודש? "כל מה שעשיתי עשיתי ישר, פשוט, על השולחן, בלי טריקים ובלי שטיקים".

החשוד פינקלשטיין

ומה עם פינקלשטיין, אתם שואלים? פינקלשטיין, שבימים רגילים היה זוכה לשערים מדממים שכולם מעוטרים בתמונתו, והמוני עמודים מלאים בפרטים, המופרעים, של החשדות נגדו, זוכה היום לעדנה בעיקר ב"ישראל היום", שהחדשות האחרות בראש סדר היום (פרשת ההדלפות של עוזי ארד, ביקורתו של מבקר המדינה על שר הביטחון) אינן מציגות באור חיובי שניים מחביביו (ראש הממשלה נתניהו ושותפו לקואליציה אהוד ברק).

סיפור המעשה תופס את הכפולה הפותחת של "ישראל היום", והכותרת "כנופיית החיסול של העו"ד" תופסת את מחצית עמוד השער, בליווי תמונתו של העו"ד והכותרות: "המשטרה חושדת: עו"ד גור פינקלשטיין גייס ארגון פשיעה ביפו" ו"פינקלשטיין, בעל משרד מצליח, חשוד שהזמין מבני משפחה מיפו שורת מעשי פשע, ביניהם: חיסול בעלה של גרושתו; רצח בכיר בעיריית תל-אביב, שהורה להרוס חלק ממרכז הסיינטולוגיה ששיפץ ביפו; והצתת המרכז כדי להרוויח משיפוצו. ה'מהנדס' שהרכיב את מטעני החבלה דיווח על הכנופיה למשטרה והפך עד מדינה. כל החשודים מכחישים".

החשודים מכחישים, אולם האם העיתונאים מאמינים להם? והאם אמון העיתונאים בגרסת החשודים, או בגרסת המשטרה, אמור לשנות משהו לגבי האופן שבו יכתבו עליהם בעיתון? אופן ההתייחסות הציבורית לחשודים הוא סוגיה מורכבת. העיתונאים מתמודדים איתה, נכון לעכשיו, באופן אקראי למדי, שעוגן הפלסטיק העיקרי שלו הוא טפטוף, בעוצמות משתנות, של "לכאורה" ו"על-פי החשד" בינות לתיאורים.

"עורך-דין ומאפיונר", נכתב בכותרת שמנה על שער "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה קובעת: "כסף וקשרים לא הספיקו לעורך-הדין המצליח גור פינקלשטיין. על-פי החשד, הוא הפעיל כנופיית פשע כדי לפגוע בכל מי שעמד בדרכו ויצא למסע טירוף: נסיונות רצח, חבלה והצתה. הסיפור המלא על איש חסר מעצורים". הסיפור המלא? או חשדות של המשטרה? "זה נשמע כמו תסריט של מותחן פעולה מורכב, אבל מדובר במציאות שהתרחשה בשנה האחרונה פה בישראל", פותח אבי כהן את דיווחו ב"ישראל היום". מציאות שהתרחשה, או חשדות של המשטרה?

"מכריו ושותפיו של עו"ד גור פינקלשטיין התקשו להאמין שמאחורי הפרשה החמורה עומד עורך-הדין האזרחי שמייצג את כת הסיינטולוגיה בישראל ובמקומות אחרים בעולם. שכניו סיפרו ל'ישראל היום' כי מדובר באדם שקט, שמעשים כמו אלה המיוחסים לו נשמעים דמיוניים לחלוטין כאשר מדובר בו", כותבים כתבי "ישראל היום" בידיעה נפרדת תחת הכותרת "המכרים והקולגות בהלם". "קונספציה שגויה", אומרים עורכי-הדין של פינקלשטיין על חשדות המשטרה. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים כיצד פינקלשטיין הכחיש את המעשים, ואחר-כך חזר בו מהכחשתו. חשוד? חשוד מאוד? לא חשוד כל-כך? אולי עדיף לא לסקר כלל חשודים לפני שנפתח משפטם? אולי רק אחרי פסק הדין? בשבדיה אסור לנקוב בעיתונים בשמות גם אחרי ההרשעה. אצלנו הוגשה השבוע הצעת חוק הקוראת לבטל את זכותו של חשוד לבקש צו איסור פרסום על זהותו. כך או כך, בינתיים יש לנו סיפור.

אף שהוא נדחק לעומק העיתון (עמ' 15 ואילך), "ידיעות אחרונות" הוא שמגיש את הסיקור המקיף ביותר של הפרשה, וניכר שהקדיש לכך משאבים רבים זה זמן, בציפייה להסרת צו איסור הפרסום שהוטל על החקירה. "ידיעות" מקדיש מקום, אמנם נרחב פחות, גם למעלליה של הכנופייה שפינקלשטיין שכר לכאורה, של ערבים תושבי יפו. "שרשרת הפשעים של הכנופייה היפואית", נכתב בכותרת הגג. "התוכנית: להרוג את השיח''", מדווחת הכותרת הראשית. "בכנופייה שעבדה עם עורך-הדין תיכננו – בלי קשר אליו – לחסל איש דת ולהאשים את הימין", נכתב בכותרת המשנה.

"בימ"ר תל-אביב גילו במסגרת החקירה כי [...] משפחת בכר התכוונה להרוג את השיח' ולאחר מכן לשנות את הזירה כך שהרצח ייראה כאילו מדובר בפעולת 'תג מחיר' ימנית – שכן הפגיעה אמורה היתה לצאת לפועל זמן קצר אחרי הטבח באיתמר". ה"זירה" היתה ככל הנראה מסגד. העיתונים מפגינים איפוק ובגרות, ולמרות הפיתוי הגדול, באף אחד מהם לא מדפיסים את הכותרת "עבודה ערבית".

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך ורועי ברק מסקרים בפרוטרוט את דו"ח המבקר על התנהלות רשות השידור.