עד לפני זמן לא רב נהג גדי טאוב להעלות מדי שישי סרטון שלו עם חברי פאנל "הפטריוטים", כשהם יושבים בשוק הכרמל בתל אביב והאנשים סביבם מריעים להם. המסר המשתמע היה ברור: מי לא ירצה להיות חלק מהמותג הנחשק שלנו?
הסרטונים האלה לא היו רק קוריוז. הם סימנו משהו מרכזי בהווי של ישראל העכשווית: החבורות, החברותא, האחווה. בשנים האחרונות נדמה שיותר ויותר חבורות צצות בחיינו. בד בבד, כמעט אין היום חבורת חברים שאין לה פודקאסט, ואין פודקאסט שאין בו חבורת חברים. במילים אחרות, הפאנלים שבו לחיינו. לא רק באולפני החדשות, גם ברשת.
כמעט שאין כיום תוכנית חדשות או אקטואליה שלא מציגה פאנל של נציגים, מומחים, פרשנים, או כל אדם אחר שהצליח לקבל את ההסמכה המסתורית הנדרשת כדי להפוך לפאנליסט בישראל. הם יושבים, דנים, מתפלמסים, מלרלרים על ענייני השעה, מסבירים לציבור מה באמת קרה השבוע ובעיקר – ממלאים שעות שידור ארוכות.
לאחרונה השיק "הארץ" את הפודקאסט "הבעיה של השמאל", שבו המנחה אייל גיל משוחח מדי שבוע עם פאנל של שמאלנים על הנושאים החמים של אותו שבוע. אצל נדב פרי, אחד הפודקאסטים המואזנים בישראל, גרסת פאנל יום חמישי, "המוסף", כבר היתה למוסד כמעט.
גם גיא אדלר, האיש והגערות האירוניות, מציג בפודקאסט שלו "צעקות" גרסת סוף שבוע עם חברים מסצינת הסטנדאפ, "אדלר מארח". הם יושבים ללרלר על פוליטיקה, תרבות וכמובן ביבי. שולחנות הפאנליסטים, אם כך, התחילו לצוץ כפטריות ברגליים: חשבנו שנפטרנו מהם, אך לא.
על פניו, הדבר נראה כמעט מתבקש. הרשת מלאה ממילא בלרלרת, אז מה טבעי יותר מלמלא אותה בעוד לרלרת. אלא שלא תמיד היו אלה פני הדברים. למעשה, לפני קצת יותר מעשור נדמה היה שהפאנלים הם סוגה גוססת. שריד של עולם ישן שהאינטרנט עומד לייתר.
ב-2011 התחלתי את דרכי בעולם התקשורת כתחקירן בתוכנית התרבות "הינשופים" בערוץ 8. זו היתה תוכנית אולפן דו-שבועית בהנחיית רוגל אלפר, שעשה את המעבר האמיץ מכתיבה על טלוויזיה לביקורת תרבות בתוך הטלוויזיה. הרעיון היה פשוט ומוכר: לוקחים כמה נושאים מעוררי דיון שעלו באותו שבוע, מציגים אותם לפאנל, וכל אחד נותן את הטייק שלו, כחמש דקות לאדם. המנחה ניצח על המסיבה.
הפורמט כבר הפך לקלישאה. נשים נאות ודעתניות שמייצגות את קול העידון והטעם הטוב. מזרחי פולמוסי וזועם שבא להתווכח עם הטעם הטוב. עוד בחור – מזרחי שמאלן, נאמר – שבא לשבור את פוליטיקת הזהויות, על ידי ערבוב הקטגוריות. ובעמדת המגיש, אשכנזי אליטיסט כלשהו. כל אחד והמשבצת שהוא ממלא בפסיפס הישראלי.
הפאנל הישן היה, אם כן, מוסד של סמכות. הפורמט הבהיר מי מדבר ומי מקשיב. מי נמצא בתוך הדיון ומי נותר מחוצה לו. היה אמנם ניסיון להראות פלורליזם ומצג של ריבוי דעות, אבל תמיד בתוך סדר ידוע מראש.
בד בבד, באותן שנים התחיל להתרחש תהליך אחר. מתחת לפני השטח הלכו ותפסו תאוצה הרשתות החברתיות – פייסבוק, טוויטר – והציגו עולם חדש, שהתחרה על תשומת הלב.
כמי שהיה אז בשנות ה-20 לחייו, פייסבוק היה בשבילי כמו אגם חדש ומופלא שאפשר לקפוץ אליו ולשכשך במימיו במשך שעות. כך גם עשיתי. אבל היו גם אנשים שהסתכלו על אותו אגם וראו אוקיינוס שמאיים להציף הכל. במידה רבה, כולם צדקו.
חלק גדול מהעבודה שלי כתחקירן באותם ימים היה לעקוב אחרי הדיונים שהתפתחו בפייסבוק ולנסות לתרגם אותם לאייטמים באולפן. היה זה תור הזהב של ויכוחים מעייפים ומטרחנים, שסיפקו חומרי גלם רבים לליין-אפ. אבל כבר שם הסתתרה הבעיה: הרשת תמיד הקדימה את הטלוויזיה.
לא עבר זמן רב עד שהתעוררה השאלה: אם אנשים כבר מתווכחים בעצמם ברשת, באופן חופשי יותר, פרוע יותר ולעתים גם עמוק יותר, למה בכלל צריך פאנל? בשביל מה צריך חמישה אנשים שיושבים באולפן ויורים כל אחד את השורה וחצי שלו על הנושא התורן, אם כל המדינה כבר מקיימת את אותו הדיון ממש בפייסבוק? התשובה המדכאת שהתחילה להתגלגל אז במסדרונות ערוץ 8 גרסה: הרשת תהרוג את הפאנלים, זה רק עניין של זמן. למעשה, היא תהרוג את כל מי שהתפקיד שלו הוא לדבר בשם אחרים.
זו היתה חלק מההבטחה הגדולה של האינטרנט. דמוקרטיזציה. כוח להמון. פירוק מוקדי הכוח הישנים. סוף לשומרי הסף. לא עוד מתווכים. הקץ למומחים שיושבים על האולימפוס ומסבירים לציבור מה לחשוב. כולם ידברו! כולם ישתתפו! כולם יהיו חלק מהשיחה. מוח כוורת: מה ישראל צריכה לעשות עם הפלסטינים? עולם חדש מופלא.
לרגע קצר באמת היה נדמה שההבטחה מתממשת. הטלוויזיה איבדה מכוחה. תקציבי הפרסום עברו לאינטרנט. העיתונות איבדה ממעמדה. ברשת כל אדם נהיה פרשן, מבקר, מומחה, מו"ל; בטלוויזיה, מעמדם של העיתונאים והפאנליסטים קרס. אם כבר, הם הפכו שנואים. אנשי הסדר הישן. פריווילגים. הם נחשבו עתה ל"אלֶה עם החברים בתקשורת".
את האמת הלא-מצונזרת, העמוקה והמרתקת יכולתם לקבל אצל הבחור עם תמונת הפרופיל של צ'ה גווארה שנותן ביקורת מרקסיסטית על "האח הגדול". נכון, "אולפן שישי" תמיד היה שם כדי לשמור על הגחלת הפנאליסטית, אבל ההפיכה שלו בשלב מסוים לקרקס, לפרודיה על עצמו, היא כשלעצמה הראיה הכי טובה להידרדרות הנדונה.
אחרי שתי עונות "הינשופים" ירדה מהאוויר. בדיעבד, נדמה שהירידה שלה סימנה סוף של עידן רחב יותר.
הפאנלים היו חלק מעיי החורבות אשר האינטרנט – שזז מהר ושבר דברים – הותיר אחריו. הפאנל הפך משוקץ ונעלם אט-אט מהמסך, לטובת ריאליטי, דוקו-ריאליטי, דוקו-דרמה, ריאליטי אוכל, דוקו אוכל, וכן הלאה. נראה היה שהניסוי האינטרנטי הצליח. אלא שגם הסיפור של דעות ברשת הגיע, כדרכו של כל סיפור, לסופו.
* * *
כמו הרבה תהליכים גדולים, גם זה קרה, במילותיו של המינגווי, לאט-לאט ואז בבת אחת. הרגע שבו התחילה הקריסה היה בקורונה. זו היתה תקופה של חשש וחוסר ודאות עצומים, שנראה שהאנושות לא ידעה כמותם עד אותו הרגע. ובדיוק בנקודה הזאת התגלתה גם הבעיה הגדולה של המרחב הדמוקרטי החדש. אנשים חיפשו תשובות, ודאות, סמכות. במקום זה הם קיבלו רעש. תאוריות קונספירציה. תרופות פלא. מומחים מטעם עצמם.
מישהו בכלל זוכר היום את האיברמקטין? כל אדם שני בפיד היה משוכנע שהוא מבין טוב יותר מהאפידמיולוג החציוני. זוכרים את התחזיות של זוכה פרס הנובל בכימיה מייקל לוויט שלגלג על הווירולוגים והאפידימיולוגים והציג תחזית של לא יותר מעשרה מתים מהקורונה בישראל? ואם בקרב זוכה נובל נפלה שלהבת, מה יגידו הטרולים.
הדמוקרטיזציה המוחלטת של הדיון הציבורי התחילה להיראות פחות כמו אוטופיה ויותר כמו חלום בלהות. כשהכל פתוח לדיון, כשכל אדם הוא מומחה, כשאי אפשר להסכים אפילו על העובדות – אי אפשר להכריע בשום דבר. בתגובה לכל טענה, כל עובדה, כל רעיון, תמיד יימצא האדם שיסביר למה הם בעצם שקר. איש הישר בעיניו יעשה. פייסבוק, בתור זירה של הדעות המעניינות והאדג'יות ביותר, גוועה. טוויטר נעשתה פח זבל. את המילים והדעות החליפו אט־אט דימויים – באינסטגרם.
הרשת הצליחה לפרק את הסמכות הישנה, אך התקשתה להעמיד משהו אחר במקומה. במובן הזה, היא יצרה את ההיפוך המושלם של הפאנל הישן. אם הפאנל הישן היה תיאטרון של סמכות וסדר שבז לאינטימיות, הרשת הפכה למקור של בלאגן בלי סמכות, אבל עם תחושת אינטימיות וקִרבה. פתאום כל זב חוטם עונה לטאלנט. פתאום חגי עמיר עונה לכל זב חוטם. כולם דיברו, כולם השתתפו, כולם היו חלק מהשיחה – אבל לאף אחד לא היה ברור למי צריך להקשיב. בכל זאת, הבנאדם קָשר קֶשר לרצוח ראש ממשלה.
בישראל, ההידרדרות שנים ספורות אחר כך למלחמת נצח – קודם 7 באוקטובר, אחר כך עזה, אחר כך איראן לסירוגין עם לבנון – רק החריפה את המצב. הרשת נעשתה מקור חרדה פסיכוטי שהזין כל ישראלי באינסוף שטויות, שקרים, בלבולי ביצים ופחדים. ומתוך כל זה נולד מחדש הצורך הישן והמוכר בסמכות. מישהו שיבהיר, שיסדר, שיארגן את המציאות, ויותר מזה – שינחם. איפה כל זה יקרה? נכון.
* * *
פאנלי החדשות של תקופת המלחמה ("האולפנים") הפכו לגראונד זירו של השיח הציבורי. המקום שאליו כולם הולכים כדי לקבל מנת מציאות. במקום ריאליטי – ריאליטי צ'ק. לא בכדי הם גם נעשו מדגרה של פוליטיקאים. דדי שמחי הוא רק הדוגמה האחרונה. הרבה לפניו היו בועז ביסמוט וכמובן יאיר לפיד – האיש שעשה את המסלול המלא מהפרלמנט של שישי בערב אל הפרלמנט בירושלים.
גם ההצעה המפורסמת של נתניהו לעמית סגל להצטרף לליכוד מלמדת עד כמה הפאנל הפך למסלול גיוס טבעי לפוליטיקה. נמרוד שפר, ערן עציון ויריב אופנהיימר, מתמודדים בפריימריז של הדמוקרטים, בילו בשנים האחרונות לא מעט זמן באולפנים. האם הפאנל הפך לעתודה הפוליטית בגלל החשיפה שהוא מביא? האם בגלל שהפוליטיקה עצמה נעשתה פאנל מתמשך? בכול השאלות הללו ועוד נדון בפאנל הבא שלנו.
מכול מקום, בתקופה של בלבול, חרדה ורעש אינסופי, נוצר ביקוש מחודש לפאנל כמוסד של סמכות. מקום שממנו מסבירים לציבור מה קרה, מה זה אומר, ומה צריך לחשוב על זה. וכמו תמיד, מי שמחזיק בסמכות מתחיל, במוקדם או במאוחר, לחשוב על השלב הבא. הוא מתחיל לחשוב איך להוון אותה. אבל הפאנל שחזר איננו אותו הפאנל שעזב, הסמכות היא לא אותה סמכות, וגם לא המדיום – הוא יותר ויותר קורה ברשת. בפודקאסטים.
מפגן מעניין של הפאנל החדש והסמכות החדשה שבישר, אפשר למצוא ב"הבעיה של השמאל". פאנליסטים מספקים שם לשמאלנים טיעונים עבור ויכוחים עם ימנים בארוחה המשפחתית, או בכל אותם מקומות דמיוניים שבהם אנשים מנהלים עדיין שיחה רציונלית על פוליטיקה. אם מישהו מוצא מקום כזה, שיגיד לי.
אבל דווקא כאן מקופל סוד הקסם של הפאנל החדש. כי גם כשהשמאלנים מדברים עם שמאלנים על איך לדבר עם ימנים, יותר משהם מוכרים טיעונים מכוח סמכותם, הם מוכרים פנטזיה של שיחה שלא באמת מתנהלת בשום מקום. הם, או הפודקאסט שלהם, מבקשים לספק תחושת קהילה, תחושת שייכות. עולם שבו אנשים עדיין מסוגלים לשבת סביב שולחן ולהחליף רעיונות בלי לרצות לרצוח אחד את השני. סמכות המתחפשת לאינטימיות.
וכאן, נדמה לי, טמון הטוויסט. כי בניגוד לפאנלים שהכרנו פעם – "פופוליטיקה" "הינשופים", "מועצת החכמים" – שבהם הפאנליסטים הגיעו לאולפן על תקן מומחים כשהם משאירים את חייהם האישיים מחוץ לפריים, היום חלק גדול מהקסם נמצא דווקא ברגעים שבהם החיים האישיים "פולשים" פנימה. הפאנל החדש הוא חבר.
נדב פרי, שיודע היטב את המלאכה, מקדיש בתחילת כל פרק כמה דקות לשיחה בטלה – דייטינג, מסעדות, חופשות, עבודה, ילדים ושאר עניינים שאין להם שום קשר לנושא שלשמו התכנסנו. הפאנליסט אסף זמיר ממליץ על מסעדה. פאנליסטית אחרת מספרת על דייט גרוע שהיה לה. אבישי גרינצייג מתוודה שהוא כמעט מעולם לא יצא מגבולות הארץ – נושא שהפך למוטיב חוזר בשיחות איתו, ולימים אף מתברר שנסע סוף סוף. לבוסטון. לכאורה שום דבר; בפועל, הכל.
כך, המאזין לומד להכיר את החברים. את הבדיחות הפנימיות. את ההיסטוריה המשותפת. את סוגי המתחים שמטעינים את השיחה. לפעמים אפילו איזה פלירטוט קטן מבליח בין המשפטים. הפאנל מפסיק להיות מכשיר לייצור דעות וידע, והופך ליצרן של קהילה, הזדהות ונחמה. היש דבר גדול מזה?
הפאנליסטים מצדם משחקים את המשחק. הם משווקים את עצמם – ומשווקים על ידי המנחים – כחמודים, גם אם המילה הזאת לא נאמרת במפורש. נאמרים השמות הפרטיים.
ניר חפץ היה יועץ פוליטי שפעל שנים במחשכים ואיש לא ידע כמעט דבר על חייו. אלא שאז המשטרה הפכה אותו לעד מדינה, נתניהו ותומכיו הפכו אותו לשק החבטות הלאומי, וחייו נחשפו לפרטי פרטים. מאז הפך ל"ניר" – פאנליסט קבוע בתוכנית של אופירה אסייג.
משה קלוגהפט, שהתפרנס במשך שנים מקמפיינים של שטנה לשמאל, הוא "קלוגי", שמחליף דאחקות עם עינב גלילי. איתמר פליישמן, שמקדם בערוץ 14 קונספירציה שלפיה אין זה מקרי שדווקא חיילי גולני הופקרו ב-7 באוקטובר, הוא "איתמר" מהפאנל של פרי. אחלה איתמר.
ויש שנדמה שהפמיליאריות נעשתה כה חזקה, עד שאין צורך לומר דבר מלבד השמות. בפאנל של "הבעיה של השמאל", אייל גיל מציג לעתים את משתתפי הפאנל בשמותיהם בלבד, כאילו היו חברים ותיקים של המאזינים, ללא שום טייטל. למעשה, לעתים קרובות אין לנו מושג מי הם, מה תחום עיסוקם או מדוע דווקא הם יושבים סביב השולחן.
אפשר להניח שלרובם יש קשר כזה או אחר ל"הארץ", אבל גם זה לא תמיד ברור. באחד הפרקים עמנואל אלבז פלפס אף שאלה את גיל, למה הוא יוצא מנקודת הנחה שכל המאזינים יודעים מי היא. "את משתתפת בפאנל 'הבעיה של השמאל'", השיב לה גיל. האם היא יושבת בפאנל מכוח העובדה שאנחנו אמורים לזהות אותה, או שאנחנו אמורים לזהות אותה מכוח העובדה שהיא יושבת בפאנל?
* * *
בפאנל החדש, הביוגרפיה הפרטית חשובה אפוא יותר מהביוגרפיה המקצועית. החברותא קודמת לקורות החיים. הראשון שהבין את הדבר הזה היה ככל הנראה ג'ו רוגן. נהוג לדבר עליו בעיקר בהקשרים של דיסאינפורמציה וקונספירציות, אבל נדמה לי שההצלחה שלו נובעת ממשהו בסיסי יותר. הוא הצליח לייצר תחושה של חבורה.
רוגן עלה לגדולה בעיקר בזכות העובדה שהביא לבמה ולאולפן את אמנות ה-Hang. אם תרצו, החברותא. ג'ואי דיאז, הסטנדאפיסט המחוספס, וטום סגורה, הקומיקאי הציני והיבשושי, היו מגיעים לפודקאסט שלו לשתות, לעשן ולהריץ דאחקות. עצם המפגש שלהם היה חשוב יותר מהנושא שעליו דיברו.
האירוניה היא שרוגן הציג את הפרויקט הזה בראשית דרכו כמרד במומחים ובסמכות. חבר'ה רגילים שיושבים, צוחקים, ומדברים על הכל. בישראל מי שניסה להעתיק את הדבר הזה, באופן נלעג משהו, היה אלדד יניב בפודקאסט "ממצב", שהציג גם הוא מין חבורה של מצחיקולים שאירחה אורחים ושוחחה על אקטואליה בצורה "חבר'המנית".
לימים גם "הפטריוטים" של ערוץ 14 השאילו את הקונספט הזה. גיא אדלר, סטנדאפיסט כמו רוגן, לקח ממנו השראה כשאירח בפודקאסט שלו סטנדאפיסטים אחרים. אלא שבסופו של דבר, כמו שקורה לא פעם, הניתוח הצליח והחולה מת. הפאנל שנולד כדי לפרק סמכות הפך בעצמו למקור סמכות.
איך? ראשית, גם בתוך החבורה יש סדר. אחד הדברים המעניינים בפאנלים הוא שהדמות החזקה ביותר היא בדרך כלל דווקא הדמות שאין לה כביכול זהות. הדתי הוא הדתי. האישה היא האישה. השמאלני הוא השמאלני. כל אחד מהם ממלא רובריקה נתונה מראש.
הזהות של המנחה, לעומת זאת, תמיד נשארת לכאורה נייטרלית. בפועל, הוא כמעט תמיד מחזיק בזהות ההגמונית השקופה: אשכנזי עם משקפיים, מהסוג שכבר לא צריך להגיד עליו שהוא אשכנזי עם משקפיים, כי הוא הפך לברירת המחדל של הסבירוּת עצמה.
הוא לא מוצג כנציג של שבט מסוים, הוא פשוט שם כדי "לנהל את הדיון". אבל ברור שמהמקום הזה הוא קובע את גבולות השיחה. קחו לדוגמה את ה"טוב!" הפסקני של נדב פרי שסוגר את הדיון ומחליף נושא – הילדים שיחקו, הגיע זמן לעבור הלאה.
הדרך הטובה ביותר לחשוף את הזהות של המנחה היא להעביר אותו לכיסא הפאנליסט. כל עוד הוא מנחה, הוא מופיע כנקודת המבט הנייטרלית של המצלמה. אבל ברגע שהוא מתיישב לצד האחרים, הזהות השקופה מקבלת לפתע צבע וצורה. הסבירוּת עצמה מתגלה כעוד שבט.
בקיצור, בסוף כל פאנל יושב אשכנזי חביב שמחלק סרטיפיקטים לדבר. במובן הזה, גם כשהפאנל החדש מציג את עצמו כחלופה חופשית ומשוחררת לרשת, במובנים רבים הוא משכפל ומשעתק את הסדר הישן.
* * *
והשאלה היא לעולם לא רק מי בפאנל, אלא גם מי נותר מחוץ לו. הפורמט מחייב את יושביו להביע דעה כמעט על כל נושא שנזרק לחלל האולפן, כאילו עצם הישיבה סביב השולחן מקנה סמכות אוניברסלית. ובכן – רק אנשים מסוג מסוים מאוד מוכנים לדבר "על הכל".
על מנת למלא את התפקיד של מומחה להכל נדרשת מידה מסוימת של זחיחות. אם יש חוט אחד שמחבר בין כל הפאנליסטים, בכל הערוצים, הפלטפורמות והמגזרים, הרי זו אותה זחיחות מובנית שהמעמד מייצר ונהנה ממנה בו בזמן. למעשה, היא תנאי הקבלה הבלתי-כתוב לתפקיד.
חשוב לומר: אין פירוש הדבר שאין בפאנלים אנשים רציניים, מקצועיים או בעלי ידע. לעתים קרובות ההפך הוא הנכון. אלא שגם האדם הרציני ביותר נאלץ למצוא את עצמו מדבר, מתוקף כללי המשחק, על נושאים שאינם בתחום מומחיותו, לשון המעטה. לדבר על מה שאתה לא מבין בו איננו הבאג בפאנל אלא הפיצ'ר.
זו הסיבה שלא כל אדם מקצועי, רהוט או אינטליגנטי יכול להיות פאנליסט. יש מי שחסר לו ידע, ויש מי שחסרה לו כריזמה – אבל יש גם מי שפשוט אינו מסוגל לאמץ את הביטחון הריק שהפורמט דורש. את הנכונות לדבר גם כשהקרקע אינה לגמרי מוכרת. כך, פורמט הפאנל מסנן במידה רבה אנשים מוכשרים ומעניינים שאינם מתאימים לו – את אלה שבאמת מבינים על מה הם מדברים.
הפאנלים החדשים מייצרים למעשה סדר חדש. לא של מומחים, אלא של אנשים שמייצגים את הסדר החברתי הרגיל. הפאנל כביכול מורם מעם, ובה בעת בתוך עמו הוא יושב. בכך הוא בעצם ביטוי מושלם לרוח הזמן. אחרי שהסמכות התפרקה, אנחנו חוזרים אליה מחדש מתוך צורך בסדר וקהילתיות. אנחנו רוצים לשמוע אנשים שאנחנו סבורים שהם יודעים על מה הם מדברים, אבל רק משום שהם דומים לנו.
יותם וקס הוא במאי, עורך וכותב. המאמר התפרסם בתלם