קריאה בספרו החדש של עמוס הראל, "06:29", כספר העוסק במחדל המודיעיני בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, תהיה מצמצמת ומחמיצה. ככל שמתקדמים בקריאה, מתברר לקורא שהאירוע שהספר מנסה לפענח גדול הרבה יותר מליל ה-6 באוקטובר ומבוקר המתקפה.

הראל, הפרשן הצבאי של "הארץ", מנסה להבין כיצד מערכת ביטחונית שלמה, משוכללת, עתירת משאבים, טכנולוגיה ומודיעין, הגיעה למצב שבו היא רואה חלקים משמעותיים מן המציאות, מזהה סימנים, מחזיקה אמצעים ומקבלת התרעות, ובכל זאת אינה מצליחה להבין את מה שמתרחש לנגד עיניה.

אולם הוא לא מסתפק בכך. באותה העת זהו גם ספר על מדינה שהגיעה לרגע המחדל כשהמערכת הפוליטית שלה נתונה במשבר עמוק, החברה מפוצלת, האמון בין הדרג המדיני לצמרת מערכת הביטחון נפרם, והצבא עצמו סוחב איתו תהליכים ארוכי שנים של שחיקה, קיבעון, הסתמכות יתר על טכנולוגיה ובעיות קשות של תרבות ארגונית.

הראל אינו מציג את הספר כמילה האחרונה על ה-7 באוקטובר. להיפך. בשיחה שקיימתי איתו אחרי פרסומו מתבהר שוב ושוב הפער בין מה שכבר ניתן לדעת ולכתוב לבין התמונה שתוכל אולי להתברר בעתיד. לעיתונאי אין סמכויות של ועדת חקירה. מקורות יכולים לבחור אם לדבר, מה למסור ובאיזה אופן; חלק מהחומר עדיין חסוי; הצנזורה מונעת פרסום של פרטים מסוימים; חלק מהתחקירים אינם נגישים לציבור; ישנם גם שחקנים מרכזיים שמוכנים לדבר רק מאחורי הקלעים או שאינם מדברים כלל.

ובכל זאת, ספר כזה יכול לעשות מה שהסיקור השוטף מתקשה לעשות. זו אינה תובנה שהתפתחה אצל הראל רק בעקבות ה-7 באוקטובר. כשהוא נשאל אם העבודה על הספר שינתה את האופן שבו הוא תופס את עבודתו כפרשן ביטחוני, הוא חוזר דווקא אל שני ספרים קודמים, על האינתיפאדה השנייה ועל מלחמת לבנון השנייה. שם, לדבריו, התרחשה "ההתבגרות העיתונאית" שלו.

כתיבת ספר אילצה אותו לעשות דבר שהעבודה היומיומית אינה תמיד מאפשרת: "לקחת רגע צעד אחורה", להסתכל על האירוע גם "ממרחק מסוים וגם מלמעלה", להציב אותו על "טיימליין היסטורי", לברר סיבות ותוצאות ובעיקר "לבדוק יותר לעומק את הפער בין מה שארגונים ואנשים טוענים למצב האמיתי". חלק מן הדברים, הוא אומר, למד בעבודתו בעיתון, "אבל חלקם התחדד לי הרבה יותר כשכתבתי את הספרים".

כריכת הספר "06:29" מאת עמוס הראל

ההבחנה הזאת חשובה במיוחד ל"06:29". הראל אינו היסטוריון שמגיע אל החומר עשרות שנים לאחר האירוע, אלא עיתונאי שהיה בתוך המערכה והמערכת שאותה הוא מנסה כעת לפרש ולאבחן. "אני 30 שנה בעסק, מסקר את זה, מכיר את רוב הנפשות הפועלות, הייתי שם ברוב האירועים המרכזיים", הוא אומר.

הקרבה הזאת יצרה מבחינתו תהליך הפוך מזה של עבודת ההיסטוריון. הוא לא היה צריך ללמוד לראשונה את העולם שעליו הוא כותב, אלא להתרחק לרגע מעולם שהוא מכיר מקרוב. לדבריו, "בגלל שכבר הייתי המון שנים באמצע, היה לי יותר קל להבין שזה אירוע הרבה יותר דרמטי מכל מה שחוויתי עד עכשיו", אבל כדי לנסות להבין אותו נדרש "מרחק של ספר".

ויש גם ממד אישי. לדבריו, הספר אינו כתוב כווידוי, והראל נזהר שלא להשוות את חווייתו לזו של משפחות שאיבדו את יקיריהן, אבל קשה להחמיץ את הדחף לכתוב. "כולנו באיזו פוסט-טראומה מחורבנת מהדבר הזה. כל אחד לפי מידת הפגיעה", הוא אומר. "לא איבדתי את עולמי כמו המשפחות, כמו המון משפחות, אבל זה מאוד מאוד הפעיל אותי".

הוא מצטט את "האחים בלוז" ("We're on a mission from God"), מיד מסתייג מן הפאתוס אבל מוסיף: "הספר, באמת, לא יכולתי שלא לכתוב אותו.. בשביל עצמי הייתי צריך לכתוב. מה יצא מזה? לא ידעתי".

כשהוא נשאל מהו הדבר החשוב ביותר שלא נמצא בספר, הוא מתקן את השאלה: "זה לא פרט מידע מסוים אלא לאקונות". לא חסר בהכרח "סוד גדול" אחד, שמרגע שייחשף תיפתר החידה. חסרים עדיין רבדים, עומק והקשרים בכמה זירות. חלקם אינם ידועים מספיק גם להראל עצמו, חלקם אינם ניתנים עדיין לפרסום, וחלקם נותרו מחוץ לספר בשל החלטות עריכה מודעות.

הספר שהגיע למדפים קצר בכ-22 אלף מילה מהגרסה המקורית. הקיצוץ נעשה בעיקר בפרקים היסטוריים, אבל "הייתה גם החלטה לא להתעמק בפרטי הפרטים של המלחמה. בפרק על התמרון יש הרבה מידע בהקשרים של מצב פתיחה באש, משמעת מבצעית, בעיות ערכיות וכדומה. אני חשבתי שבספר שיוצא עכשיו, זה יותר משמעותי מאשר שחזור הקרב בשג'אעיה, מה בדיוק קרה בו, או ההתקדמות ברפיח".

חלק מהמידע הגיע מתחקירי הצבא ומפגישות רקע, אחר מבוסס על העבודה השוטפת ב"הארץ", של הראל ושל עמיתיו, יניב קובוביץ', גידי וייץ ובר פלג. הספר נשען במידה לא מבוטלת על מסורת של דיווח מצטבר: פרטים קטנים, מסמכים, עדויות, שיחות רקע, פרסומים שנאספו לאורך שנים וחומרים שמקבלים משמעות נוספת כאשר הם נערמים יחדיו.

עמוס הראל, צילום עצמי

במובן הזה, הספר הוא תוצר של בית עיתונאי שמייחס משקל גדול לעבודת שטח ולבניית סיפור מתוך עובדות, ולא רק לפרשנות. דווקא משום כך עולה גם הצורך בבדיקה עצמית. עד כמה המקורות המוכרים והארכיון הנגיש מעצבים את התמונה, והאם נעשתה רפלקציה חיצונית מספיקה באמצעות מקורות ועיתונאים שמחוץ למערכת.

הראל אומר שניסה להימנע מן המלכודת הזאת. הוא מצטט גם עיתונאים מכלי תקשורת אחרים, ומדגיש שכאשר פרסום של עיתונאי אחר היה משמעותי, לא ראה מקום ל"קנאת סופרים". במקביל הכניס לספר גם מקומות שבהם הוא עצמו טעה, ובראשם האופן שבו אימץ בזמנו את התפיסה שהרחבת כניסת הפועלים מעזה יכולה לתרום ליציבות.

"אני ניסיתי להזכיר גם את טעויותיי", הוא אומר. "אני מקווה שזה לא יוצא כמו ספר שאומר: אמרתי לכם, אני ידעתי ואתם לא. זאת לא הכוונה". הראל חוזר גם אל המושג "הטיית אישוש", לא רק כבעיה של אנשי מודיעין אלא כסכנה של כל מי שמנסה להסביר את האירועים לאחר מעשה.

לב העניין

לטעמי, אפשר למצוא את האמת המזוקקת של "06:29" בכמה עמודים בודדים באמצעו. דווקא לא בפרקים שעוסקים בכרטיסי ה-SIM, בתוכנית "חומת יריחו" או בשעות האחרונות שלפני המתקפה, אלא בחיבור בין שני מהלכים שהראל מציג כמעט בסמיכות.

האחד הוא השחיקה הפנימית של צה"ל ושל תרבותו הארגונית והשני הוא השינוי שעבר על בנימין נתניהו ועל המערכת הפוליטית, המדינית והממשלתית שסביבו. כאשר מניחים את שני הסיפורים האלה זה לצד זה, מתקבלת התזה העמוקה של הספר: ה-7 באוקטובר לא היה רק מחדל מודיעיני, אלא נקודת מפגש הרסנית בין מערכת ביטחונית שהסתיידה ונחלשה מבפנים לבין מערכת פוליטית שהושחתה ונשאבה יותר ויותר אל מאבק הישרדות פנימי.

בעמוד 129 מובאים דבריו של תא"ל במילואים יובל בזק, שבנו נפל ב-7.10.2023. הוא מספר על שיחה עם לוחמים שבה ניסה להסביר להם את המשמעות של היותם לוחמים: הצורך להיות מוכנים לרגע שבו, בשעת אמת, "אתם תהיו שם לבד. חיל האוויר לא יהיה והמודיעין לא יהיה". קשה לקרוא את המשפט הזה בדיעבד, מבלי לראות בו כמעט נבואה.

המדינה שהשקיעה במשך שנים בבניית מערכות התרעה, מודיעין, מכשול וטכנולוגיה, ושכנעה את עצמה שבמקרה הצורך כל השכבות הללו יפעלו יחד, גילתה שבנקודות רבות לאורך העוטף האדם שבקצה נותר לבדו: תצפיתנית, חייל, מפקד זוטר, שוטר או חבר כיתת כוננות. המערכות שמעליו לא נעלמו כולן, אבל רבות מהן לא היו שם בזמן ובאופן שבו היה אמור להישען עליהן.

בעמודים הסמוכים ממשיך ומתאר הראל את "תרבות השקר והפיקוד הגרוע", את הכשלים המצטברים בצה"ל ואת הרצי הלוי שנכנס לתפקידו כשהוא מודע לפחות לחלק מן הבעיות ומתכוון לבצע שינויים. אלא שבחלק גדול מתשעת החודשים הראשונים לכהונתו הוא נשאב להתמודדות עם המשבר בשורות המילואים ועם השלכות ההפיכה המשפטית.

הרמטכ"ל הרצי הלוי, 8.7.24 (צילום: אורן בן חקון)

חשיבות החיבור הזה היא בכך שהוא מקשה על הניסיון לרדד את המציאות לשני סיפורים שאינם קשורים זה לזה: "הכשל הצבאי" מצד אחד ו"המשבר הפוליטי" מצד אחר. בספר הם נפגשים באותה מקום ובאותו זמן.

כמה עמודים אחר כך מופיע החלק השני של המשוואה. תחת הכותרת "נתניהו מסתבך" מתאר הראל את ראש הממשלה אחרי הניצחון בבחירות 2015, את התחזקות תחושת הכוח, את החקירות הפליליות ואת האופן שבו שאלת הישרדותו האישית והפוליטית נעשתה בהדרגה מרכיב מרכזי יותר בהתנהלותו.

בהמשך מתוארת "מכונת הרעל", רשת הפצת המסרים והמאבק בגורמים שנתפסו כאיום על ראש הממשלה.

כאשר מניחים את שני התהליכים זה לצד זה מתקבלת אותה אמת מזוקקת: מצד אחד מערכת ביטחונית שסבלה משחיקה, יהירות, קיבעון ותלות גוברת במערכות ובתפיסות שבנתה לעצמה; מצד אחר הנהגה פוליטית ששקעה במאבקי הישרדות ובהתנגשות עם מוסדות המדינה.

"יש פה צירוף הרסני באמת", מסכים הראל, "של בעיות על פני שנים של החברה הישראלית, האופי הישראלי, איך שתרצה לקרוא לזה, שהן מתבטאות גם בצבא ובאופן שהוא מנהל את עצמו מול מציאות ביטחונית. וזה אכן חוזר למה שתיארתי כהיבריס הרסני של האיש עצמו".

עם זאת, הראל אינו הופך את האזהרות שקדמו לאסון לנבואה בדיעבד. הוא עצמו מתאר תחושה רעה לאורך 2023, השתתפות גם שלו במחאה והרגשה שמשהו חמור, גם ביטחוני, עלול לקרות.

הוא מזכיר את האזהרות של איזנקוט, לפיד, עמית סער ואחרים. אבל הוא מאמץ גם את ההסתייגות החשובה, לפיה להזהיר באופן כללי אינו מספיק. קל להתריע מפני אסון. המבחן הוא לזהות את האיום הקונקרטי ולפעול מולו.

לא מחסור במידע, אלא כשל בהבנה

הספר עוסק מזוויות שונות בשאלה שמניעה כמעט כל דיון מאז האסון: "איך לא ראינו?". אלא שהתמונה שהראל מציג הופכת את השאלה לקשה יותר. הבעיה לא היתה חוסר במידע. התצפיתניות זיהו תהליכים ותנועות והתריעו. תוכניות החמאס היו מוכרות. זוהו אימונים ודפוסי פעולה חריגים ובלילה האחרון הצטברו סימנים נוספים, שחלקם ידועים כיום לציבור וחלקם עדיין אינם ניתנים לפרסום.

בפרק הראשון מתואר כיצד תחקיר שערך אל"ם במילואים אבי אליהו עבור אוגדת עזה איתר בדיעבד 13 סימנים שונים. כשהם נפרסו והונחו זה בצד זה לאחר מכן, הם יצרו תמונה גיאוגרפית ומבצעית רחבה. הסימנים הופיעו בחלקים שונים של הרצועה ובמערכים שונים של חמאס, אבל בזמן אמת לא היה אדם אחד שראה את כולם יחד.

זו נקודת מפתח. לא היתה בהכרח נורה אדומה אחת שהבהבה ואיש התעלם ממנה, אלא מצב שבו כל אחד החזיק חלק מן התמונה ואף אחד לא חיבר את החלקים לתמונה אחת.

הפגה פלסטינית מול גדר הגבול, מזרחית לעיר עזה, 26.9.23 (צילום: עטיה מוחמד)

השיחה עם הראל מוסיפה לכך חידוד חשוב. גם כיום, מתברר, הציבור אינו יודע מהם כל אותם סימנים. "הרבה מהסימנים המודיעיניים שהצטברו אני נאלץ לתאר בקווים כלליים, כי יש מגבלה על הפרסום שלהם", הוא אומר. בהתייחס לתחקיר של אליהו הוא מבהיר: "אני יודע מה הם. מעטים מהם מופיעים בספר". מה שכלול בתחקירים, הוא אומר, "צובע את זה בהרבה יותר פרטים". אילו היה נעשה היום סרט תיעודי או דוקו-דרמה על הלילה, הוא מוסיף, הפרטים הללו היו מאפשרים להמחיש את התמונה באופן הרבה יותר עשיר.

מכאן מגיע הראל לאחד התחומים שלדעתו עדיין רחוקים ממיצוי: מערכת היחסים שבין מודיעין לטכנולוגיה. "השאלה שאני נוגע בה בספר לא מעט, אבל יש בה עוד הרבה רבדים, היא שאלת המודיעין והטכנולוגיה", הוא אומר. "ההסתמכות שלנו והיומרה שלנו, המחשבה שלנו שאנחנו יכולים לחדור למוחות בצד השני ולהבין אותו. פה יש רבדים על גבי רבדים... מסתתר שם עוד ספר שלם".

דווקא ההצלחות הטכנולוגיות יכולות לייצר את תחושת הוודאות שמכשילה את המשתמשים בהן. אם ניתן ליירט תקשורת, לעקוב אחרי אנשים, להפיק מטא-דאטה, לחדור למערכות ולבנות תמונת מודיעין עשירה, קל לעבור בהדרגה מהאמונה שאתה יודע מה היריב עושה לאמונה שאתה יודע גם מה הוא חושב ומה הוא מתכוון לעשות.

זוהי למעשה תבנית הקונספציה המפורסמת. מידע אינו מגיע למוח אנושי בחלל ריק. הוא מפורש בתוך מסגרת קיימת. אם המסגרת אומרת שחמאס אינו רוצה מלחמה, ניתן להסביר עוד פעילות חריגה כתרגיל, עוד סימן כהיערכות הגנתית ועוד פיסת מידע כרעש. במקום שהמידע החדש יאתגר את הקונספציה, הקונספציה עושה שימוש במידע החדש, כדי לחזק את עצמה שוב ושוב.

להזהיר את ראש הממשלה אינו מספיק

אחת ממלחמות הנרטיב סביב ה-7 באוקטובר נוגעת לאזהרות שמערכת הביטחון העבירה לדרג המדיני במהלך 2023. הראל מבהיר כי לא ניתן להשתמש באזהרות האלה כתעודת פטור לצבא. הוא מזכיר את ארבעת המכתבים שכתב ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל עמית סער, לרה"מ נתניהו.

המכתבים חשובים, אומר הראל, אבל כוונו בעיקר לאיום מצד חיזבאללה ולא לעזה. בנוסף, הוא מעלה שאלה קשה הרבה יותר: אם מערכת הביטחון האמינה באמת שהמצב מידרדר עד כדי סכנת מלחמה, מה היא עשתה בעקבות זאת בנושאים שהיו תחת אחריותה ושליטתה?

"אם ידעתם שזה בא והזהרתם, מה בדיוק עשיתם?", שואל הראל. "למה לא השארתם יותר שם לאורך הקו? למה לא תגברתם יותר?". אפשר כמובן לטעון שמדובר בחוכמה שלאחר מעשה, והראל מכיר בכך. ובכל זאת, הוא אומר, "זה יפה לצלצל בפעמונים, אבל היו דברים בתוך המגרש הביתי של הצבא שלא נעשו". מכאן נובעת השאלה החריפה ביותר: "עד כמה באמת הם האמינו באזהרות של עצמם".

מימין: ראש השב"כ רונן בר, ראש המוסד דוד ברנע ויו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו; 12.1.22 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ההבחנה הזאת חשובה משום שהיא סודקת מעט את החלוקה הנוחה בין אחריות מדינית לאחריות צבאית. התעלמות הדרג המדיני מאזהרה אינה מוחקת את סמכותו ואחריותו של הצבא; והכשל המבצעי לא מוחק את אחריותה של הנהגה שעיצבה במשך שנים את המציאות שבתוכה פעל הצבא. האחריות אינה עוברת מצד לצד כמטען אחד שלם שלא ניתן לחלק. שתי המערכות נכשלו, כל אחת בתחומה, ובמקום שבו הכשלים הצטלבו התוצאה היתה הקשה ביותר.

הראל נזהר גם מן המסקנה ההפוכה, שלפיה ניתן להוכיח שכל האסון היה ניתן למניעה. "אני הייתי נזהר מפטליזם כזה", הוא אומר כשהדיון מגיע לאפשרות שמדי כמה עשורים מדינה פשוט תסבול הפתעה גדולה. הוא מציע להתרחק משני הקצוות: אי אפשר לדרוש ממערכת ביטחון מצב שבו שום אדם לעולם לא ייפגע ולראות בכל כישלון הצדקה לעריפת ראשים, אבל אי אפשר להשתמש באי הוודאות של עולם המודיעין כדי לנרמל אירוע בסדר הגודל של ה-7 באוקטובר.

"כשהאירוע כל כך גדול ומשמעותי, והמערכת כל כך חסרת אונים מולו וכל כך לא מוכנה, זה לקחת את זה לקיצוניות מטורפת". "פישלנו" הוא אומר, "ו-1200 איש נטבחו בקיבוצים, ונכנסנו למרה שחורה כבר שלוש שנים, שאלוהים יודע מתי נצא ממנה".

ומה עם הצפון?

אחד המקומות שבהם הפער בין הידוע ללא ידוע בולט במיוחד, נמצא דווקא בזירה שלא הצטרפה למתקפה באותו בוקר. הראל מתייחס בספר לאפשרות שהמצב בצפון היה יכול להתפתח באופן דומה, ואולי חמור יותר.

"תחשוב כמה קרוב הכל שם, מה היכולות של חיזבאללה", הוא אומר, "גם שם סד"כ הכוחות היה מוגבל ואילו שתי הזירות היו מתפרצות בו-זמנית, היכולת להזרים את אותם כוחות ששימשו בסופו של דבר להתאוששות בדרום הייתה נפגעת בצורה דרמטית".

דווקא משום כך, בולט הפער בין מה שנחשף על תחקירי הדרום לבין תחקירי הזירה הצפונית. הראל עצמו מגדיר את המצב "מוזר". בחלק מן התחקירים בדרום הוא הצליח לקבל גישה לפגישות רקע ואף למי שניהלו אותם; בצפון התמונה הציבורית דלה יותר.

עשן עולה מפגיעת רקטה במושב אביבים בצפון הארץ, 26.3.24 (צילום: אייל מרגולין)

כאשר שאלתי אם ייתכן שאין רצון שנדע עד כמה המצב היה דומה, הוא משיב "יכול להיות", ומיד מציב בלם. הוא מזכיר את האמרה שעורך "הארץ" אלוף בן חוזר עליה: "contingency, not conspiracy". "אתה נוטה מאוד לקבל שכל דבר שקורה, מוכיח את מה שאמרת קודם בעשרות ויכוחים באינטרנט במשך 20 שנה. ואני חושב שמזה צריך להיזהר".

הראל מדבר על כך במפורש כשהשיחה מגיעה לקטאר, למצרים ולסעודיה. יש לדבריו עוד רבדים שאינם ידועים במידה מספקת, ובהם השאלה עד כמה האפשרות לנורמליזציה עם סעודיה שימשה טריגר לחמאס, מה היה טיבה של ההתרעה המצרית ומה התרחש במערכת היחסים שבין ישראל, מצרים, קטאר וסעודיה ערב המתקפה.

"אני בתחושה שיש פה עוד רבדים, שיש גם עניין להסתיר אותם, ושאנחנו עוד לא מספיק בקיאים במה קורה בדיוק במצרים, קטאר, ישראל, סעודיה", הוא אומר. אבל מיד מסייג: "אני לא רומז, כי אני לא בטוח שיש שם איזו מזימה גדולה".

כשהקצינים הפסיקו לדבר

העיתונות הצבאית מקיימת במשך שנים מערכת יחסים אינטימית במיוחד עם הגופים שעליהם היא מדווחת. כל עיתונאי נשען על מקורות, אך בתחום הסגור והרגיש ביטחונית הדבר בולט פי כמה ויוצר סיכון מובנה: יחד עם המידע עלולה לעבור אל העיתונאי גם מסגרת הפרשנות, התפיסה והמסר של המקור.

האם קהילת הסיקור הביטחוני הצליחה לשמור מרחק מספיק מן הקונספציות של המערכת שאותה סיקרה? מן השאלה הזאת הגענו לשוחח על תופעה אחרת, שראויה לבחינה: היעלמותו של הקצין הבכיר מן המרחב הציבורי התקשורתי. פעם, מפקדים בכירים ואלופים התראיינו בקולם גם בזמן כהונתם. לא רק "ראיונות פרישה" טקסיים, אלא שיחות שבהן נדרשו להסביר את תפיסותיהם ולהתמודד עם שאלות ולהגיב על אירועים. הראל אומר שהדבר הלך ונעלם, וביתר שאת מאז שנת המחאה והמלחמה.

"ככל שהאווירה נעשתה רעילה יותר גם בציבור הישראלי וגם בין נתניהו לבין ראשי מערכת הביטחון, אז ככה נתנו פחות ראיונות", הוא אומר. אחרי ה-7 באוקטובר, לדבריו, "אין מה לדבר בכלל על זה". גם מי שכבר פרשו מן התפקיד כמעט אינם מדברים. הוא מזכיר את הרצי הלוי, רונן בר, ירון פינקלמן ועוד: "לא בדיוק בלעה אותם האדמה כי חלקם נראים בציבור, אבל אף אחד מהם לא מדבר".

הרמטכ"ל אייל זמיר נושא דברים בטקס חלוקת אותות לחיילים מצטיינים, בית הנשיא בירושלים, 20.4.26 (צילום: חיים גולדברג)

הראל מסביר את השתיקה במילה אחת: הרתעה. "הם מאוד מאוד מאוד זהירים, ואתה יודע, מורתעים גם. יש הרתעה. אין בכלל ספק שיש הרתעה". הוא מעריך שחלקם חוששים ש"יחטפו מימין ומשמאל", וחלקם ממתינים לרגע או למסגרת הנוחים להם. כשעולה השאלה האם זהו מצב שצריך לקבל, התשובה מצידו היא חד-משמעית: "זה לא מצב קביל, ודאי".

הראל מספר שלא מעט אנשים הסכימו לדבר איתו מאחורי הקלעים, ו"רוב השיחות הן רקע", ורק בחלק מן המקרים ניתן לצטט מהן. כשמדובר בספר הוא סבור שאפשר במידה מסוימת להתגבר על החסר הזה, אבל אם מישהו יבקש בעתיד ליצור סרט או סדרה תיעודית על אירועי ה-7 באוקטובר, הוא אומר, הקולות הישירים של מי שהיו שם יהיו קריטיים.

גם תפקיד דובר צה"ל צריך להיבחן בתוך ההקשר הזה, ולא באופן פשטני כמי ש"סוגר" או "פותח" ראיונות. כשהדיון בינינו נוגע לחוסר הנגישות לחומרים ולמפקדים, אנחנו מסכימים: "לא תמיד זה הדובר ופעמים רבות זה בא מבחוץ". אבל התוצאה הציבורית עדיין מחייבת דיון. ככל שהמפקדים עצמם מדברים פחות, כך גדל משקלם של תדרוכים, הודעות רשמיות ומסרים מוסדיים. האחריות הופכת מוסדית, קולקטיבית ולעיתים אנונימית.

גם זו שאלה לעיתונות: מדוע היא משלימה עם המעבר הזה, האם התעקשה מספיק על נגישות ישירה למקבלי החלטות, ומה המחיר המקצועי של מערכת שבה הרבה מן השיח המשמעותי מתקיים מאחורי הקלעים.

צבא שמורתע מבית

הרתעת הקצינים מלדבר היא מבחינת הראל חלק מתופעה רחבה יותר. כשהוא מתבקש להעריך עד כמה המכבש הפוליטי משפיע גם היום על הצבא עצמו, על קבלת החלטות ועל הניסיון לרצות גורמים פוליטיים וציבוריים, הוא השיב מיד: "חד-משמעית".

"יש הרתעה עצומה של הממשלה, מפלגות הקואליציה, ארגוני ימין, אפילו צייצני ימין, רבנים, מנהיגי מתנחלים, תקשורת כמו ערוץ 14", הוא אומר. לדבריו, בניגוד למה שאולי ניתן היה לצפות, "הדבר העיקרי, הכי אגרסיבי, הוא מתקפה מימין על צה"ל". חלק גדול ממנה הוא מפרש כניסיון "להסיט את האש מנתניהו", כאשר הצבא משמש "שק חבטות", וחלק אחר קשור למאבקים עמוקים יותר על אופן הפעלת הכוח ועל דמותו של הצבא.

עיוות דמותו של הרמטכ"ל הרצי הלוי כפי ששודר בערוץ 14 (צילום מסך)

הראל סבור שההשפעה אינה רק רטורית. הוא מצביע על הפעלת כוח אגרסיבית יותר בגדה ועל השינוי ביחסים עם החוות והמאחזים, ומנסח מנגנון מוכר של לחץ פוליטי: "ככל שאתה נכנע יותר, ככה הדרישות גוברות".

אפילו השתייכות גורם צבאי כלשהו למחנה הפוליטי הלוחץ, אינה מספקת הגנה למי שנמצא בתוך המערכת. להפך, ברגע שהוא אינו עומד בציפייה מסוימת, הוא עלול להפוך ביתר מהירות לקורבן הבא של אותה מתקפה.

לא לחפש קונספירציה חדשה כדי להסביר קונספציה ישנה

ספרים על מחדל ה-7 באוקטובר אינם, כמובן, תחליף לבחינה רשמית של האירועים. חייבים חקירה ממלכתית, אומר הראל, והזמן פועל נגד איכות החקירה. "אני חושב שיהיה קשה, אני חושב שהעובדות והראיות יזדהמו, אבל אני חושב שאין מנוס". הוא אינו מצפה שוועדה תביא כשלעצמה "ריפוי ושיקום והחזרת האמון". אנחנו חיים, לדבריו, "בעולם של פתרונות חלקיים" ואף על פי כן, חקירה אמיתית היא "הרבה יותר טוב מהאופציה שלא לחקור".

"06:29" צריך להיקרא בתוך החלל הזה. לא כתחליף לוועדת חקירה, ולא כדו"ח מוקדם או אלטרנטיבי שלה, אלא כניסיון עיתונאי משמעותי לסדר את מה שכבר ניתן לסדר לפני שהזיכרון מתעמעם, המסמכים נעלמים, העדויות משתנות והנרטיבים מתקשים לעובדות כביכול.

הראל אינו מספק פתרון אחד משום שהאסון שהוא מתאר לא נולד מכשל אחד. כפי שהספר מצליח לסדר חלק גדול מן הידוע, באופן לא פחות חשוב, הוא מסמן בצורה מפוכחת את גבולותיו של מה שאנחנו עדיין לא יכולים לדעת.

הזהירות המתודולוגית של הראל מעניינת ויוצאת דופן. ספר על מחדל עצום מזמין מטבעו תשובה נחושה וברורה. אם התוצאה כה חריגה, אנחנו מבקשים למצוא סיבה חריגה באותה מידה. אלא שהספר מציע פעמים רבות הסבר מטריד יותר. לא היה רגע יחיד שבו אדם אחד קיבל החלטה אחת והוביל לאסון, אלא הצטברות של תפיסות, תהליכים, תמריצים, יחסים בין ארגונים, בעיות של משמעת ותרבות, ביטחון עצמי וטכנולוגיה, החלטות מדיניות והחלטות מבצעיות. סערה מושלמת.

הסבר כזה פחות מספק מן הבחינה הרגשית, אבל כנראה מדויק יותר. הוא גם תובעני יותר מבחינת שאלת האחריות והתיקון, משום שהוא לא מאפשר פתרון פשוט בדמות החלפת אדם כזה או אחר. אם הבעיה היא מערכת שמפתחת במשך שנים דרכים להסביר לעצמה מדוע ההנחות שלה עדיין נכונות, השאלה החשובה אינה רק מי טעה, אלא כיצד בונים מוסדות שמסוגלים לערער על עצמם, לפני שהמציאות עושה זאת עבורם.