מפרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר 2023, ממשלת נתניהו אוסרת על כניסה חופשית ופעילות עצמאית של עיתונאים זרים ברצועת עזה. התאחדות העיתונאים הזרים בישראל (FPA) – שמאגדת כ-350 חברים מכ-130 כלי תקשורת בינלאומיים מ-30 מדינות – מנסה במשך יותר משנתיים לבטל בבג"ץ את האיסור, בינתיים ללא הצלחה.
השופטים דחו עתירה ראשונה בינואר 2024, תוך אימוץ עמדת הממשלה כי קיימים סיכונים ביטחוניים משמעותיים שגוברים על חופש העיתונות. הטיפול בעתירה שנייה, שהוגשה בספטמבר 2024, נמרח על ידי השופטים שנתנו אורכות חוזרות לממשלה לצורך גיבוש עמדתה, עד שב-5 בינואר 2026 זו רק חזרה בלאקוניות על טענתה בדבר סיכונים ביטחוניים.
העובדה שהממשלה לא התאמצה בניסוח נימוקיה, מעידה שזו סבורה שהשופטים ידחו את העתירה. אך גם אם השופטים יקבלו אותה ויבטלו את האיסור, הרי שנגרם כבר נזק עצום לסיקור העיתונאי של המלחמה. כך או כך, הטענות בעתירה השנייה שהגישה ה-FPA, מעידה שהעיתונאים הזרים מחפשים בבג"ץ את ישראל שלא קיימת.
בין היתר, הם טוענים ש"מדינה דמוקרטית אינה יכולה לשלול סיקור עיתונאי", כי שמירה על חופש העיתונות, חופש הביטוי והזכות למידע חיונית כדי "לשמר את צביונה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, הן פנימה – כלפי החברה בישראל, והן החוצה – כלפי העולם כולו", וכי הזכות לנגישות ולחופש התנועה של התקשורת מוגנת ב"מדינה דמוקרטית וליברלית".
אך מדינת ישראל איננה דמוקרטיה ליברלית אלא נשלטת בשטחה הריבוני על ידי משטר סמכותני, ובמקביל שולטת בפלסטינים בשטחים הכבושים באמצעות משטר צבאי על פי כללי האפרטהייד.
בג"ץ שהעיתונאים הזרים פנו אליו שיתיר להם לממש את חופש התנועה והעיתונות ברצועת עזה, איפשר במשך יותר משנתיים ביצוע פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה.
הן בבתי הכלא – שם השופטים אפשרו את מניעת הביקורים של נציגי הצלב האדום, דחו עתירות הביאס קורפוס והכשירו את מדיניות ההסתרה של זהות כל האסירים מעזה שהוחזקו על ידי ישראל, וגם איפשרו מדיניות ממשלתית שהובילה להרעבה, פריצת מגיפות ועינויים של המוני אסירים פלסטינים, למותם של עשרות ולנזק גופני בלתי הפיך אצל רבים.
הן ברצועת עזה – שם בית המשפט דחה עתירות נגד מדיניות ההרעבה וההגבלות הקטלניות על הכנסת סיוע הומניטרי, ונגד המתקפות על בתי חולים.
הן בגדה המערבית – שם השופטים נמנעו מלתת מענה אפקטיבי בעתירות נגד מדיניות הטיהור האתני של הקהילות הפלסטיניות.
בנוסף, העתירה השנייה כוללת שלל טענות על השינוי במצב הביטחוני ברצועה מאז ההכרעה בעתירה הראשונה, וגם טענות לגבי היתרונות בסיקור עיתונאי חופשי ועצמאי, כולל למדינת ישראל עצמה. בין היתר – כדי לשמור על תדמיתה ולהימנע מלהצטייר כאילו יש לה מה להסתיר, ואף כדי לחזק את ביטחונה באמצעות חשיפה של כשלים אצל מקבלי ההחלטות וגופי הביטחון שתאפשר את תיקונם.
אפילו נטען שבעוד שהסיקור התקשורתי משמש כ"כלי הגברה" של "תיאטרון הטרור", מנגד הסיקור "הוא גם מה שמאפשר לגייס תמיכה מבית ומבחוץ בלחימה חסרת הפשרות נגד מחולליו".
מאמצי השכנוע של ה-FPA מיותרים, שכן למדינת ישראל יש מה להסתיר.
מלכתחילה האיסור על עבודה עיתונאית חופשית נועד להשיג מטרה מרכזית: ממשלת נתניהו וממשלות המערב שתמכו בה במלחמה יכלו באמצעות האיסור לנסות לשמור על "מרחב הכחשה" לגבי הפשעים והזוועות שהתרחשו בעזה, בנימוק שהעיתונאים הבינלאומיים לא נמצאים בשטח ומסתמכים מרחוק על מקורות פלסטינים, ללא יכולת לבצע בדיקה עצמאית מלאה של המידע המגיע לידיהם.
כך הגענו למצב שבעיתונים ובערוצי חדשות בינלאומיים רבים הופיעו דיסקליימרים קבועים, לפיהם לא ניתן היה לוודא באופן עצמאי את כל הדיווחים והעדויות – דבר שבאופן מבני ערער את אמינות הדיווחים בקרב הקוראים והצופים. כמה נוח לממשלת נתניהו ולתומכיה בעולם.
לא מדובר בדיון תיאורטי בלבד. אזרחים רבים בעזה שילמו בחייהם ובגופם על "מרחב ההכחשה" הזה, שאיפשר את הימשכות המלחמה ואת החזרה על הפשעים.
מן הסתם, אם השופטים בבג"ץ בישראל דוגלים בחופש העיתונות, הם לא היו דוחים את העתירה הראשונה של ה-FPA ולא מורחים את הטיפול בעתירה השנייה. עצם הבחירה לעתור פעמיים לבג"ץ מעיד על חוסר הבנה או הכחשה של המציאות החמורה בישראל ובשטחים הכבושים.
ניתן לחשוב על מדינות עם משטרים סמכותניים דומים למשטר שקיים בישראל, שבהן עיתונאים זרים לא היו מעלים על דעתם לפנות לבית המשפט העליון המקומי – הן כדי לא לבזבז זמן והן כדי לשמור על עצמאותם ולא לתת לגיטימציה למערכת שם.
הלקח מהפרשה צריך להיות שהגיע הזמן שכל התקשורת הבינלאומית תסקר את ישראל בדיוק כפי שהיא. דווקא כאשר ממשלה ישראלית פוגעת באופן קיצוני בחופש העיתונות ופועלת לצנזר אותה, וגם הובילה מדיניות קטלנית של רעב, הרג והשטחה של רצועת עזה, שגרמה להרג של יותר מ-200 עיתונאים וצלמי עיתונות.