"נפתח באמירת המובן מאליו", פתחה השופטת דפנה ברק-ארז את הכרעתה בעתירות שהגישו האגודה לזכויות האזרח וגישה בעניין צמצום אספקת המזון לאסירים ביטחוניים, "מדינת ישראל היא מדינת חוק, ועל כן החובה לספק לכלל האסירים את תנאי הקיום הנדרשים על-פי חוק אינה שנויה במחלוקת, ואינה יכולה להיות שנויה במחלוקת. זהו ה'אל"ף-בי"ת' של שלטון החוק".
אלא שהמובן מאליו כלל לא מובן מאליו. למרות שפסק הדין מכיר בכך שישנה תופעה של אסירים ביטחוניים שסובלים מתת תזונה, בפועל מכשירה השופטת ברק-ארז (אליה הצטרף השופט עופר גרוסקופף) את מדיניות ההרעבה - נקרא לה בנימוס "היררכיה תזונתית" - לפיה אסירים ביטחוניים מקבלים רק את "המינימום הנדרש".
פסק הדין רק מוסיף שאותה "היררכיה תזונתית" תבוצע על פי פרוצדורה מינהלית תקינה של גיבוש תשתית עובדתית מתאימה, פיקוח ובקרה. זאת הן במישור של גיבוש תפריט המזון והן במישור ההוצאה לפועל שלו, כולל אופן החלוקה הפיזית. עוד נקבע שנדרש מעקב עתי ולאורך זמן אחר צרכי כלל האסירים וגם התחשבות בשונות הקיימת בין אסיר לאסיר.
שופטי בג"ץ לא רצו לגעת בתפוח האדמה הלוהט ולהתערב בעצם החוקיות של יצירת "היררכיה תזונתית". לכן הם נמנעו ממה שהיה צריך להיות "המובן מאליו": לכתוב פסק דין קצר ופשוט שרק יקבע שכל האסירים שמוחזקים במתקני שירות בתי הסוהר צריכים לקבל כמויות מזון שוות. נקודה.
בהתאם, השופט גרוסקופף כתב בפסק דינו שמלכתחילה הצו על תנאי שניתן בעתירה "הבהיר כי המשיבים אינם נדרשים לספק הבהרות נוספות ביחס למדיניות ההחמרה בתנאי אספקת המזון לאסירים הביטחוניים כשלעצמה, ובכלל זה להבחנה שהיא יצרה בהיבט זה בין קבוצת אסירים זו לבין יתר האסירים המוחזקים בבתי הכלא בישראל. משמעות הדברים היא שבית משפט זה לא ראה לנכון להתערב בעצם שינוי מדיניות ההזנה של האסירים הביטחוניים בעקבות מצב המלחמה בו שרויה מדינת ישראל מאז ה-7 באוקטובר 2023".
נניח שהמדינה תמלא בקפדנות אחר כל פרטי הפרוצדורה שקבעו שופטי בג"ץ, האם המומחים התזונתיים והרפואיים בשירות בתי הסוהר יגלו שגוף האדם הפלסטיני אינו זקוק לכמות מזון דומה לגוף האדם היהודי?
נראה שהשופטים פחדו שאם יכתבו את המובן מאליו בפסק הדין, יחטפו את אש "מכונת הרעל". אולי קיוו שבסוף הליך פרוצדורלי מקיף בשירות בתי הסוהר, מומחי השירות יבינו שאכן אין הבדל בין צרכי גוף האדם הפלסטיני והיהודי. אם אין הבדל בצרכים, הרי שגם לא אמורה להיות "היררכיה תזונתית".
למרבה הצער, סביר להניח שהשופטים גם יודעים שבהינתן המציאות של אסירים ביטחוניים הסובלים מתת תזונה, עד ששירות בתי הסוהר ישלים את כל ההליך הפרוצדורלי התקין (אם בכלל יטרח לעשות זאת), עוד אסירים ימותו ב"נסיבות מסתוריות", המגפות והמחלות הזיהומיות ימשיכו להשתולל וייגרם נזק גופני בלתי הפיך לרבים נוספים.
ובכלל, מדוע שמומחי השב"ס (ששכנעו את השופט דוד מינץ כי הכל תקין, במקביל לכך שאפשרו לאסירים להגיע למצב של תת תזונה), ישנו פתאום את עמדתם ויקבעו שצריך לתת יותר מזון לכלל האסירים הביטחוניים או לאסירים ספציפיים? הרי הדבר ידרוש מהם להודות בליקויים בהתנהלותם עד כה וגם לגלות תעוזה מול השר לביטחון לאומי.
השופטת ברק ארז כתבה לקראת סיום פסק דינה כי "הדי המלחמה הגיעו בעקיפין גם לבית המשפט. הדיונים בתיק זה היו מלווים בהתנהגות בלתי הולמת מצד חלק מן הנוכחים באולם בית משפט, כזו שאף כללה הפרעה למהלך הדיון התקין. הכאב, שלו אנו שותפים, אינו יכול להצדיק פגיעה ביכולתם ובחובתם של בתי המשפט למלא את תפקידם, גם כאשר מדובר בנושאים רגישים או מעוררי מחלוקת".
בניגוד לדבריה, פסק הדין הוא דווקא דוגמה מצוינת להידרדרות ביכולת וברצון של בית המשפט העליון למלא את תפקידו, בנושא רגיש ומעורר מחלוקת. ההרתעה עובדת, ושופטי בית המשפט העליון מפחדים מההתקפות שהם סופגים מחברי הממשלה והקואליציה ומכונות הרעל שהם מזינים.
הפחדנות לא משתלמת, והזהירות הרבה של בית המשפט העליון לא עוזרת למעמדו הציבורי. מיד לאחר פרסום פסק הדין, וללא קשר לתוכנו, איתמר בן גביר צייץ בטוויטר: "שופטי בג"ץ, אתם של ישראל? לחטופים שלנו בעזה אין בג"ץ שמגן עליהם. לנוחבות הרוצחים והאנסים המתועבים, יש לבושתנו בג"ץ שמגן עליהם. נמשיך לספק למחבלים הכלואים בבתי הסוהר את התנאים המינימליים ביותר הקבועים בחוק".