החודש לפני 14 שנה עמד העיתונאי רביב דרוקר על גרם המדרגות הקטן שבשולי מבואת מרכז ענב לתרבות בתל-אביב כשלצדו כמה מחבריו לערוץ 10. פיהם היה חתום ברצועת מסקינג-טייפ, אות מחאה על הכוונה של השלטון מאותם הימים לסגור את הערוץ הביקורתי.
דרוקר קיבל באותו הערב את פרס סוקולוב לעיתונות האלקטרונית, והכריז כי "הפרס הזה ניתן בעיצומה של אחת התקופות הכי קשות של התקשורת הישראלית". הכרזה דומה ניתן היה לשמוע כמעט בכל אחד ואחד מטקסי קבלת פרס סוקולוב שנערכו מאז.
השבוע (9.12), כשבת זוגו של דרוקר, ענת גורן, קיבלה את פרס סוקולוב, הצהיר ראש העירייה רון חולדאי כי "טקס הענקת פרסי סוקולוב מרגיש כמו אירוע כמעט חתרני באקלים הנוכחי".
בישראל רגילים לחיות באוקסימורון של שגרת חירום. כמו המדינה, שנמצאת במצב חירום תמידי מאז קמה ב-1948, נראה כי העיתונות הישראלית מצויה בהרגשה תמידית שהיא על סף תהום מאז חזר בנימין נתניהו ללשכת ראש הממשלה.
טקס הענקת פרסי סוקולוב נערך השבוע בצלו של אירוע אחר, אשר התקיים בבוקרו של אותו היום – כנס חירום להצלת התקשורת, כנס שכמותו נערכו שוב ושוב בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז התגברו ניסיונות החקיקה נגד התקשורת עת החלה כהונתה של הממשלה הנוכחית, ממשלת נתניהו השישית.
זוכי פרס סוקולוב לשנת 2025 יחד עם ראש עיריית תל אביב. מימין: ניר חסון, אורי פינק, ענת גורן, רון חולדאי, יהושע (ג'וש) בריינר, סימה קדמון, אמנון רבי וגלעד טוקטלי, 9.12.2025 (צילום: כפיר סיון)
החזרה על האזהרות מפני חיסול התקשורת והקריאה לפעולה דחופה, משחקת לידי מבקרי העיתונות הישראלית מהמחנה הלא-ליברלי: אם תמיד היתה עת חירום, אולי אף פעם לא היתה באמת סכנה לעיתונות החופשית בישראל?
"בסרט הזה כבר היינו המון פעמים, סרט של הפחדה ממוחזרת על מר גורלה של העיתונות", כתב השבוע חגי סגל במדורו שב"מקור ראשון". סגל טען כי על אף קריאות הגעוואלד החוזרות ונשנות, במציאות "כל השידורים נמשכים כרגיל והעיתונים יוצאים לאור כסדרם. איש לא חוסם או סוגר אותם. כמעט כולם תוקפים את השלטון באין מפריע, פורסים חסות מתמדת על הפגנות נגדו, ומעניקים זה לזה את פרס סוקולוב".
זהו תיאור מוזר ומיתמם, במיוחד כשהוא מגיע מאדם בעל ראייה היסטורית. האזהרות אמנם חוזרות ונשנות, אך יש גם מציאות, והיא נעה בעיקר בכיוון אחד. מה שהיה פעם סמוי ומרומז הפך גלוי וכיום מוכרז בגאווה.
כשדרוקר זכה בפרס בשנת 2011 הוא פנה מעל במת האולם "לכל השרים הבכירים שלוחשים בחדרי חדרים על זה שזו מזימה ומעשה נבלה ושזה בא מלמעלה" ואמר להם כך: "כל האנשים האלה שיודעים ללחוש, שייצאו החוצה, שידברו בקול, שיפסיקו לפחד, שלא ייתנו לפשע הזה שמתרחש לנגד עינינו להסתיים בהצלחה".
שר התקשורת שלמה קרעי (מימין), עוזרו אלעד זמיר וחברת הכנסת גלית דיסטל-אטבריאן, פתיחת הדיונים ב"ועדת התקשורת", כנסת ישראל, 8.12.25 (צילום מסך)
ראש הממשלה באותם הימים, בנימין נתניהו, הכחיש אז כל קשר לניסיון לסגור את ערוץ 10. היום, כשהוא מעיד בתיק הפלילי שהוגש נגדו בשל התערבות אסורה בשוק התקשורת הישראלי, נתניהו לא רק שאינו מכחיש זאת אלא אף מתגאה בכך.
בעשור הקודם, אחרי שסרטון תעמולה של הליכוד בראשות נתניהו השווה את עובדי רשות השידור למחבלים, במפלגתו של נתניהו הצהירו כי לא ישדרו אותו שוב. היום, ממשלת נתניהו מובילה חוקים לסגירת השידור הציבורי בישראל ומכונת הרעל שלו משמיצה את עובדי התאגיד על בסיס קבוע.
אז, לפני 14 שנה, נתניהו הכריז מעל כל במה כי הוא תומך במערכת משפט עצמאית וחזקה. בשלוש השנים האחרונות, לצד הניסיון המוצהר להחליש את הרשות השופטת, פועלת ממשלת נתניהו השישית לפורר גם את שאריות המוסדות הדמוקרטיים האחרים במדינה, עם דגש על התקשורת.
"טעינו לחשוב שהדמוקרטיה הישראלית מובנית מאליה, מחוסנת מפני פגיעות אנושות, והתברר לנו שהיא לא רק קצרת שנים, היא גם שברירית מאוד"
העובדה שהאזהרות מהסכנה לחופש העיתונות בישראל חוזרות ונשנות אינה מעידה על פרנויה של המזהירים, אלא על כך שחיסול העיתונאות הוא מיזם ארוך ומדורג, שמתבצע לאטו לאורך שנים ארוכות; וכי אל מול התהליך ההרסני הזה עומדים כוחות נגד, שמבקשים למנוע אותו ולהפוך את כיוון התנועה, ומדי פעם גם מצליחים.
"הדמוקרטיה הישראלית נתונה תחת מתקפה הבאה עליה מידיה של הממשלה שלה עצמה", אמר השבוע חולדאי מעל במת מרכז ענב. "בתוך כך, הרשות הרביעית, התקשורת, נרדפת ומוחלשת דרך קבע, במטרה להפוך אותה מתקשורת חופשית לתקשורת מטעם".
לדברי חולדאי, "טעינו לחשוב שהדמוקרטיה הישראלית מובנית מאליה, מחוסנת מפני פגיעות אנושות, והתברר לנו שהיא לא רק קצרת שנים, היא גם שברירית מאוד. ואנחנו במערכה אדירה מול מי שמבקשים לשנות את ה-DNA שלה, מנסים לשמוט את השטיח מתחת לרגליה, ועלינו לנהל את המערכה הזו במלוא כוחנו, בכל רגע ובכל יום, עד שיוסר האיום הזה מעלינו.
"העיתונאים זוכי פרס סוקולוב שאותם אנחנו מעלים על נס היום, מקדישים את זמנם, את כוחותיהם ואת המקצועיות הבלתי מתפשרת שלהם כדי לוודא, או יותר נכון לנסות ולהתאמץ, שהתהליכים שמתרחשים כאן בשנים האחרונות לא יהיו בלתי הפיכים".
"להפנות זרקור גם לגורלם של תושבי עזה"
בפרסי סוקולוב לעיתונות הכתובה זכו עיתונאי "הארץ" ניר חסון וג'וש בריינר.
"הארץ" הוא כלי התקשורת הגדול היחיד בתקשורת המרכזית המסקר את המשבר ההומניטרי ברצועה ולא לוקח חלק אקטיבי או פסיבי בקמפיין הדה-הומניזציה של הפלסטינים ששוטף את התקשורת הישראלית ביתר שאת מאז הטבח שערך חמאס ב-7.10. חסון מוביל את הסיקור בתחום זה בעיתון.
"חסון הוא אחד העיתונאים היחידים בישראל שבחר, בעקבות זוועות ה-7 באוקטובר, להפנות זרקור גם לגורלם של תושבי רצועת עזה, ולהציג את סבלה של האוכלוסייה האזרחית בעקבות המלחמה", נכתב בנימוקי ועדת הפרס לחסון.
עיתונאי "הארץ" ניר חסון מקבל את פרס סוקולוב, 9.12.25 (צילום: אבשלום ששוני)
בריינר הוא כתב המשטרה של "הארץ" וסיפק מספר חשיפות בנוגע להתנהלותו של איתמר בן-גביר, עבריין מורשע שמונה לעמוד בראש המשרד לביטחון לאומי, המפקח על המשטרה. בן-גביר אף תבע את בריינר ו"הארץ", אולם התקפל.
בפרסי סוקולוב לתקשורת האלקטרונית זכו אמנון רבי, סימה קדמון וגלעד טוקטלי עבור הסדרה "האחת", שעסקה בקורותיה של טייסת מטוסי קרב במלחמת יום הכיפורים.
ולצדם הוענק הפרס לבמאית ענת גורן, "על עבודה דוקומנטרית ואקטיביסטית לאורך שני עשורים בחצר האחורית של החברה הישראלית", ועל כך שהיא "מעניקה קול ובמה לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית מקהילות שונות. מלווה באופן אישי ובמסירות את מי שהושתקו שנים ארוכות, מעניקה מעטפת ומאפשרת לנפגעות ונפגעים לקחת בעלות על סיפורן/ם ולהביא אותו לידיעת הציבור באופן מלא, מקיף ורגיש".
פרס דוש לקריקטורה הוענק לקריקטוריסט "מעריב" אורי פינק, על "תרומה רבת שנים לתרבות החזותית הישראלית".
בשם הזוכים נשאה דברים העיתונאית קדמון, שכמו חולדאי הזהירה גם היא מפני מהלכי הממשלה לחיסול התקשורת. "חבל שבמעמד החגיגי הזה אין מנוס מלשלב דברי אזהרה", אמרה בסיום דבריה, "לא הייתי רוצה להעכיר את מצב הרוח המחורבן כבר ממילא, רק להביע תקווה שעוד נראה עוד ממשלות אחרות, ימים אחרים ותרבות אחרת".