עמוס הראל, גידי וייץ, אילנה דיין וקרן נויבך קיבלו אתמול (27.12.15) את פרס סוקולוב לעיתונות בטקס שנערך במרכז ענב בתל-אביב–יפו. לרגל קבלת הפרס הוקרן סרטון קצר שבו כל אחד מהזוכים סיפר מעט על עבודתו העיתונאית.
הראל תיאר את עבודתו כפרשן הצבאי של עיתון "הארץ" כעבודה ה"כרוכה באיזשהי משיכת חבל הדדית מול המערכת". לדבריו, "המערכת לא כל-כך אוהבת שסודותיה מתגלים, ובעיקר היא רגילה שחלק גדול מהסיקור של צה"ל ושל מערכת הביטחון בכלל בתקשורת הישראלית הוא סיקור מאוד-מאוד אוהד. תקשורת חיובית, תקשורת מפרגנת, תקשורת פטריוטית. אני לא פחות פטריוט מהכתב ב'ידיעות' או הכתב ב'מעריב', אני רק חושב שאני צריך להסתכל על זה בצורה קצת אחרת ושאני לא צריך לשמש סוג של להקת מעודדות, לא של צמרת הצבא ואפילו לא של סיירת גולני".
גידי וייץ מקבל את פרס סוקולוב, 27.12.15 (צילום: יעל צור)
ראש מערכת התחקירים של "הארץ", גידי וייץ, אמר למצלמה כי לו היה פונה אליו בחור צעיר, בן 20, ושואל אותו אם להפוך לעיתונאי, היה משיב בשלילה. עם זאת, הוסיף וייץ, הוא עצמו אינו מצטער על היותו עיתונאי, כי לדבריו, "עדיין זה המקום היחיד שבו אני יכול לממש את תאוות הסקרנות שלי, שאני יכול לעבור מטיפול בנושא אחד למשנהו ממש בקלות, ולהעמיק בהם. וגם לפעמים יש איזה נחמה בתיקון, גם אם אתה יודע שזה תיקון קטן. גם אם אתה יודע שזה לא תיקון עולם, אלא תיקונון. יש בזה נחמה ויש בזה אפילו סוג של סיפוק".
"המקצוע שלנו לא תמיד מחובר לרעיון של הומניזם ואהבת אדם, אבל אחד הדברים שאני מרגישה אותם מאוד חזק לאחרונה זה שיש קשר בין המקצוע שלי כעיתונאית לבין הרעיון הכי חשוב שיש, של הומניזם ואהבת אדם", אמרה אילנה דיין, מגישת תוכנית התחקירים "עובדה".
לדבריה, "אנחנו כעיתונאים יכולים לדווח על העוולות של השלטון, על הממשלה שמוכרת את האינטרסים שלנו לטייקונים, על ניצב השיכור מכוח, על קצין שעושה מעשים שלא ייעשו, על חייל שמתנהג באלימות לאזרח פלסטיני, אנחנו יכולים לדווח על כל הדברים שעקומים כאן רק אם נצליח לדמיין עולם יותר טוב. רק אם אתה מדמיין עולם ישר אתה יכול להבין מה עקום בו, מה לא בסדר בו. ולכן, רק מתוך איזושהי אהבה למקום הזה, ולאנשים שבו, אנחנו יכולים לדווח גם את מה שדפוק כאן, את מה שלא בסדר".
קרן נויבך, מגישת תוכנית הרדיו "סדר יום" ברשת ב', הדגישה בדבריה את חשיבות המקום שבו היא, וחבריה לשידור, פועלים. "אנחנו עושות את מה שאנחנו עושות תחת הגג של השידור הציבור", אמרה נויבך. "השידור הציבורי החבוט, שעובר שינוי מאוד משמעותי בימים האלה, ודווקא שם אני חושבת שיש לנו את החופש הכי גדול מלחצים של מפרסמים, מלחצים של בעלי הון, ולמדנו – כן, בדרך לא פשוטה ולא קלה – להתמודד גם עם הלחצים של הפוליטיקאים ולא להתפשר מולם, ולהמשיך לעשות את מה שאנחנו מאמינים בו כל יום, למרות לחצים של פוליטיקאים.
"וזו עוד סיבה למה צריך שידור ציבורי. כי יש שם את רוחב היריעה, כי אנחנו מוכנות לדבר גם 12 דקות על נושא שבמקום אחר אולי היה מקבל רק שתיים-שלוש דקות, וזה חשוב לנו, וזה במקום וזה הזמן. והמקום הזה שניתן לנושאים שאנחנו מטפלים בהם רק מדגיש את הצורך בקיום של שידור ציבורי חזק, חופשי, עצמאי מכל לחץ של פוליטיקאי באשר הוא, עצמאי מכל לחץ של בעל הון באשר הוא".
נביאי האמת ועיתונאי האיכות
כרגיל בטקסי פרס סוקולוב מהשנים האחרונות, האווירה באירוע היתה כשל מפגש במבצר האחרון של הדמוקרטיה הישראלית המתערערת. ראש העירייה רון חולדאי פתח את הטקס בנאום שבמהלכו ענד תו הקורא "גם אני אזרח של מדינה המקבלת מימון ממדינה זרה" – מחאה על הצעת "חוק העמותות", שאושר מוקדם יותר באותו היום בוועדת השרים לענייני חקיקה.
ראש עיריית תל-אביב–יפו רון חולדאי בטקס הענקת פרסי סוקולוב, 27.12.15 (צילום: יעל צור)
בדברים שנשא חולדאי בפני באי אולם ענב לתרבות השווה ראש העירייה בין העיתונאים הזוכים בפרס לבין נביאי אמת. "מהו סימן ההיכר של נביא האמת?", שאל חולדאי והשיב: "בכך שהוא נכון לשלם מחיר אישי על היותו נאמן לעצמו ולשליחותו. הוא משמיע בקול רם את מה שהרבים אינם רוצים לשמוע. וכך גם העיתונאים. קולם של נביאי האמת ושל עיתונאי האיכות הוא תמיד קול בודד, בעוד אלה המיישרים קו עם הזרם המרכזי של המחשבה ועם דרכי השלטון הם אף פעם לא בודדים".
הפתוס נפגם מעט לנוכח העובדה שלצד ארבעת זוכי פרס סוקולוב, הוענק אמש גם פרס דוש לקריקטורה לשלמה כהן, מאייר הבית של "ישראל היום", העיתון שמסמל יותר מכל כלי תקשורת אחר בישראל את יישור הקו עם השלטון הנוכחי.
"ארבעת החתנים של פרס סוקולוב לשנת 2015 וחתן פרס דוש לשנה זו מוכיחים שיש עדיין עיתונאים המוכנים לקחת על עצמם את התפקיד הקשה, הלא נוח, של המוכיח בשער", אמר חולדאי בנאומו. לזכותו של כהן ייאמר כי הוא אכן היה מוכן לקחת על עצמו את התפקיד הקשה, הלא נוח, של נציג "ישראל היום" בטקס פרסי סוקולוב.