טיימינג

ראיון שהעניק ראש הממשלה בנימין נתניהו לשבועון האמריקאי "טיים" מעסיק הבוקר את כל היומונים הכלליים. בחסות התזמון – הראיון והתמליל המלא עלו לרשת אתמול בצהריים, כמה שעות לפני סגירת מהדורות סוף השבוע – נתניהו יכול לטפוח לעצמו על השכם: רוב הדיווחים יבשים ומביאים את דבריו כפי שהם, בלי להטיל ספק או להוסיף הקשר. נראה שקשה לעיתונאים הישראלים לקרוא 10,000 מילה ולהספיק לכתוב סיכום וגם קונטקסט מושחז עד הירידה לדפוס.

הדיווחים מתמקדים בהיבט סתמי מתוך הראיון, שאינו מחדש דבר. "נתניהו למגזין 'טיים': צר לי על 7.10, זהו לא זמן לקבל אחריות", נמסר בכותרת שנדפסת בחלק העליון של שער "הארץ". נוסח דומה מקבל הפניית שער ב"מעריב", וב"ג'רוזלם פוסט" משבצים זאת בכותרת הראשית. "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", שני העיתונים הנפוצים בישראל, מוותרים על אזכור בשער.

הדיווחים של "הארץ" (יהונתן ליס), "מעריב" (בר שפר) ו"ישראל היום" (נטע בר) קצרצרים ונטולי מיץ. בן כספית הספיק להשחיל התייחסות קצרה בטורו השבועי ב"מעריב", ובעקיפין עולב בעיתון שבו הוא כותב. "הכותרת המרעישה שבפעם הראשונה 'נתניהו מתנצל' על 7 באוקטובר מופרכת ומנותקת מהקשרה. הוא תמיד יקפיד להגיד את הדברים במנותק ממנו. מעצמו. למשל, 'תמיד אחשוב אם הדברים היו יכולים להיעשות אחרת'. הוא רק שכח להגיד על-ידי מי".

רוגל אלפר, בביקורת הטלוויזיה של "הארץ", מתמקד באפקט הוויזואלי. "הראיון יישכח. השער יישאר", הוא כותב. "בשער הזה הביבי נראה כאילו הוא מסתתר בחשכת מנהרה. כאילו נתפס בשעת לילה מאוחרת. הוא נראה עייף, ועיניו כמו מחפשות אמפתיה. אפשר להחליף את הכותרת, ובמקום 'ביבי במלחמה' לכתוב 'אתה הראש, אתה אשם'. הצילום יתאים עדיין".

בנימין נתניהו על שער השבועון "טיים", אוגוסט 2024

העיתונאי היחיד שהספיק לשלב בדיווח בדיקת עובדות הוא איתמר אייכנר, הכתב המדיני הוותיק של "ידיעות אחרונות". אייכנר מתייחס לאמירה מניפולטיבית אחת שנתניהו השתיל בראיון. זה קרה כשהמראיין, אריק קורטלסה, העלה את מדיניות העברת הכסף הקטארי לחמאס – חלק מהקונספציה האישית והמוצהרת של נתניהו, שהתנפצה כשהתברר שהכסף שימש להתעצמות הצבאית שאפשרה את טבח 7 באוקטובר.

"רצינו לוודא שעזה מתפקדת אזרחית", מצטט אייכנר את נתניהו, "גם הממשלות שהיו לפני ואחרי אִפשרו את העברת הכסף". לציטוט הזה הוצמדה ההערה המתבקשת על כך ש"אותן ממשלות כיהנו תקופות קצרות יחסית לתקופת נתניהו כראש ממשלה, ורובו המוחלט של הכסף הועבר בתקופתו". עורכיו של אייכנר הבליטו את האמירה הביקורתית בכותרת המשנה של הידיעה. הם שכחו להוסיף שממשלת בנט דווקא עצרה את העברת המזומנים לחמאס.

בחלק אחר של הראיון התייחס נתניהו לקונספציית ההרתעה. "אירועי 7 באוקטובר הוכיחו שאלה שאמרו שחמאס מורתע טעו. ייתכן שלא אִתגרתי מספיק את ההנחה הזאת, שהיתה משותפת לכל מערכת הביטחון", אמר ל"טיים".

המראיין האמריקאי לא ניצל את ההזדמנות כדי להטיח בנתניהו שהוא עצמו אחז בתפיסה שחמאס מורתע ואף הביע אותה בפומבי. כמו המראיין, גם כל העיתונים הישראליים לא טורחים להזכיר זאת – ובכך מסייעים לנתניהו להטמיע את המסר שה"קונספציה" שהובילה לטבח היא משהו ששייך למטכ"ל, לשב"כ ולמוסד ולא חלק בסיסי ממדיניות האי-הכרעה שהוביל במשך שנים, גם נגד עמדות מערכת הביטחון.

אוזלת היד המקצועית הזאת ממחישה מדוע משתלם לנתניהו להחרים את התקשורת הישראלית ולהתראיין רק בתקשורת הבינלאומית. התקשורת הישראלית ממילא תצטט את דבריו, ותעשה זאת כמעט בלי ביקורת או בדיקת עובדות. ובניגוד לעיתונאים הישראליים, המראיינים האמריקאים לא מספיק בקיאים במציאות הישראלית כדי לאתגר אותו. ואולי זה פשוט לא כל-כך מעניין אותם.

הכותרות הראשיות

לאף אחד מהעיתונים אין היום כותרת ראשית שמבוססת על מידע קשיח. המכנה המשותף שלהן הוא הודאה באי-ודאות מהולה בחשש ותקווה. "המסר של ישראל: תגובה מדודה של חיזבאללה תאפשר התקדמות של העסקה", מוסרת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". בכותרת המשנה מוסיפים שהקבינט המדיני-בטחוני התכנס אמש "באופן חריג בבור בקריה".

מה כל-כך חריג בישיבת הקבינט? חמישה כתבים חתומים על הדיווח של "ידיעות אחרונות", ואף אחד מהם לא מצליח להסביר.

ב"ישראל היום" הולכים נגד האינסטינקט ומבליטים את הזווית האופטימית. "הערכה: בזכות הלחץ – חמאס יתפשר בסוגיית נוכחות ישראל בפילדלפי", כותבים שם בכותרת הראשית, ומוסיפים ש"בדרג המדיני מזהים מומנטום של ממש לעסקה". גם כאן מזכירים בשער ש"הקבינט התכנס בבור בקריה במשך שעות", אך ללא פירוט שיאפשר לקוראים להבין מה היה תוכן הדיון ומדוע כה חשוב להבליטו.

ב"הארץ" וב"מעריב" מוותרים על היומרה לפרסם כותרת ראשית אינפורמטיבית, והולכים על "על הסף" ו"סימני לחץ" (בהתאמה). ישיבת הקבינט האניגמטית של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" נדחקת ב"הארץ" למעמקיה של ידיעת כלבו על המלחמה. ב"מעריב" היא כלל לא מוזכרת.

בעיית נתניהו

רון בן-ישי, במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות", מביא את דבריו של "גורם בטחוני בכיר": "המצב של חמאס הוא רע מאוד. אנחנו יודעים את זה בוודאות. הם משדרים תחושה של נרדפות גבוהה ותסכול מכך שמרבית ההנהגה הצבאית שלהם כבר אינה בחיים, וכי למעשה הם נותרו רק עם סינוואר ואחיו. הם ניצודים היכן שהם מסתתרים, והאוכלוסייה שהם צריכים לדאוג לה מרוכזת באזור קטן על חוף הים במרכז הרצועה. אנחנו משמידים להם מנהרה אחרי מנהרה בציר פילדלפי וזה מנתק אותם מהעולם החיצון".

מיד לאחר מכן מוסיף בן-ישי בשם עצמו: "הבעיה המרכזית של ישראל ברצועה, שמונעת את השגת מטרות המלחמה, חוץ מסוגיית החטופים, היא העובדה שעדיין לא התחלנו להקים שלטון חלופי לחמאס. בשתי הסוגיות האלה, החטופים ושלטון חלופי לחמאס, נתניהו הוא גורם מעכב".

אילנה גריצ'ווסקי, ששוחררה משבי חמאס, מפגינה למען שחרורו של בן זוגה החטוף מתן צנגאוקר. תל-אביב, 7.8.2024 (צילום: אבשלום ששוני)

עמוס הראל מצטרף אליו ב"הארץ": "ממשל ביידן פיזר אופטימיות באשר לסיכויים לקדם עסקה, בהדלפות לעיתונות בוושינגטון ובהמשך בהצהרות רשמיות. בכירים ישראלים ניסו לטעון שדווקא ההתנקשות בהנייה מסלקת מן הדרך מכשול לעסקה, וכי בקרוב ניתן יהיה לחדש ולהאיץ את המגעים. בפועל, למרבה הצער, אין דרך לתאר את הדברים באור חיובי, למרות המאמצים הניכרים. לא השתנה דבר בסיסי, קריטי, והוא עמדתו של נתניהו".

את מה שמבינים הפרשנים מבינים גם האקטיביסטים. "אני יודע שהכל תלוי בבן אדם אחד", אומר דני אלגרט, אחיו של איציק אלגרט שנחטף מקיבוץ ניר-עוז, בראיון למאיה בואנוס מ"מעריב". "מי שעומד ביני לבין אחי זה בנימין נתניהו, אני יודע שברגע שהוא יזוז אחי יהיה בבית. ולכן התקווה היא שבאמת סוף-סוף ייפול למישהו בממשלה האסימון, למישהו מחברי-הכנסת או השרים של הליכוד, שיבינו שדי, נגמר, כמה הם יכולים להקריב כדי שיבחרו בהם בפריימריז הבאים".

שקרנים חכמים, שקרנים טיפשים

אור קשתי מפרסם ב"מוסף הארץ" כתבה מקיפה על תעשיית הבדיות המיסטיות שליבלבה בעקבות טבח אוקטובר ומלחמת עזה, ועל המטיפים הדתיים שמרוויחים ממנה. הוא מתעכב בין היתר על סרטון שבו רב בשם חיים זאיד מספר כיצד ארגן "ג'יפ עם אלוף משנה" וירד לחלק ציציות בזמן הלחימה ב-7 באוקטובר.

"היה סכנת נפשות. בצומת סעד היתה היתקלות עם מחבלים. שלושה הרגו, אחד ברח לשטח", אומר הרב בסרטון, וקשתי ממשיך אותו: "זאיד התחיל לחלק ציציות לחיילים ולשוטרים במקום, וגם זרק אחת לשוטר מעט מרוחק. 'הוא לא הצליח לתפוס, והציצית עפה עם הרוח והתיישבה על אבן – בדיוק איפה שהיה המחבל. הוא לא יודע מה זה, החוטים נכנסו לו לאף, הרים את הראש – והשוטר קלט אותו. באו כמה חבר'ה וחיסלו אותו. המחבל הזה, יימח שמו, עלה בסערה השמימה עם ציצית'".

בשיחה עם קשתי מודה הרב שהוא בכלל לא נסע לדרום, לא חילק שם ציציות ובטח שלא תפס מחבל. "אני אמנם מספר את זה על עצמי, אבל זה לא אני. את הכל סיפר לי מישהו, שגם הוא לא מוכן להתראיין. אתה יודע איך זה: עושים סיפורים כדי לעשות את זה יפה, מטעמים", הוא אומר. "אני לא יכול להגיד באופן ברור אם הסיפור אמיתי. אם זה עושה טוב למישהו, זה מצוין".

יו"ר פורום קהלת משה קופל (צילום: הדס פרוש)

ההודאה הזאת בשקר מובאת כמעט באדישות. נראה שקשתי לא היה צריך להזיע במיוחד כדי לחלץ אותה מהכזבן, שעוסק בהחזרה בתשובה. מובן למה. בשיח הציבורי המזוהם של ישראל 2024, העובדה שהפצת במודע שקרים כדי לממש מטרה עליונה היא כבר לא מקור לבושה. כולם עושים את זה. הפוליטיקאים, פעילי הרשת הביביסטים, וגם חלק מהרל"ביסטים שכביכול מנסים להציב אלטרנטיבה. אפילו מי שמשתדל להפיץ אמת, כמו רוב העיתונאים, מואשם תדיר בהפצת שקרים ונתפס ככזבן אצל ציבור הולך ומתרחב של שטופי מוח. במציאות כזאת, מה זה כבר צ'יזבט על ג'יפ עם ציציות?

גם לשקר צריך לדעת. רק מניפולטור אידיוט יגיד דבר שאפשר להפריך בתוך שנייה. מניפולטור חכם יתחבא מאחורי מונחים מתעתעים ויטען שהוא פועל בשם ערכים שהוא בעצם מחסל. כמו פרופ' משה קופל, יו"ר פורום קהלת, הגוף הרעיוני והלוביסטי שמאחורי ההפיכה המשטרית.

קופל מתראיין השבוע לחינמון החרד"לי הנפוץ "בשבע". העילה: קידום קמפיין ההתרמה של פורום קהלת, מהלך שאליו נגרר הארגון בעקבות המחאה נגד ההפיכה, שגרמה לתורמיו האמריקאים לסגור את הברז. משפט המפתח בראיון הוא זה: "אם אני רוצה לבנות איזונים ובלמים נכונים בין רשויות השלטון במדינה, אני צריך לצאת מנקודת הנחה שאני לא יודע מי הם השופטים, מי הם חברי-הכנסת, השרים והפקידים – אלא להתמקד בשאלה מהו האיזון הנכון באמת לטובת המדינה".

מבלי להתכוון, קופל ניסח את תמצית השרלטנות בתפיסת העולם שמקדם פורום קהלת. בזמן שראש הממשלה והשרים שמיישמים את תוכנית הפעולה שלו מושקעים בכל מאודם במינוי פרסונלי ופוליטי של שופטים, פקידים וכל בעל תפקיד אחר שיש ביכולתם להשפיע על זהותו (כולל עיתונאים) – קופל מעמיד פנים שהוא בכלל עוסק בתיאוריות חברתיות אמפיריות.

אבל קופל יודע שאף ממשל בעולם אינו מנגנון מכני עיוור. כל ממשל מורכב מאנשים. אנשים עם אינטרסים, עם השקפות עולם ושאיפות אישיות, עם חולשות ותאוות וקופות שרצים.

שר המשפטים יריב לוין והשר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר במליאת הכנסת. מסביב: ראש הממשלה בנימין נתניהו והשרים שלמה קרעי, עידית סילמן ומאי גולן, וח"כ אריאל קלנר. 6.12.2023 (צילום: יונתן זינדל)

כל ישראלי, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, יודע שמערכת הממשל בארץ זקוקה לתיקון עמוק. אבל רק שרלטן אינטרסנטי יטען שאפשר להפריד בין "רפורמה" לבין האנשים שמבקשים לחולל אותה ולצקת את תוכנה. ואם מי שמחוללים את ה"רפורמה" הזאת הם פוליטיקאים ציניים, כושלים וכוחניים, חלקם עבריינים שמתיימרים "לתקן" את מערכת המשפט, אחרים חולמים על מדינת הלכה והיתר סתם שונאים כל מגזר שאינו מתרפס בפניהם – רק אידיוט יאמין שהם באו לתקן.

האמת שקופל לא רוצה להודות בה היא שהאנשים האלה באים כדי לשבור את המערכת, ולא לתקן אותה, ושואפים לבצר את עמדות הכוח שלהם לדורות קדימה. באמצעות תקציבים, חוקים מפלים וכרטיסי יציאה מהכלא.

זאת אמת מכוערת, שקשה להצדיק כשמביטים לה בפנים. כדי שהיא תחליק בגרון צריך לצפות אותה בסוכר ובהמון-המון חומר מאלחש. במקרה של קופל ופורום קהלת, את התפקיד הזה ממלא הז'רגון האקדמי על איזונים ובלמים, שמתאר את תהליך הביזה הממוסד כחלק טבעי, הכרחי ואפילו יפה של השיטה הדמוקרטית.

ראיית מנהרה

נחום ברנע מקדיש קטע מטורו במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" לטיפול התקשורתי בהתנקשות באיסמאעיל הנייה בטהרן. ישראל, כידוע, לא נטלה אחריות באופן רשמי, ובעיתונות אף דווח שנתניהו פנה לשרים וביקש מהם לא להתייחס לפעולה. אבל לדברי ברנע, נתניהו יכול היה "להרגיע את איראן" – צו השעה מבחינה בטחונית – ובכל זאת העדיף "להלהיב את הבייס".

"משרד ראש הממשלה התפאר ברשת בחיסול הנייה, ומיד אחר-כך מחק את הפרסום. כמו תמיד, היה טמבל תורן שלחץ על הכפתור הלא נכון במקלדת", מפרט ברנע. כפי שקורה לעתים קרובות כשהוא מדבר על "הרשת", הקוראים לא מקבלים את ההקשר המלא. ברנע כנראה התכוון לציוץ של לשכת העיתונות הממשלתית, שאמנם פועלת תחת משרדו של נתניהו אך מנוהלת באופן עצמאי. הציוץ שנמחק אמנם חגג את ההתנקשות, אך לא נטל עליה אחריות באופן מפורש.

האי-דיוק הזה מתחלף בהמשך בהטעיה של ממש. "'ג'ואיש כרוניקל' הוא שבועון שמופץ בקהילה היהודית בבריטניה. יש לו כ-20 אלף מנויים. מכל כלי התקשורת בעולם הוא זה שנבחר לחשוף את הפרטים החשאיים של פעולת החיסול", כותב ברנע. הוא לא מציין זאת במפורש, אבל ברור מה הוא רוצה שקוראיו יבינו: מדובר בעוד פרסום יזום של נתניהו שחותר תחת האינטרס הישראלי.

אפשר לשער במידה רבה של ביטחון שאם ברנע היה מקבל את אותו מידע בדיוק – מנתניהו או מכל מקור אחר – הוא היה רץ לפרסם אותו, ומתגאה מאוד בתוצאה. אפילו הוא מודה שמדובר ב"סקופ אדיר". במובן הזה, ניכר שהביקורת שלו טבולה בקנאה. אבל זה לא הכל. במקרה הזה נראה שלביקורת אין בכלל בסיס.

התיאור של מבצע ההתנקשות בהנייה לא נחשף לראשונה בשבועון הבריטי הצנוע "ג'ואיש כרוניקל". הוא נחשף ב"ניו-יורק טיימס" (על-ידי צוות כתבים שכולל את רונן ברגמן הישראלי, עמיתו של ברנע ב"ידיעות אחרונות"), עיתון שנתניהו הגדיר בעבר כ"אחד משני האויבים הגדולים של ישראל", לצד "הארץ".

הכתבה של ה"טיימס" ראתה אור למחרת החיסול, ארבעה ימים לפני זו של ה"כרוניקל". פיסות אחרות של הפאזל – שחלקן יצאו משורות המשטר האיראני – פורסמו לראשונה בכלי תקשורת מערביים אחרים, למשל ה"דיילי טלגרף", שם דיווח עליהם כתב לונדוני יליד אפגניסטן.

המדריך למסית המכסת"ח

אראל סג"ל מכמין היום בעומק טורו מסר מסית שאליו הוצמד מנגנון כסת"ח. כצפוי, מושא ההסתה הנקודתי של סג"ל ב"ישראל היום" הוא גם אחד ממושאי ההסתה הקבועים של מכונת הרעל הביביסטית. וכך הוא כותב: "האר.פי.ג'י היותר פופולרי בשטחי הרצועה הוא ה'יאסין'. ראש קרב מייצור עצמי. רוב חומרי הגלם מגיעים מישראל באדיבות בג"ץ, שהתערב גם בדברים ובחומרים שמותר או שאסור להכניס לרצועה".

מה מבינים הקוראים? שבג"ץ, ברשעותו, התיר לפלסטינים להכניס לרצועת עזה חומרי נפץ. התוצאה: בזכות בג"ץ הצליחו העזתים להזדיין בכלי נשק ששימש להרג המוני של אזרחים וחיילים.

המציאות: אחרת. בג"ץ אכן דן בעבר בהגבלות על הכנסת מוצרים לרצועת עזה, אבל לא התיר להכניס לשם חומרי נפץ.

איך מגשרים על הפער? מכסים את התחת. סג"ל לא כתב במפורש שבג"ץ התיר לחמאס לייבא חומר נפץ. הוא רק גרם לקוראיו להבין זאת כך כשכתב בעמימות מניפולטיבית ש"רוב חומרי הגלם" מגיעים מישראל באדיבות בג"ץ. לא "כל", רק "רוב". אם ישאלו את סג"ל, הוא יוכל להגיד שבכלל התכוון לפלסטיק של הידית ולשכבת הצבע עם הסמל של אל-אקצא. ואם מישהו הבין מזה שבג"ץ מחמש את חמאס, הבעיה אצלו.

חדשות כזב

ב"מעריב" מתפרסמת היום ידיעה כוזבת על פרשת ההתעללות בעציר חמאסניק במחנה שדה תימן. המקור לידיעה הוא מסמך שהוכן עבור צוות ההגנה של שניים מהחיילים הישראלים שחשודים באינוסו (הכתב אלון חכמון נותן קרדיט לסנגור שלהם, עו"ד אפרים דמרי). הכותרת החד-משמעית מבשרת שלפי "בית-החולים שבדק את מחבל הנוחבה" – הוא "גרם נזק לעצמו".

למקרה שהמסר לא הובן, בכותרת המשנה נטען שלפי חוות דעת רפואית חדשה "יש ספק גדול" בנוגע לאפשרות ש"אדם אחר" פצע את העציר. "למרות זאת", מתלונן חכמון, "בית-הדין הצבאי דחה את ערעור החשודים והאריך את מעצרם עד יום ראשון".

"מעריב", 9.8.2024

מי שיקרא את הידיעה, שמתבססת על פרסום ראשון של ערוץ 14, יקבל רושם שהעסק סגור: המחבל פצע את עצמו ואחר-כך טפל את האשמה על הסוהרים.

אלא שמדובר כאמור בידיעה כוזבת. למעשה, ובניגוד לכותרת, החמאסניק הפצוע כלל לא נבדק בבית-החולים שממנו יצאה חוות הדעת. הוא נבדק בשדה תימן, ולאחר מכן בבית-החולים אסותא באשדוד. הרופא שחתום על חוות הדעת, ד"ר אלון פיקרסקי מהדסה עין-כרם, כלל לא בדק בעצמו את החמאסניק. הוא מציין במפורש שמדובר באבחנה "ראשונית" המבוססת על עיון ב"מסמכי אשפוז" ו"צילום מסך" ששלח לו הסנגור.

אגב, גם לא מדובר ב"מחבל נוחבה" (מונח שחוזר על עצמו גם בפרסומים אחרים שמופיעים היום בעיתונים, למשל בכתבה גדולה של שוש מולא ב"7 ימים"). לפי נציגי המדינה בהליך המשפטי שנפתח נגד החיילים, מדובר בשוטר. איש חמאס, אבל לא איש נוחבה. לפי דיווח של גיא פלג, דו"ח של אמ"ן ייחס לו השתייכות ל"כוח המבצע פעולות איבה נגד ישראל", אך הוא לא השתתף בטבח 7 באוקטובר.

ענייני תקשורת

נוסבאום. כתבת השער של מוסף "שישבת" מבית "ישראל היום" היא ראיון שערך ערן נבון עם משה נוסבאום, כתב המשטרה של חדשות 12. רוב הראיון מוקדש להתמודדותו עם מחלת ה-ALS, שבעטיה ירד מהמסך לפני כחצי שנה. לקראת הסוף הוא גם מדבר על המקצוע.

"אני מכה על חטא. במובנים רבים אני גידלתי את בן-גביר", אומר כתב המשטרה על שר המשטרה. "אני הייתי העיתונאי הראשון שריאיין אותו ברדיו, כשהוא היה בן 14, פעיל של תנועת 'כך'. מאז אני הולך איתו כברת דרך".

נוסבאום נשאר נאיבי עד שלב מאוחר מאוד. "כשהוא נבחר להיות שר נתתי לו קרדיט, וגם הצהרתי על כך", הוא אומר. "חשבתי שיגיע מישהו שחושב מחוץ לקופסה. ומה קרה? הוא לא חושב מחוץ לקופסה – הוא מנתץ והורס את הקופסה. הקופסה הזאת, המשטרה, היא כל-כך יקרה ללבי. הוא מפורר את הארגון הזה".

משה נוסבאום, 2018 (צילום: יונתן זינדל)

העכוז של שלזינגר. ב"מוסף הארץ" מפרסם אלון עידן טור מדויק על ההתבטאות הבהמית של כתב "ישראל היום" יהודה שלזינגר בערוץ 12, שלפיה הוא תומך באינוס רקטלי של אסירים פלסטינים, מעוניין למסד בחוק את הזכות לאנוס אותם, ואף ישמח מאוד להיות "החייל שעושה את זה". עידן מתמקד בפער בין המסר הבהמי ללשון הנקייה שבה נעטף: במקום לומר שהאונס מעניין לו את התחת (גס, עממי), שלזינגר עדין הנפש אמר שזה מעניין לו את העכוז.

המינוף של דרהי. שירי חביב-ולדהורן סוקרת ב"גלובס" את מצבו הפיננסי המידרדר של איל הכבלים הבינלאומי פטריק דרהי, הבעלים של הוט ו-i24News הישראליות. הכותרת: "קללת המינוף: כך הפך פטריק דרהי מהאיש העשיר בישראל למיליארדר עם צרות". לפי הדיווח, בעשור האחרון הצטמק הונו האישי של דרהי בשני שלישים, והוא נאמד כעת בכ-6 מיליארד דולר. היקף החובות של החברות שבבעלותו עומד על סכום אסטרונומי של 55 מיליארד דולר.

להישאר שפוי. חיים לוינסון מפרסם ב"גלריה" של "הארץ" טור שנושא את הכותרת "למה אני עדיין עיתונאי". "עליית הפופוליזם הפוליטי הביאה להרס התקשורת, והרס התקשורת מעלה עוד יותר את הפופוליזם. קשה כבר לשבור את המעגל הזה של התמכרות לטראש, טמטום, טרפיק, השטחה, בינאריות. אני לעצמי מספר שתפקידי לומר אמת, גם אם לא כולם רוצים לשמוע", הוא כותב.

אז למה הוא עדיין עיתונאי? "גם אם העולם נהפך ללא נורמלי, אני רוצה להישאר שפוי".