טוטם

כמעט כל תוכן עיתוני בוקר יום שישי, כחודש מאז פלישת חמאס לישראל ותחילת המלחמה בעזה, מוקדש לגבורה ושכול.

בשער "ישראל היום", החינמון הנפוץ בישראל, תצלום גדול של טנק בשעת דמדומים כשעליו עומדים חיילי צה"ל בגבם למצלמה. "מכתרים את עזה", נכתב בכותרת הראשית.

בשער "ידיעות אחרונות", העיתון בתשלום הנפוץ בישראל, תצלום גדול של תותח צה"לי יורה ברמת הגולן. "העיניים לצפון", נכתב בכותרת הראשית.

בשער "מעריב", עיתון שפעם היה הנפוץ במדינה וכיום שולי בתפוצתו ומרבית תוכנו דעות ומגזין, שני תצלומים: של חיילים צועדים בשורה כשגבם למצלמה ושל חיילים מניפים דגלי ישראל מעל ובתוך כלי רכב צה"לי. "במערכת הביטחון מזהירים: 'ערוכים לתגובה קשה בלבנון'", נכתב בכותרת הראשית.

בשער "הארץ", עיתון האליטות דל התפוצה אך המשפיע, תצלום דומה לזה של "ידיעות אחרונות": סוללת תותחים של צה"ל בגבול הצפון בעת ירי. "מסך מפוצל", נכתב בכותרת שמובילה לתמצית מאמרו של הפרשן הצבאי עמוס הראל.

בשער "מקור ראשון", עיתון האליטה המתנחלית, תצלום של הלוויית חייל צה"ל שנפל בקרב, עמוסה דגלי ישראל בכמות שעד לאחרונה נראתה רק בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית. "צה"ל מכתר את עזה ומרחיב את התקיפות בצפון", נכתב בכותרת הראשית.

מעבר לסיסמאות הכותרות הראשיות, מעמודי החדשות והמוספים ניבטים אל קוראי העיתונים סיפורים של הקרבה, אומץ ורעות.

"הקרב האחרון של גיבור ישראל", נכתב בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מעל ידיעה על מותו של סא"ל סלמאן חבקה. "המ"כ שנשאר בלי מחלקה", נכתב בכפולה השנייה על סמל יונתן אוחנה, שאיבד 11 מחבריו למחלקה כשהנגמ"ש שלהם נפגע בעזה. "הגיבורים שלא ישובו", נכתב כעבור עמוד נוסף בעיתון, מעל סיפוריהם של כמה מהנופלים במערכה.

עוד בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות": חמש פקודות מתקפה מפי מפקדי הפיקוד, האוגדות והחטיבות.

הנה כך פקד מפקד פיקוד דרום, אלוף ירון פינקלמן: "תחנות פיקוד הדרום, כאן קודקוד. אנחנו יוצאים למתקפה על חמאס וארגוני הטרור ברצועת עזה. מטרתנו היא אחת – ניצחון. לא משנה כמה תהיה ארוכה הלחימה, כמה קשה, אין תוצאה אחרת מלבד ניצחון. נילחם בסמטאות, נילחם במנהרות, נילחם היכן שצריך. נכה את האויב המתועב. אחי הלוחמים, התושבים של בארי, שדרות, ניר-עוז, כפר-עזה ויישובי מערב הנגב, ואיתם כל עם ישראל, כולם מביטים בנו כעת. אתם דור הניצחון. כאן קודקוד, נועו למשימותיכם, הכו באויב, סוף".

וכך פקד מפקד אוגדה 162, תא"ל איציק כהן: "תחנות חושן, כאן קודקוד. ב-7 באוקטובר פתח האויב השפל במתקפת טרור רצחנית נגד ילדים, נשים, גברים וקשישים. לא בחרנו בקרב הזה, האויב רצה בו. עם ישראל בוטח בנו ועומד מאחורינו. נשמיד את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו, נכה בעוצמת פלדה באויבינו כמו אגרוף מלוכד יחד. אין משימה לה לא נוכל, אין מחבל בו לא נכה. מתחייב להיות לצדכם בשדה הקרב, כתף אל כתף. לא נשוב הביתה עד אשר נשלים את המשימה שהוטלה עלינו במלואה. נועו למשימתכם. התקפה-התקפה".

וכך פקד מפקד אוגדה 36, תא"ל דדו בר-כליפא: "תחנות שחקים, כאן קודקוד. הנה הגיע יום. אנו לוקחים גורל אומתנו ועמנו בידינו. זוהי שעתנו, אין ראויים מאיתנו. נדע לעמוד בכל משימה, נשיב מלחמה שערה עד לניצחון. יחד נעמוד איתן נוכח כל מחיר ומכאוב. לא ניתן לניצחון לחמוק מידינו. המטרה ברורה, הרצון ברזל, אנו נחושים ומאמינים בצדקת דרכנו. אני סומך עליכם, זו המלחמה שלנו והיום תורנו. תחנות שחקים, כאן קודקוד. התקפה-התקפה. סוף".

בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" מוסרים שישה חיילים דרישת שלום לבית: "הם נלחמים כמו אריות, עם מורל ממש גבוה והמון רעל בעיניים. מתגעגעים הביתה, אבל לא עוצרים בינתיים. דרישות שלום מהגיבורים והגיבורות בחזית, שמבטיחים: אנחנו ננצח".

גם התוכן המגזיני ב"ידיעות אחרונות" מתמקד כמעט כולו בלחימה, גבורה ושכול. כתבה על המחבלים שנתפסו ונחקרו, כתבה על מי שאיבדו אחים ואחיות שנרצחו יחד ב-7.10, כתבה על מסתערבי מג"ב ש"משחזרים את מסלול הגבורה" מאותה שבת נוראית, ועוד ועוד: גבורה ושכול ודברי עידוד וחיזוק. יש אפילו ידיעה על לוחמי גולני שגילו בין ההריסות בנחל-עוז שני גורי כלבים מפוחדים שאמם נהרגה מירי, פינו אותם לווטרינר ומצאו להם משפחה מאמצת, שהעניקה להם את השמות נחל ועוז.

בעיתונים האחרים התוכן דומה. ב"ישראל היום", לדוגמה, אפשר למצוא הרבה דיווחים על הישגים צבאיים והלוויות של נופלים, לצד קצת צבע מגזיני כמו ראיון עם החזן הראשי לישראל. הכתבה המרכזית במוסף השבועי מוקדשת לסגן אוריאל שוקרון שנפצע קשות בקרב בקיבוץ כיסופים. "אמרתי להורים שהבנים שלהם הגנו על יישוב שעדיין עומד", הוא מצוטט בכותרת המשנה בכתבה. "זו בטח לא נחמה, אבל זה מה שמחזיק אותי ואת החיילים שנלחמים עכשיו בעזה".

טאבו

"מי שמתעסק במדיניות וצבא וביטחון במערכה הנוכחית, אסור לו לשים לנגד עיניו במקום הראשון את החטופים", אומר אליהו יוסיאן בראיון לרחלי מלק-בודה המתפרסם במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". "נושא השבויים, כשעוסקים בו באמצע מערכה, רק מונע מאיתנו לנצח, אם יש דבר כזה 'לנצח'. לכן אני חושב שהנושא הזה לא צריך לעלות לסדר היום, ושלערוצים אסור לתת נפח לאירוע, כי הם נופלים היישר למלכודת של איראן. אם מישהו יעשה מחקר הוא יגלה שהערוצים הקדישו לנושא של החטופים הרבה יותר שעות מאשר לניצחון של מדינת ישראל".

אם מישהו יעשה מחקר, הוא יגלה שיוסיאן מצליח באותה פסקה לפקפק בעצם האפשרות של ניצחון במערכה ומיד אחר-כך לקבוע שהערוצים הקדישו יותר זמן לחטופים מאשר לניצחון.

יוסיאן, הפרשן היהודי-איראני שכוכבו דרך במערכה הנוכחית, הפך למרואיין מבוקש משום שהוא מביע עמדות קיצוניות שתקשורת הזרם המרכזי אוהבת להפיץ תוך כדי זעזוע והתנערות. מעין איתמר בן-גביר גרסת "חרבות ברזל", כפי שניסח זאת ירון טן-ברינק ב"טיים אאוט". גם למלק-בודה אומר יוסיאן כי "אין חפים מפשע שם", כלומר בעזה, ולכן "אנחנו צריכים לשנות את הגדרת האויב. זה לא שחמאס, האויב, שולט על עזה; עזה היא האויב".

השמדה של מאות אלפי ואולי מיליוני בני אדם עדיין נחשבת מוקצה בזרם המרכזי של הציבוריות הישראלית, אולם דומה שאת המלצותיו של יוסיאן לגבי סיקור החטופים התקשורת הישראלית מאמצת.

ביום שני השבוע שִחרר חמאס סרטון שבו נראות שלוש חטופות ישראליות. אחת מהן, דניאל אלוני, זעקה לעזרה והאשימה את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בהפקרתה. כל כלי התקשורת המרכזיים בישראל החליטו לא לשדר את הסרטון. גם "הארץ", שתחילה פרסם את הסרטון, נסוג בו עד מהרה.

ב"מקור ראשון" משבח חגי סגל את ההחלטה תחת הכותרת "זכות הציבור לא לדעת" (ביטוי שמשמש דרך קבע את החרדים להסביר מדוע העיתונים שלהם נתונים לצנזורה קפדנית). "איש לא חושב עוד שהתעלמות מסרטוני התעמולה של חמאס חוצצת בין הצופים למציאות", כותב סגל, "הציבור הישראלי מודע היטב להתרחשויות. הוא לא רוצה שהתקשורת תוליך אותו שולל חלילה, אך מסרב להתמסר למזימות הלוחמה הפסיכולוגית של מבקשי נפשו".

שלוש החטופות בסרטון חמאס הן שלוש מתוך כ-240 חטופים ושבויים שנמצאים עדיין בידי חמאס. התקשורת בישראל כמובן מסקרת את הסוגיה, אך לא בהיקפים שאפשר היה לדמיין לנוכח הכמות הבלתי נתפסת של ישראלים שנחטפו לעזה. כמו שיוסיאן ממליץ ובניגוד לתוצאות המחקר שהוא מנבא, התקשורת בישראל לא שמה את החטופים במקום הראשון, ודווקא מצמצמת את הנפח שהיא נותנת לאירוע. עיתוני הבוקר הם דוגמה מובהקת לכך. החטופים מוזכרים בטורים רבים, אך באופן שולי וכמעט שאינם עומדים במרכזן של ידיעות וכתבות.

בכל קונטרס החדשות של "ישראל היום" אין ידיעה אחת על החטופים. הסוגיה צפה לראשונה בעמוד 8 של מוסף "ישראל השבוע" בכתבה על בני משפחתן של החטופות שהופיעו השבוע בסרטון. וזהו.

בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מקדישים את המחצית העליונה של עמוד 8 בקונטרס הראשי לשלושה תצלומים ממחאות למען החטופים. ב"מוסף לשבת", שעורכו אביב הברון התראיין השבוע אחרי ששבעה מבני משפחתו נחטפו לעזה, מוקדשים ארבעה עמודים לפרויקט צילומים של קמפיין משפחות החטופים. "פניהם של 242 החטופים שנתלשו מחייהם ב-7.10 ניבטים אל החולפים ברחוב, מזכירים וזועקים: אנחנו פה. תחזירו אותנו", נכתב בעמוד 24 של המוסף הפוליטי, לא בדיוק הנדל"ן המבוקש ביותר בעיתון.

ב"מעריב" מתפרסמת ידיעה קצרה בתחתית עמוד 5 על מאבק משפחות החטופים בישראל ובצרפת, ובמדור הספורט ידיעה על ההתגייסות של מכבי תל-אביב למען החטופים. במוסף השבועי עוד כפולת עמודים (14–15) על סיפורה של מעיין סיגל-קורן, שחמישה מבני משפחתה נחטפו. נתן זהבי מקדיש את טורו לחטופה.

בעוד גורלם של החטופים מוצנע, על גורלם של העזתים מוטל איסור פרסום גורף. לא רשמי, כמובן. וולונטרי. באף עיתון, למעט "הארץ", לא נכתבת מילה על אלפי העזתים שצה"ל הרג בחודש האחרון ועל מאות אלפי העזתים שמנסים בימים אלה לשרוד בתנאי חיים בלתי אפשריים, תוצרת המצור הישראלי, בהם קשישים, חולים, נשים בהריון ותינוקות.

לפי רויטרס, למעלה ממחצית האוכלוסייה בעזה נטשה את ביתה, בתי החולים העמוסים פועלים בלי די חשמל ותרופות ונאלצים לדחות פצועים חדשים, ולקברנים אוזל המקום. נתוני משרד הבריאות של חמאס קובעים, לפי סוכנות AP, כי למעלה מ-9,000 עזתים נהרגו, רובם נשים וילדים (3,600 הרוגים מתחת לגיל 18, 2,000 הרוגים בגיל 12 ומטה, 615 הרוגים בגיל 3 ומטה).

כיוון שמשרד הבריאות בעזה נתון לשליטת ארגון הטרור הרצחני חמאס, רבים בישראל מפקפקים בנתוניו. ב"הארץ", העיתון היחיד המדווח על עזה שלא מנקודת מבט בלעדית של הקונצנזוס הישראלי, משוחח ג'קי חורי עם סמיר זקוט ממרכז זכויות האדם אלמיזאן ועם שעואן ג'בארין, מנכ"ל ארגון זכויות האדם חק. "ג'בארין וזקוט, שאינם נמנים עם שורות חמאס, דוחים את הביקורת על משרד הבריאות בעזה", כותב חורי.

ואמנם, אם ללמוד ממלחמות קודמות בעזה, הפערים בין נתוני חמאס לנתוני צה"ל נוגעים בעיקר לחלוקה הפנימית בין אזרחים למחבלים/לוחמים, לא להיקף ההרג. במבצע "צוק איתן" טען משרד הבריאות בעזה כי נהרגו 2,145 איש, מרכז אלמיזאן לזכויות אדם נקב במספר 2,168, האו"ם טען כי מדובר ב-2,104 ואילו משרד החוץ הישראלי נקב במספר 2,125.

לפי משרד הבריאות של חמאס כ-80% מהם היו אזרחים, ארגונים פלסטינים והאו"ם העריכו כי בין 70%–77% אחוז היו אזרחים, מתוכם 527 ילדים ו-299 נשים. צה"ל מצא כי בין 36%–56% היו אזרחים, מתוכם 369 ילדים מתחת לגיל 15 ו-284 נשים. 428 גברים נוספים, בגילאים 16–50, נותרו בלתי מסווגים בצה"ל. הפערים אפוא מתבטאים בעיקר בגזרת הגברים בגילאי הלחימה. למעשה, צה"ל אישר כ-70% מהיקף הרג הילדים.

אם כיום טוענים משרד הבריאות החמאסי וארגוני זכויות האדם בעזה שמתו כ-2,000 ילדים בני 12 ומטה, ואם הפערים דומים לאלו של המערכה הגדולה האחרונה בעזה, נראה שהמלחמה גבתה את חייהם של כ-1,400 ילדים עזתים בני 12 ומטה, גם לפי ההערכה המצומצמת של ישראל. עבור מי שאוהבים השוואות – כמניין כלל הרוגי הטבח הנוראי של 7 באוקטובר.

ובתקשורת הישראלית דממה. בשונה מסרטון החטופות, כאן לא מדובר בתעמולה של חמאס אלא במציאות. אפשר לסייג, אפשר להסביר, אפשר לתת הקשר. אבל התעלמות מוחלטת מהמידע הזה אכן חוצצת בין הצופים והקוראים לבין העולם והסביבה, שומרת אותם בבועת אי-ידיעה נוחה.

המידע על היקף ההרג הישראלי בעזה, כמו גם על המחלות המתפשטות, על הרעב הגובר, על הפליטות הכפויה, על המחסור בתרופות ודלק, הוא מידע ראוי לפרסום בתקשורת הישראלית. לא רק משום שהמתים נהרגו מירי כוחותינו והמצור הוא גם שלנו (לצד המצרים). לסבל המוני יש השלכות, וגם אם מדובר בסבל המוני של האויב – לא כל ההשלכות שלו חיוביות מבחינת ישראל.

המידע על המוות והסבל בעזה לא צריך לבוא במקום ידיעות על גבורה ושכול ישראלים, גם לא לפני ידיעות כאלה ואף לא בהיקף של הידיעות האלה, גם אם הוא גדול פי כמה. אבל היכנשהו במורד הליין-אפ או דף הבית, היכנשהו בעמודי הפנים ובעומק המהדורות, יש לפרסם את המידע. התבצרות הישראלים בבועה של קורבנות ובורות אולי תסייע לעורף הישראלי לעמוד בגבורה במערכה הנוכחית, אבל בטוח תידון אותנו להמשך הפסיעה במעגל אינסופי של אלימות ונקם.

אלא אם כן מביאים בחשבון טרנספר ו/או השמדה.

עזה כתפיסה

זאב קם כותב ב"בשבע" בשבח המסמך שנוסח במשרד המודיעין בראשות השרה גילה גמליאל, שהציע "לבחון את העברת תושבי עזה, או לפחות את חלקם, למרחבי סיני", כלשונו של קם.

הרב אליעזר מלמד מקדיש את טורו ב"בשבע" לגירוש הגר וישמעאל בידי שרה. "כאז כן היום", כותב הרב, "הדרך היחידה היא לחזק את אופיה היהודי של המדינה, להבהיר לכל כי הארץ הזאת שלנו, ואין לשום עם אחר חלק ונחלה כאן. ומי שמקבל זאת באהבה – יכול לחיות עמנו כאן כדין גר תושב. אבל כלפי מי שאינו מקבל זאת, צריך לפעול בכל האמצעים המוסריים העומדים לרשותנו שיהגר מכאן למקום אחר. [...] בעקבות כל המלחמות וגלי הטרור, מוטלת עלינו המצווה לבחון האם וכיצד ניתן לעודד את הגירתם של אויבינו מארצנו".

עורך "בשבע" עמנואל שילה קובע כי "כל תוצאה שהיא פחות מהשמדה מוחלטת של חמאס תתפרש כניצחון של ארגון המרצחים העזתי, ותפגע אנושות בהרתעה הישראלית, שהיא כה חיונית ליכולתנו לשרוד כמדינה יהודית בסביבה אסלאמית עוינת וקיצונית". ראש הדסק לענייני ערבים בחדשות 13, צבי יחזקאלי, הסביר השבוע כי מיטוט שלטון חמאס משמעו השמדת מאות אלפי פלסטינים.

עו"ד אורי קורב כותב ב"מקור ראשון" כי אם חיזבאללה יתקוף את ישראל מצפון התגובה צריכה להיות "הרס כל תשתיות המדינה, החרבת ביירות כולה והריגת כל אנשי חיזבאללה. זאת גם במחיר של רבבות הרוגים, ואף יותר מכך". יותר מכך, קרי: מאות אלפי הרוגים.

נכון לעכשיו, עוד אין מקום בזרם המרכזי של הציבוריות הישראלית לקריאה להשמדה מוחלטת של כל העזתים, בין אם משיקולי מוסר ובין אם משיקולי הסברה. עמית סגל כותב ב"ידיעות אחרונות" כי "עד לסוף השבוע חרבו כ-20 אחוז מבתי העיר עזה. כשתסתיים המלחמה, הנזק האגבי שלה צריך להיות חורבן עיר הרשע. לא הרג חסר הבחנה כמו בהפצצות הבריטים בדרזדן ובהמבורג, אבל בהחלט פליטות ואוהלים".

הפובליציסט דרור אידר, לשעבר שגריר ישראל באיטליה, אמר לפני ימים אחדים בראיון לטלוויזיה האיטלקית כי למלחמה בישראל "יש מטרה אחת – להשמיד את עזה. להשמיד את הרוע המוחלט הזה". בטורו ב"ישראל היום" מסביר אידר את מה שאמר במסע ההסברה: "התכוונתי לעזה כמקומו של חמאס, כתפיסה, לא לאוכלוסייה".

איך מחסלים את עזה כתפיסה? במוסף "G" של "גלובס" כותב יואב קרני על "ישראל והפנטזיה הרוסית: צ'צ'ניה בעזה", ומציע ללמוד מהלקח הרוסי. "פוטין פילס את דרכו לשלטון על יסוד הבטחה לחסל את המרד הצ'צ'ני", כותב קרני, "מלחמתו כללה העברה של כל האוכלוסייה, מיליון בני אדם ויותר, אל מחנות עקורים מחוץ לצ'צ'ניה. הרוסים היו אז חופשיים להרוס לא רק את המורדים, אלא גם חלקים גדולים של צ'צ'ניה.

"לאחר המלחמה העקורים חזרו, ורוסיה הוציאה מיליארדים לשיקום הרפובליקה. עכשיו צ'צ'ניה היא מופת של מדינת משטרה מרושעת, המקשטת את קו הרקיע שלה בצריחי מסגדים מפוארים. הדיקטטור שפוטין הפקיד על צ'צ'ניה, פסיכופת, בנו של מורד לשעבר, עושה כאוות נפשו בפיסת הנדל"ן שלו. בתמורה הוא מבטיח שלא יבקע ממנה אפילו הגה אנטי-רוסי קטן. הוא אפילו שולח חלק מכוחותיו לאוקראינה, לטבוח אזרחים ולחטוף ילדים. [...]

"אולי אפשר להציע לרוסיה עסק, ברצינות או בקריצה: לייצא את נוסחת צ'צ'ניה לעזה – להעביר את המוניה האומללים של עזה למעברות, למשל במובלעת מגודרת בין סיני לנגב, עם מזון והשגחה רפואית והרבה תיל, כדי לאפשר לצה"ל למחות את עקבות חמאס, כפי שרוסיה מחתה את עקבות המרד הצ'צ'ני. או אז העקורים יחזרו, הכסף הקטארי או האמירתי או הטורקי יבנה סינגפור על נחל עזה, ומדינת משטרה בהשראה רוסית/צ'צ'נית תבטיח את שלום יושביה ואת שלום שכניה. זה 20 שנה שבצ'צ'ניה שורר שקט. 20 שנה שקולות כמעט כנגד הנצח".

מה שקרני מציע בלעג דק מציע יוסיאן ברצינות גמורה. בראיון ל"מקור ראשון" טוען מי שמוצג כמומחה לענייני המזרח התיכון כי לא ניתן למוטט את חמאס כיוון ש"עזה חושבת חמאס", וגם אם נהרוג "המון מחבלי חמאס" – אחרי שנצא מעזה הנוער העזתי של היום יהפוך עוד חמש או עשר שנים ללוחמים של חמאס. תחת זאת הוא מציע לעשות לעזה את מה שרוסיה עשתה לצ'צ'ניה. "מה רוסיה עשתה לצ'צ'ניה? פשוט מאוד – שיטחה אותה. עד כדי כך שאצל הצ'צ'נים הקיצוניים, המוסלמים, נוצרה תודעה שלא שווה להם להתעסק עם רוסיה, והם הפכו לפרוקסי של מוסקבה".

ב"מוסף הארץ" כותב עפרי אילני על הדינמיקה של התגמול: "דוגמה לכך היא רצח העם ברואנדה. בראש המדינה עמד דיקטטור, הנשיא ז'ובנל הביארימנה, מבני הוטו. ערב אחד, ב–6 באפריל 1994, הופל מטוסו של הנשיא, שבו טסו גם אנשים נוספים מצמרת המדינה. גם ראש הממשלה נרצחה למחרת. בתגובה, המשמר הנשיאותי ומיליציות של בני הוטו הפנו אצבע מאשימה לבני הטוטסי, והחלו לרצוח אותם ואת ההוטו המתונים. כמיליון בני אדם נרצחו.

"אבל זה לא נגמר כאן. מורדים מבני הטוטסי יצאו למתקפת נגד. אחרי כשלושה חודשים הם כבשו את רואנדה והשתלטו עליה. כשני מיליון הוטו נמלטו למדינות שכנות, והשתכנו במחנות פליטים שבהם שררו מגפות נוראות.

"אבל גם כאן זה לא נגמר. ממחנות הפליטים האלה הם יצאו לפעולות נקמה נגד הטוטסי (שבהם הם טבחו כזכור מוקדם יותר). כוחות הטוטסי, מצדם, ביצעו מעשי זוועה במחנות הפליטים. כך פרצה מלחמת קונגו הראשונה, שבה נהרגו כ-250 אלף בני אדם. בעקבותיה פרצה מלחמת קונגו השנייה, שבה מצאו את מותם יותר משישה מיליון בני אדם. וכל השאר הוא היסטוריה.

"כאשר מדברים על מלחמת הטוטסי בהוטו, מדמיינים לפעמים שני שבטים אפריקאיים צמאי דם. אבל התרחשויות כאלה בכלל אינן ייחודיות לאפריקה. זה לא נכון בכל המקרים, אבל כמעט לכל מעשה ג'נוסייד בהיסטוריה קדם איזה פשע או פרובוקציה של הקבוצה שנטבחה. פעולה מובילה לפעולת תגמול, והאסקלציה מתרחשת במהירות, מזוועה לזוועה".

עוד ב"מוסף הארץ" כותב גדעון לב על ההתמכרות לנקמה: "הפסיכואנליטיקאי ארווין רוזן חקר את תופעת הנקמה במשך שנים. הוא כתב שנקמה היא דרך להתגונן מפני רגשות של אשמה, בושה, חולשה ואבל. המטרה המודעת של פעולת הנקם היא תגמול וענישה, אולם ברמה הלא מודעת המטרה היא כיסוי נזק עצום שנגרם לדימוי העצמי. הנוקם מתמקד בצדקתו, שהוא משוכנע שהיא מוחלטת וחסרת רבב, ואילו הצד השני עובר דה-הומניזציה ודמוניזציה.

"התחושה של האדם שהוא קורבן מונעת הכרה בחלקו במה שאירע לו ומספקת הצדקה לפגיעה באחר תוך חסימת מנגנונים מוסריים פנימיים. הנקמה לעתים קרובות כרוכה בניתוק מהמציאות ובפנטזיות שבהן יש לאדם כוח בלתי מוגבל, פנטזיות שמוחקות את תחושות החולשה וחוסר האונים. רעיון הנקמה הופך לאובססיבי, הוא שולט כליל במחשבה ודורש פעולה. בכך דומה הנקמה לסם – אחרי שמתמכרים לה קשה מאוד לחשוב על כל דבר אחר. נראה שההבחנות הללו רלבנטיות לאנשים רבים, בשני הצדדים.

"הרצון לנקום הוא אנושי מאוד, ומובן. אבל הוא פוגע בבהירות המחשבה, משבש את שיקול הדעת. הנקודה החשובה והחמקמקה ביותר אולי לגבי נקמה היא שמדובר בפעולה הרסנית, אך לא רק כלפי מי שהיא מבקשת לפגוע בו. בפרפראזה על המימרה העממית – בקשת נקמה משולה לבליעת רעל וציפייה שהאחר ימות. נזק רב מאוד נגרם לעתים קרובות לנוקם עצמו, ולא רק ברמה המוסרית או הרוחנית. המראות מעזה כיום הם המחשה טובה לכך".

שיר

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסם השיר "הָעֵינַיִם שֶׁל דָּנִי קוּשְׁמָרוֹ", מאת אורין רוזנר.

"בְּבֹקֶר הַשִּׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר

לֹא רָאִינוּ זְוָעוֹת.

רָאִינוּ רַק אֶת הָעֵינַיִם שֶׁל דָּנִי קוּשְׁמָרוֹ

וְרָאִינוּ שֶׁפִּיו אֵינוֹ אוֹמֵר אֶת מָה שֶׁהָעֵינַיִם רוֹאוֹת.

הוּא יָשַׁב בָּאֻלְפָּן כְּמוֹ אַסְטְרוֹנָאוּט

שֶׁשֻּׁגַּר שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף מַיְל מִכָּאן

וְרוֹאֶה לָרִאשׁוֹנָה אֶת מוֹלַדְתּוֹ,

לֹא רַק אֶת אַרְצוֹ, אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ כֻּלּוֹ —

גֻּלָּה כְּחֻלָּה

לְבַדָּהּ בֶּחָלָל.

עַיִן פְּקוּחָה שֶׁמִּבַּעַד לְדֹק עֲנָנֶיהָ

לֹא מַפְסִיקָה לִרְאוֹת.

עַל סַף דֶּמַע

כּוֹכָב מִתְאַפֵּק בְּאֹפֶל אֵינְסוֹף".

פוליטיקה

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" משוחח נחום ברנע עם עדי לויתן, בנה של תמי לויתן, שבתה יהודית ונכדתה נטלי היו החטופות הראשונות ששוחררו. "מישהו מלשכת ראש הממשלה טילפן לאמא שלי", מספר לויתן לברנע, ובדק: "אם הן ישתחררו, וראש הממשלה יגיע, האם תסכימי לחבק אותו?".

"גורם בטחוני בכיר: סמוטריץ' פוגע במאמץ המלחמתי", נכתב בכותרת ידיעה מאת לילך שובל ב"ישראל היום".

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מלהק אמנון לורד את ראש הממשלה נתניהו לתפקיד המתריע בשער, שהזהיר כי חמאס הוא "איום קיומי" על המדינה, אך מזלזלים שונים, מאהוד אולמרט דרך המכון הישראלי לדמוקרטיה ועד דובר צה"ל לשעבר הדי זילברמן טענו כי חמאס אינו איום קיומי על מדינת ישראל. זהו לכאורה ליהוק שאפתני, שכן נתניהו, לצד ראשי ממשלה אחרים בדור האחרון, הוא המנהיג הישראלי הבולט ביותר שטיפח ותיחזק את חמאס. אבל אם יש פוליטיקאי אחד שיכול לגלם את ההפך המוחלט מעצמו זהו ראש הממשלה שלנו.

בעמודי החדשות של "ישראל היום" כותב יהודה שלזינגר על "הקאמבק של בנט", וב"מעריב" בדקו כמה מנדטים תקבל מפלגה בראשותו.

מלחמת עולם שלישית

המומחים שמביעים את דעתם לגבי פתיחתה של מלחמת עולם שלישית, עם ובלי קשר לנאום נסראללה מהיום, קובעים כי הסבירות לכך נמוכה. מדאיגה מכולם התחזית שמספק בן כספית, מפי "מקור בטחוני בכיר מאוד": "בניגוד לסינוואר, לנסראללה יש חישובים פרגמטיים. הוא לא אוהב לקבל ארונות מתים בביירות והוא לא אוהב ששיעים נפגעים. לסינוואר לא אכפת שכל העזתים ימותו ובלבד שהוא יהפוך לסלאח א-דין המודרני. נסראללה זה חיה מסוג אחר". אחרי שראינו מה שוות ההערכות הבטחוניות על סינוואר, מומלץ להיכנס למקלטים.

תחזית

"נכון לעכשיו, ההערכה היא שהפעולה הקרקעית העוצמתית תימשך בין חודש לחודשיים. אחר-כך, העצימות תשתנה. לא מן הנמנע שחלק מהכוחות ייצאו, המילואים ישוחררו וצה"ל ימשיך לפעול בתוך עזה לפי הצורך. פשיטות, מכות מהאוויר, פעולות גדודיות, חטיבתיות, אוגדתיות. כל מה שצריך כדי להמשיך לפרק את יכולותיו של חמאס ואת שלטונו. ההערכה היא כי זה יכול להמשך שנה", כותב בן כספית ב"מעריב".

" זה ייקח לפחות חודשים רבים, ואחריהם יכולה להיווצר מציאות ארוכה עוד יותר של מלחמת התשה", מחרה מחזיק אחריו יוסי ורטר ב"הארץ".

ענייני תקשורת

העיתונים דקים, המוספים דקיקים. אין מודעות. מוסף "מעריב": 48 עמודים. מוסף "הארץ": 52 עמודים. "7 ימים": 56 עמודים. "שישבת": 60 עמודים.

בכפולה הפותחת של עלון השבת "שביעי" מתפרסמת תגובה ארוכה ומפורטת מטעם התנועה לאיכות השלטון, זאת בעקבות תביעה שהגישה התנועה נגד העלון ועורכו.