הזקן והתם

"ממשלת נתניהו משולה לזקן מספרו של המינגוויי. היא הצליחה לדוג דג ענק בים, אבל אחרי מלחמה הירואית בסערות הים וכרישים חזרה לחוף עם שלד הדג, ניצחון סמלי בדמות ביטול עילת הסבירות אבל בלי גרם של בשר", כותב עמית סגל בטור שמקבל מקום של כבוד בשער "ידיעות אחרונות" וכובש גם את שער "המוסף לשבת". בדרך כלל סגל מחלק את הטור שלו לארבעה אייטמים קצרצרים. הפעם הוא מחבר אייטם אחד ארוך (ועוד ספיח) שעוסקים בראש הממשלה.

"שונאיו הרבים של בנימין נתניהו מציירים את כהונתו השישית כעידן של אובדן מעצורים, הסתערות מתוכננת בזעם שפוך על מערכת אכיפת החוק", כותב בו סגל. "על דבר אחד אסכים איתם: נתניהו 6.0 שונה מהותית מחמש הגרסאות הקודמות. אבל בדיוק ההפך מהכיוון המקובל. במקום שהם רואים תכנון אסטרטגי אני רואה מבוכה ובלבול, במקום שהם רואים הובלה אני רואה היגררות, במקום שהם רואים תוכנית אב אני רואה תסביך בן. הבן יקיר לו, יריב לוין.

"מה קרה לנתניהו שהכרנו? נתניהו של פעם היה מנהיג ששלט בתחכום ובכריזמה במפלגתו ובמחנהו, שידע לתמרן בין הקיצונים למתונים ולחתור אל יעד סמוי, שהתגלה לכל היתר רק בהדרגה ובאיחור. לעומתו, ראש הממשלה שהצהיר אמונים לפני שבעה חודשים עשה זאת אחרי משא-ומתן מבולבל ועתיר סחיטות, ומאז נסחף ממשבר למשבר, באירוע שלא יזם, כשמטרותיו שקופות לכל".

הכותרת שנדפסת בגופן גדול ושמן בשער המוסף מתמצתת את המסר הזה: "נגרר". מתחתיה נדפס תצלום קטן של נתניהו בארשת עגמומית, שלוב ידיים כילד נזוף. "מוזר ככל שזה יישמע, אני חותם בשתי ידיים על התיאור העובדתי הבא: תוכנית לוין באה לעולם בלי שנתניהו ידע את פרטיה. כבול להסדר ניגוד עניינים הזוי, מלא מורא מהוצאה כפויה לנבצרות, העניק ראש הממשלה ללוין את משרד המשפטים כדי שיערוך רפורמה חשובה אך מוגבלת, בתקווה שיפעל בחוכמה", כותב סגל.

"נתניהו לא נכנס לאירוע, הוא נקלע אליו. הלוואי שהיה מדובר פה בבית הקלפים, מדובר פה בפולישוק עגום ונטול פאנץ'. גם אויבי נתניהו מעריכים אותו מספיק כדי לדעת שלו חפץ לחלץ את עצמו ממשפטו היו לו דרכים יותר אלגנטיות, קצת פחות מגושמות, מאשר ביקור של עדר ממותות בחנות חרסינה יפנית.

"למה הדבר דומה? הכל מסכימים היום שנתניהו תרם יותר מכל מנהיג אחר לחנק רעיון המדינה הפלסטינית. עכשיו דמיינו לכם שב-1996 היה ראש הממשלה הטרי מודיע בנאומו הראשון: דעו לכם, פלסטינים יקרים, שאפעל בכל כוחי נגד חזון שתי המדינות, אכפיל פי ארבעה את מספר המתנחלים, אפעל לספח את כל היישובים, וכבונוס – אשכנע את מדינות המפרץ לזרוק את הפלסטינים לכלבים ולחתום איתי על הסכמי שלום.

"נתניהו עשה את כל אלה בסוף, אבל היה חכם דיו לא לומר זאת בקול בהתחלה. הרי שתי דקות אחרי נאום כזה, ישראל היתה מוקעת בעולם, דירוג האשראי היה צונח ואינתיפאדת דמים היתה פורצת בוודאות. במקום זה נתניהו בלע את הרוק, נפגש עם ערפאת, נשא את נאום בר-אילן ותימרן והינדס ובמשך רבע מאה הפסיד טקטית עד לניצחון האסטרטגי. הוא התפשר והתפשר עד שהשיג מה שרצה. [...] לוין ורוטמן עשו בדיוק ההפך".

הטור של סגל כמעט משכנע. הוא מחבר בשקדנות נקודות ציון מוסכמות מתוך אירועי החודשים האחרונים, חולק תובנות ביניים מתבקשות ועל הדרך חובט מעט ביריב לוין ושמחה רוטמן, הפרצופים של ההפיכה המשטרית. ובכל זאת, הטור צורם. הסיבה היא העיתוי.

סגל גורס שהאפשרות שמערכת המשפט תכפה על נתניהו לצאת לנבצרות גרמה לו להשתתק ולא לגעת בחקיקה. רצה הגורל ואתמול קיים בג"ץ דיון ראשון בעתירות נגד "חוק הנבצרות" – החוק שהסיר את איום ההדחה בכפייה מעל נתניהו. גם אם שמים בצד את העדויות והפרשנויות שלפיהן נתניהו דווקא מעורב לחלוטין בחקיקה, ואפילו מוחקים מהזיכרון את המעמד הפומבי שבו הצהיר בקולו שהוא "נכנס לאירוע", קשה עד בלתי אפשרי לנתק בינו לבין "חוק הנבצרות". החוק הראשון שהועבר במסגרת ה"רפורמה", שנועד לוודא שיחזיק בשלטון גם אם יפר את התחייבויותיו החוקיות.

"שופטי בג"ץ: התכלית הפרסונלית עבור נתניהו בחוק הנבצרות ברורה", מדווח הבוקר חן מענית בכותרת הראשית של "הארץ". גם ב"מעריב" חשבו שהקביעה הזאת מספיק חשובה כדי לקבל כותרת ראשית. "טביעות האצבע ברורות; חוק הנבצרות פרסונלי", נכתב בה – סינתזה בין התבטאויות של הנשיאה אסתר חיות והשופט עוזי פוגלמן. טובה צימוקי, כתבת המשפט הוותיקה של "ידיעות אחרונות", מצטרפת אליהם. "האמת שקשה להסתיר: החוק פרסונלי", קובעת כותרת טור הפרשנות שלה.

דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, כותבת ב"הארץ" על ההרעשה שמלווה את ההליך המשפטי. "עלינו לשים לב לא רק לתוכן השאלות החוקתיות שנדונו בבית-המשפט, אלא גם לאקלים הציבורי והמשטרי שבו הן מתבררות", היא גורסת. "עניין אחד הוא לדון בשאלות משפטיות בטמפרטורת החדר ותוך כבוד הדדי בין הרשויות, ואחר לגמרי כשהשפיטה נעשית תחת אש תותחים.

"מראש הממשלה ודרומה, כל מהנהניו מנסים כבר תקופה ארוכה לבסס דה-לגיטימציה לאפשרות של בית-המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד. ההימנעות של נתניהו מהתחייבות לציית לפסיקה, אם כך יוכרע, מזכירה תמרון צבאי מפואר: נעקם, נדרוס, נהפוך את השולחן, וליתר ביטחון גם נאיים על השופטים. כך מקולפת ישראל מהמעטה הדמוקרטי שלה, עם הסדר פרסונלי לראש ממשלה ספציפי כדי שיוכל לעקוף בשלווה מגבלה שקיבל על עצמו בהיותו נאשם במשפט פלילי.

"כפי שהגדיר אתמול נציג היועמ"שית, 'הכנסת הפכה למשאב שמסלק בעיות שנובעות ממשפט ראש הממשלה'. ומול טרנספורמציה כזאת, המרכזת כוח בלתי מוגבל בידי השלטון, מתחדד הצורך בביקורת שיפוטית אפקטיבית. על כך מפגינים מיליוני ישראלים כבר יותר מחצי שנה".

כשמתייחסים להקשר הרחב שבו פועל ראש ממשלת ישראל קל יותר לאבחן את האופי המניפולטיבי של הטקסט הבהיר והקולח של עמית סגל. זה רק נראה כאילו המאמר של סגל – והמסגור שהעניקו לו ב"ידיעות אחרונות" – עולבים בנתניהו ומבליטים את חולשותיו. בפועל, הם משרתים את הצורך העכשווי שלו. אם נתניהו נגרר, ברור שהוא לא גורר. אם נתניהו חלש מתמיד, ברור שלא הוא אחראי לריסוק הדמוקרטיה הישראלית. ואם הוא לא גורר ולא מרסק – ולמעשה מציית לכל פסיק מהסדר ניגוד העניינים שלו – הוא חף מכל אשמה.

את מה שסגל ו"ידיעות אחרונות" עושים בתפירה עילית, ועם מטאפורה נאה שהושאלה מיצירת מופת ספרותית, "ישראל היום" והפובליציסט הבכיר שלו עושים בגמלוניות של רדנק עם התמכרות מעציבה לאופיואידים. "ציבור האזרחים דרוך בציפייה מצמיתה למוצא פיו של השליט בעל 15 הראשים", מבשר אמנון לורד, שעדיין מפרסם את הגיגיו בכפולת העמודים הפותחת של המוסף הפוליטי. לורד לא עוסק בשאלה אם נתניהו גורר או נגרר (מלך ישראל נגרר?), אלא פשוט מרסס את היריבים (מערכת המשפט, האליטות וכל מי שאינו תומך נתניהו).

"בית-המשפט העליון שוחק ומפורר את עצם הריבונות של מדינת ישראל", טוען לורד, ומסביר שהשאלה היא לא אם מדובר בבית-משפט שמרני, נגיד מהסוג שעשוי לאסור על הפלות, וגם לא בית-משפט ליברלי שיקבע שזוגות הומוסקסואליים ראויים לשוויון זכויות מלא. לא לא. השליט בן 15 הראשים לא משרת תפיסת עולם, אלא מגזר עלום שיושב מאחורי הקלעים ומנהל בסתר את ההצגה.

"זו חבורה שהיא נציגת המעמד השליט, ובישראל צבר האליטות הזה נמצא בהתמוטטות מוסרית, הוא רקוב, הוא פנה עורף לעם כבר לפני הרבה שנים", מסביר לורד. אבל למרות הרוח הדטרמיניסטית, מתברר שבחיים יש גם הפתעות. "לשפל כזה כמו שזה נראה היום", הוא כותב, "אף אחד לא ציפה". אתם כבר יודעים למה.

עוד כותרת

"ביולי נפצעו יותר מפגינים מבכל חודשי המחאה הקודמים גם יחד", מדווחים בר פלג ויהושע בריינר ב"הארץ". לכתבה מצורף גרף שממחיש את השינוי: ממרץ ועד יוני עמד מניין הפצועים החודשי על כ-20 בממוצע, וביולי הוא זינק ל-236.

המצב ב"ישראל היום"

"חוק הגיוס תקוע", מודיעה הכותרת הראשית של "ישראל היום", ומכתירה את חקיקתו כ"אתגר הבא של הקואליציה". הכתב, יהודה שלזינגר, יודע לספר שבשבוע שעבר – ממש במקביל להצבעה על החוק לצמצום עילת הסבירות – התקיים בחדר צדדי במזכירות הממשלה דיון בפורום מצומצם, ומציין שעל השולחן הונחו "בייגלה וּופלים יבשים". בשער החינמון הדביקו להפניה סטמפה שמתגאה: "הפגישה החשאית נחשפת".

שלזינגר לא באמת היה זבוב על הקיר. את מה שנאמר בפגישה הוא מייחס למקורות שלדבריו היו שם. לפיכך, לא ברור אם הקביעה הנחרצת לגבי טיב הוופלים מסתמכת גם היא על מקור, או שהוא סתם עבר שם אחרי הפגישה ולקח ביס. ובכל מקרה, זה לא משנה. אנקדוטת התקרובת היא חלק מהחגיגה על השגת הסקופ. גם בחלקים המהותיים של הידיעה ניכרת השפעת ההדלפה על המסגור.

"קצת רקע: הקואליציה מתכננת להרכיב חבילה של שלושה חוקים שבעזרתם תפתור את סוגיית גיוס החרדים. חוק יסוד לימוד התורה, שמשווה בין מעמד אברך לחייל; חוק יוקרת השירות, שמעלה את שכר המשרתים; וחוק הפטור, שמאפשר שחרור בחורי ישיבה משירות צבאי", כותב שלזינגר.

"עם כל הכבוד לעילת הסבירות, חוק הגיוס צפוי להשפיע באמת על כל אחד ואחת מאיתנו", הוא מציין בהמשך. "בקואליציה מעריכים שהוא יעמוד במרכז המחאות נגד הממשלה במושב הבא, יש האומרים אפילו בעוצמה גדולה יותר מזו שראינו עד עכשיו. 'להוציא אנשים לרחוב על גיוס חרדים זה קל הרבה יותר מלהוציא אותם על פלפול משפטי סביב עילת הסבירות', טוען אחד מהמעורבים. ועדיין, הממשלה לא מתכוונת להיכנע, שם מתכננים להעביר את חוק הגיוס במושב הבא בכל מחיר".

"הישיבה התפוצצה ללא החלטה, וכעת במפלגות החרדיות חוששים", כותב שלזינגר לקראת סוף הכתבה. "'יש פערים מאוד גדולים. פערים שמחזירים אותנו שנים לאחור', טוען גורם שנכח בחדר. 'מושב החורף נפתח בעוד חודשיים. ובינתיים אין חוק ואפילו לא טיוטה. יש שאננות'".

הדיווח של שלזינגר מסורס, ולא כולל אזכור כלשהו להשלכות החברתיות של ההסדר המתוכנן. ההתנגדות הציבורית לחוק מוזכרת רק במישור הטקטי, בהקשר של הקשיים שהיא תערים על הממשלה. גם בכותרת המשנה של הידיעה מדגישים את השפעותיה על שלמות הקואליציה, ותוהים בדליחות עמוס-רגבית: "מי ימצמץ ראשון?".

מדובר בפרקטיקה קבועה אצל כתבים שניזונים מהדלפות: המקור מספק את הסקופ, ומקבל בתמורה מסגור נוח. יש, פה ושם, סיפורים עיתונאיים שבהם אין באמת צורך באזכור הביקורת, אבל ברור שזה לא המקרה בסוגיה שמצויה במחלוקת ציבורית כה עזה. ובכל זאת, עיתונאים לעתים קרובות מוכנים לשלם את המחיר: לזכות במידע בלעדי, ולוותר על האפשרות להציג לקוראים, הצופים או המאזינים את מלוא משמעותן של החדשות. המקור מרוויח, הציבור מפסיד.

ב"ישראל היום" דאגו הפעם להשלים את החסר באמצעות טור שנדפס בעמוד העוקב. אמיר אטינגר, הכתב הפרלמנטרי, קובע שם שמדובר ב"כניעה לדרישה המפלה והלא שוויונית של החרדים", ומוסיף ש"חלקים גדולים בעם לא מבינים כיצד ניתן לפטור באופן גורף בחקיקה צעיר חרדי משירות צבאי בגיל 21 או 22, בעוד שאר הציבור נדרש להתגייס, ובתפקידים מסוימים אף לסכן את חייו למען ביטחון המדינה".

איך יודעים ש"ישראל היום" בכל זאת נותר עיתון חלש שמתבטל בפני מושאי הסיקור שלו? משום שהמסגור בשער תואם את הדיווח של שלזינגר, ולא את הניתוח של אטינגר.

משפט המו"לים

"העדים העוינים את התביעה במשפט נתניהו מקבלים יחס חם – מהשופטים ומהשלטון", קובעת כותרת שמתפרסמת בשער "הארץ". "מאז החל משפט האלפים ביקשה הפרקליטות להכריז על שלושה עדי תביעה כעל עדים עוינים, לאחר שחזרו בהם מעדויות מוקדמות שסיבכו את נתניהו", מפרט הכותב, גידי וייץ. "בכל המקרים דחה בית-המשפט את הבקשות, חסך מהעדים את התואר המפוקפק והסתפק במתן היתר לתביעה לחקור אותם בחקירה נגדית".

העדים שעליהם כותב וייץ קשורים כולם ל"תיק 4000", תיק השוחד של נתניהו ובני הזוג אלוביץ', שעוסק בתקופה שבה ראש הממשלה היה גם שר התקשורת: יפעת בן-חי שגב, יו"רית מועצת הכבלים והלוויין דאז; דוד שרן, מנאשמי פרשת הצוללות, שהיה ראש הסגל של נתניהו; ועד המדינה שלמה פילבר, שכיהן כמנכ"ל משרד התקשורת.

הכתבה של וייץ עוסקת בעיקר ביחס של השופטים לעדים, אבל החלק המעניין בה נוגע למה שהתרחש מחוץ לאולם בית-המשפט. "לקראת הבחירות האחרונות שכר הליכוד את שירותיה של חברת הסקרים דיירקט פולס, בראשות פילבר, תמורת מאות אלפי שקלים. המפלגה גמלה גם לשרן, והוא מונה ליועצו הפוליטי של נתניהו", כותב וייץ, ומצטט גורם אנונימי שמתואר כידיד של שרן: "הוא היה במצב כלכלי לא טוב, זה לא מקרי שבתיק הצוללות הוא מיוצג בידי הסנגוריה הציבורית".

"את בן-חי שגב החליטו לא מכבר השרים שלמה קרעי ודוד אמסלם למנות לדירקטורית בחברת דואר ישראל, לצד שני מועמדים אחרים שהוגדרו בעלי זיקה פוליטית לליכוד", מוסיף וייץ. "החיבוק של השלטון לשלושת העדים העוינים את התביעה מספר סיפור גדול יותר על הקושי הכרוך בניהול הליך פלילי נגד האדם החזק במדינה".

טראמפ

"נשיא ארצות-הברית לשעבר דונלד טראמפ התייצב אמש בבית-המשפט הפדרלי בבירה וושינגטון להקראת כתב האישום השלישי נגדו בשנה האחרונה והחמור מכולם – קשירת קשר לביטול תוצאות הבחירות לנשיאות ב-2020", מדווח חיים איסרוביץ ב"מעריב", בידיעה שמקבלת כותרת גדולה בעמודי חדשות החוץ.

גם ב"ידיעות אחרונות" מעניקים למאורע כותרת גדולה. "אם שום דבר דרמטי לא קרה הלילה, נשיא ארצות-הברית לשעבר דונלד טראמפ אמור היה לעבור בפעם השלישית בארבעה חודשים תהליך מעצר והקראת כתב אישום", כותבת ציפי שמילוביץ. "בבית-המשפט נלקחו ממנו טביעות אצבעות, וכמו במקרים הקודמים נחסכה ממנו השפלת ה-mugshot. הוא שמע רשמית כי הוא מואשם בארבעה סעיפים: קשירת קשר להונאת ארצות-הברית, קשירת קשר לשיבוש הליך רשמי, שיבוש וניסיון לשבש הליך רשמי וקשירת קשר נגד זכויות האזרח".

"לפי כתב האישום", מבאר איסרוביץ ב"מעריב", "טראמפ הפיץ שקרים לגבי הבחירות ופעל להשפיע על בכירים במדינות השונות לשנות את התוצאות כדי להבטיח את הישארותו בבית הלבן".

ב"ישראל היום", העיתון של מרים אדלסון, לא מתפרסם היום דיווח חדשותי בנושא. אדלסון ובעלה המנוח שלדון היו גדולי התורמים של טראמפ והשקיעו בו ובמפלגתו מאות מיליוני דולרים. טראמפ גמל למרים אדלסון על תמיכתה כשהעניק לה את מדליית החירות, האות הנשיאותי הגבוה ביותר.

ב"ישראל היום" מקפידים לגמד את ההסתבכויות של הנשיא לשעבר. לפיכך ברור מדוע גם אתמול, כשהעיתונים האחרים כיסו בהבלטה את הגשת כתב האישום – ב"ישראל היום" נמנעו מכך. במקום לפרסם תיאור עובדתי של האישומים והמעשים שהולידו אותם, ולתבל במעט צבע מהתקשורת האמריקאית – ב"ישראל היום" מכסים את ההתפתחויות דרך הפריזמה של טראמפ. כלומר באמצעות התמקדות בהשפעת ההליכים הפליליים על ריצתו המחודשת לנשיאות.

אתמול פרסמו ב"ישראל היום" מאמר מאת פרופ' אברהם בן-צבי שנשא את הכותרת "כתב אישום נוסף עלול לפגוע בהובלתו ובמעמדו של טראמפ". היום מדפיסים שם טור "שאלות-תשובות" של דוד ברון שדבק באותה תימה.

"אפילו אם יישלח לכלא, טראמפ יוכל לרוץ לנשיאות", מבהירה הכותרת. "קיימים אפילו תקדימים", כותב ברון. "ב-1920 התמודד במירוץ לבית הלבן יוג'ין דבס, מועמד סוציאליסטי שהורשע בהמרדה; וב-1992 ניסה זאת המועמד העצמאי לינדון לרוש, מפיץ תיאוריות קונספירציה שהורשע בהונאה". ברון המנומס, או קצוץ הכנפיים, לא כותב שבמקרה של טראמפ האיש אחראי גם להמרדה וגם להפצת תיאוריות קונספירציה, ולפי האישומים החדשים גם להונאה.

ב"מקור ראשון", העיתון הנוסף של אדלסון, כותב על כך אריאל שנבל. בדיוק כמו אצל בן-צבי וברון, גם במרכז הטור שלו עומדים סיכוייו של טראמפ במירוץ לנשיאות, אם כי כאן מודגש הנזק שהוא גורם למחנה שלו: "בתוך תוכם יודעים השמרנים האמריקאים שרק כוח חיצוני כמו משפט וגזר דין חמור יכול באמת לסיים את תקופת טראמפ במפלגה הרפובליקאית, לשחרר אותה מלפיתתו ולצעוד קדימה עם מועמדים אחרים שאולי גם הם שמרנים אמיתיים. הם לא יכולים כרגע לומר זאת, אבל רובם ינשמו לרווחה אם תסריט כזה יתממש".

המו"לית אדלסון, שנהנית לנצל את "ישראל היום" כדי לפרסם בין דפיו טורים יחצניים וסיקור עצמי, בינתיים לא פוצה פה. היא והעורכים שמינתה חייבים לקוראים שלהם תשובה לשאלה עוכרת מנוחה: איך יכול להיות שדווקא שני הפוליטיקאים שסוקרו בעיתון תוך התבטלות מוחלטת, נתניהו וטראמפ, התגלו כמי שניצלו לרעה את משרותיהם באופן כה בוטה שמערכות אכיפת החוק בארצם נאלצו להעמידם לדין. התשובה "דיפ סטייט" אינה קבילה.

היקום הביביסטי

כתבת השער של "אתנחתא", המוסף המגזיני של החינמון החרד"לי "בשבע", היא ראיון שערך אסף משניות עם שניים מפעילי "פרויקט ה-315", מיזם ביביסטי שמתיימר לפרק (ולפי "בשבע", לפרום) את "תיק 4000", וליתר דיוק 315 סיטואציות שמפורטות בנספח של כתב האישום וממחישות את עומק הבחישה של נתניהו ואנשיו בסיקור המערכתי של "וואלה". השחקן הבולט במיזם, גיא לוי, השתדרג לא מזמן והפך לדובר הליכוד. בראיון משתתפים שני עמיתיו שנשארו מאחור, מושיק קוברסקי ועדי סבו.

מידת האמינות של הפרויקט מודגמת כבר בפתח הכתבה, כשקוברסקי מספר כיצד נפגש עם גיא לוי בהפגנה ושמע ממנו "משהו מדהים": "הוא אמר שהוא עבר בחודשים האחרונים על נספח הראיות ב'תיק 4000', אותו מסמך שמציג את 315 הסעיפים, ולפחות באחד מהמקרים, ועוד די בתחילת הנספחים, התביעה הכניסה אירוע שלא קרה".

"האירוע שלא קרה, שממנו נולד הפרויקט, הוא מקרה מספר 11", מבאר משניות. "בשביל הציבור הרחב המספר הסתמי הזה לא אומר כלום, אבל ברגע ששומעים את האייטם המדובר מבינים מדוע דווקא האירוע הזה הדליק ללוי נורה אדומה, ומדוע הסיפור הזה הוביל להירתמותם של שאר המתנדבים בפרויקט".

המרואיינת עדי סבו מפרטת: "מדובר היה בסיקור של שרה נתניהו באתר 'וואלה', על זה שהיא נבחרה על-ידי מגזין 'פורבס' לאשה המשפיעה בישראל. גיא זכר את הסיפור הזה מאתרי חדשות אחרים ומערוצי טלוויזיה, ולכן זה היה נראה לו מוזר שהסיפור הזה נכנס לכתב האישום כסיקור חיובי חריג. הוא החליט לשבת ולקרוא את הכתבות בנושא הזה בשאר גופי החדשות וגילה שהסיקור ב'וואלה' היה הכי תקיף ולא אוהד מבין כל האתרים והערוצים. ממש כתבו שם על שרה מילים כמו 'מקור כוחה הוא חור שחור שאינו נודע' או דברים נוספים סגנון".

ועכשיו לעובדות: ב"וואלה" אכן כתבו שמקור כוחה של שרה נתניהו הוא "חור שחור", אבל רק משום שזה היה התיאור שהופיע ואף הובלט בפרסום המקורי של "פורבס". למעשה, ייתכן שמדובר בכלל במחמאה. דימוי החור השחור מיוחס למקור אנונימי שזוהה כ"מקורב לשעבר", שפירש זאת כך: "אישיות בעלת כוח אנרגטי ממוקד כל-כך בתוך המערכת, שמסוגלת לשנות ולחולל סדרי מציאות חדשים בחלל הפוליטי בישראל בעוצמה אדירה – גם אם לא תמיד ניתן לראות או לזהות את מקור הכוח המניע".

המראיין והמרואיינים לא מציינים זאת, אבל כתב האישום גורס שהפרסום של "וואלה" עלה לאוויר בתיווכו של זאב רובינשטיין, אחד ממקורבי משפחת נתניהו, ושהוא דרש שהכתבה תהיה מחמיאה ותכלול "תמונות יפות" של שרה נתניהו. ואכן, התמונה הראשונה בדיווח של "וואלה" היא צילום מחמיא של אשת ראש הממשלה משקיפה על בעלה צופה בברק אובמה חותם בספר האורחים של בלפור.

הקטע המקורי של "פורבס" כולל גם קביעה שלפיה אשתו של נתניהו נחשבת לאדם כה משפיע משום שהיא מעורבת במינויים של בעלי תפקידים בכירים וזוטרים בסביבת ראש הממשלה ובשירות המדינה. הטענה הזאת הופיעה אמנם בדיווח של "וואלה", אבל לא כתוספת אלא תוך ייחוסו לפרויקט של "פורבס". ובניגוד לרושם שנוצר אצל אנשי "פרויקט ה-315", התיאורים הללו חזרו על עצמם גם בדיווחים אחרים, למשל של "כלכליסט", "דה-מרקר" ו"גלובס". בהשוואה להם, הסיקור של "וואלה" הוא דווקא הרך ביותר.

החלק המעניין בכתבה של "בשבע" הוא לא זה שעוסק בעמדותיהם של המרואיינים או בביקורת שיש להם על מערכת המשפט, אלא זה שעוסק בחייהם הפרטיים. החלק הזה ממחיש את כוח המשיכה של היקום הביביסטי – וגם את השלכותיו על אלו שצוללים עמוק מדי אל תוך מחילת הארנבת. "אף אחד מאיתנו לא רצה זאת, אבל הפכנו לסלבס בהמון חוגים", אומר מושיק קוברסקי. "בהפגנת המיליון מיד אחרי יום העצמאות ניגשו אלי המון אנשים וחיבקו אותי, ביקשו סלפי ומה לא. אבל הכי חימם את הלב אלה שאמרו שאנחנו משמשים להם פה".

"אצל סבו השינוי הרבה יותר משמעותי. כאמור, היא הגיעה ממעוזי השמאל ופעילותה שינתה את כל הסביבה החברתית שלה", מציין המראיין. "זה יצר שינוי דרמטי בכל החיים שלי", אומרת לו עדי סבו. "כמעט כל החוג החברתי שלי השתנה. כל החברים השמאלנים שלי כבר לא מדברים איתי. חלק ניתקו את הקשר מצידם, עם אחרים אני ניתקתי את הקשר במהלך הדרך. אבל במקומם יש לי מעגל חברתי אחר שאני נורא אוהבת.

"היום חשוב לי שהמעגל החברתי שאני נמצאת בו יהיה עם אידיאולוגיה דומה לשלי. אבל הדבר הכי קשה היה הניתוק מהמשפחה. [...] חלק מהמשפחה ניתקו איתי קשר. זה התחיל בזה שחלק מהמשפחה והחברים ממש עשו לי שיחות פרידה. העבירו את המסר שהם לא רוצים איתי קשר יותר. היום זה כבר פחות כואב ממה שזה היה בהתחלה".

בני ציפר, עוד שמאלני מומר, כותב השבוע במדור הספרים של "הארץ" על קובץ כתבי מנחם בן, המשורר והפובליציסט שהלך לעולמו ב-2020. "שיאו הוודאי של הספר הוא בעיני טקסט שהתפרסם במקורו במקומונים 'עיתון תל-אביב' ו'עיתון ירושלים', ובו דיווח בן על מפגש של סופרים ועיתונאים עם ראש הממשלה נתניהו בינואר 1998, שגם הוא השתתף בו", כותב ציפר.

"הטקסט הלא ארוך הזה הוא יצירת מופת קטנה, שבה בן כמו מפזר אבקת קסמים המבטלת את קיומם של כל האורחים מלבדו ומצליח להפוך את הדיבורים הספורים שהוא מחליף עם נתניהו לכעין מפגש מיסטי נוסח 'אני-אתה' בובריאני. עם זאת, נשאר לנו ברור לחלוטין שבמציאות, נתניהו נותר כנראה אדיש למחצה לקיומו של בן וספק אם הוא ידע מיהו.

"אבל בן, המצוי במין טראנס המזכיר טריפ של אל-אס-די, רואה כמו מעבר לנראה את האירוע כ'אדם הפוגש את נשוא אהבתו... אין הרבה מתנות נפלאות מזו בעיני בעולם הזה'. ועוד הוא מוסיף: 'שלומית, אשתי, אומרת שלא התאפסתי מאז הפגישה עם ראש הממשלה'".

מעדנים וחרמות

רוב העיתונים עוסקים היום בחרם הפרסומות שהכריזה חברת שטראוס על ערוץ 14 בעקבות התקרית שבה ייחל ארי שמאי, פאנליסט קבוע, לשחרורו של יגאל עמיר מהכלא. ב"בשבע" החרד"לי מכריזים על חרם נגדי. עמנואל שילה, העורך, משבח את קלמן ליבסקינד, שהודיע שיפסיק לקנות את מוצריה של חברת המזון.

בעל הטור ידידיה מאיר מצטרף אליו. "עוד מילדות מילקי היה בשבילי אחד המאכלים הנחשקים שיש. וגם כמבוגר, ואפילו כמבוגר בדיאטה, לפעמים קשה לי לעמוד בפיתוי. אתם יודעים, הקצפת, השוקולד, המרקם", הוא כותב. "השבוע, בפעם הראשונה בחיי, עמדתי מול המקרר בסופר והמילקי של שטראוס פתאום הגעיל אותי. פשוט הגעיל".

בצמוד לטור של שילה מתפרסמת התשובה של שטראוס: מודעת עמוד למעדני דנונה. בעמוד שלאחר מכן נדפסת עוד מודעה של דנונה, למקרה שמישהו מהקוראים (או אנשי מחלקת המודעות של "בשבע") פִספס.

מודעת הנגד נדפסת בהמשך הגיליון. "אנו, ראשי ישיבות ומוסדות בציונות הדתית, מזועזעים מהחלטת חברת המזון שטראוס להשתמש בכוחם [כך במקור] הכלכלי כדי להשליט אג'נדה פוליטית על דעת הקהל בישראל", נכתב שם.

מודעה דומה, אך כזו שנושאת הרבה יותר חתימות, נדפסת ב"מקור ראשון": "ערוץ 14 הוא הערוץ היחיד המאזן את כל שאר ערוצי התקשורת – כולל התקשורת הממלכתית, שכולם מנגנים בקול אחד המוטה באופן בוטה לטובת השמאל והאופוזיציה. הרצון להחרים את ערוץ 14 מזכיר לכולנו את התקופה החשוכה של רוסיה הקומוניסטית, שבה אסור היה להשמיע שום דעה מלבד זו המקובלת על השמאל הקומוניסטי האתיאיסטי. לא נוכל בשום אופן לעבור על כך בשתיקה! [...] אנו קוראים לתלמידינו ובני משפחותיהם ללכת בדרכנו ולא לרכוש מוצרים של חברות מסחריות המנסות להשתיק ולסתום פיות".

התשובה של שטראוס מופיעה במודעה שמתפרסמת ב"ישראל היום". הרוח: צמצום נזקים והתקרבנות. "כפי שהערוץ פועל בימים האחרונים באופן אלים ופוגעני כלפי שטראוס ובעליה, כך הוא גם פועל כלפי אוכלוסיות ומגזרים שונים בחברה הישראלית", מסביר מנכ"ל שטראוס, שי באב"ד. לדבריו, הפסקת הפרסום אין משמעה החרמת צופי הערוץ, שכמובן מוזמנים להמשיך ולהוציא את כספם על מוצרי שטראוס. "הניסיון לייצר מצג שווא שהחלטת שטראוס להקפיא את הפרסום בערוץ 14 משמעה חרם כלפי ציבור מסוים – אינו אמת!", הוא כותב.

אגב כך חושף באב"ד שחרם פרסומות הוא כלי שבו השתמשה החברה גם בעבר. "ראוי לציין כי זו אינה הפעם הראשונה שאנו מקפיאים פרסום בערוצי טלוויזיה וברשתות חברתיות בעקבות אמירות פוגעניות", הוא כותב, אך לא מפרט (בעבר דווח ששטראוס הפסיקה לפרסם בתוכנית הריאליטי "האח הגדול" בגלל העבר הפלילי של אחד ממשתתפיה).

יותם זמרי, איש ערוץ 14, מזכיר ב"מקור ראשון" שחוץ משטראוס הופסקו גם מסעות הפרסום של החברות דלק מוטורס ואבן קיסר. לדידו, חרם המפרסמים הוא "המשך ישיר של מה שקורה בפוליטיקה". זמרי מרחיב: "במשך שנים הפוליטיקאים של השמאל אומרים למצביעי הימין: אנחנו מחרימים אתכם כי אתם בוחרים לא נכון. עכשיו קמים אנשים עם כיס רחב מאוד ואומרים למיליוני אנשים: אנחנו מחרימים אתכם כי אתם צופים לא נכון". לקוראיו הוא כמובן קורא להחרים בחזרה את שטראוס.

פרשת החרם מוזכרת גם בכתבת השער של "דה-מרקר", שהיא ראיון שערכה עדי דברת עם איל הסופרמרקטים רמי לוי, איש ליכוד. דברת מציינת בפניו שנתונים עדכניים מעלים שרשת השיווק שלו היא המפרסמת הגדולה ביותר בערוץ 14. "אנחנו מפרסמים בכל אמצעי המדיה", אומר לה לוי. "מבין כל ערוצי הטלוויזיה, ערוץ 14 הכי הוגן מבחינת המחיר לזמן אוויר, וגם יש להם רייטינג חזק. זה השיקול היחיד שלי לפרסם שם. אני לא מפרסם במקום מסוים כי הם ימנים או שמאלנים, ומוטב שכולם לא יערבו פוליטיקה בהחלטות העסקיות שלהם".

חרם פרסומות הוא לא כלי נשק חדש. במהלך מחאת יוקר המחיה של 2011, כמה מהמפרסמים הגדולים במשק החליטו להקפיא קמפיינים בטענה שהאקלים הציבורי עוין לפרסומות. בפועל, בענף התקשורת ראו בכך איתות שנועד לסמן לעיתונאים לא למקד את הביקורת במגזר העסקי. לפני עשור וחצי הוטל על קבוצת "הארץ" מעין חרם מודעות מצד קבוצת IDB ובנק הפועלים.

בשני המקרים, של "הארץ" ושל מחאת האוהלים, החרמות נתפסו כפעולה אלימה שפוגעת בחופש העיתונות. האם אפשר להשוות בינם ובין החרם על ערוץ 14? לא באמת. החרמות שהטילו הטייקונים לפני למעלה מעשור – ובמיוחד חניקת תקציבי הפרסום שהופנו ל"הארץ" – נבעו מניסיון להעניש את כלי התקשורת על פרסומים שפגעו בהם באופן אישי וישיר. עונש על עבודה עיתונאית שפגעה בתדמית של בעלי ההון שהחזיקו בתקציבי הפרסום (דני דנקנר, נוחי דנקנר) והציגה אותם כאויבי הציבור.

המקרה של ערוץ 14 ושטראוס שונה. בערוץ 14 לא פרסמו שום תחקיר על משפחת שטראוס, ואף אחד ממנחי "הפטריוטים" לא העליב את המעדנים שלהם בשידור. על-פי הודעת החברה, הפרסום בערוץ הופסק במחאה על תוכן רעיל (בהודעה נטען שההחלטה לא התקבלה בעקבות מקרה נקודתי) שהקורבן שלו הוא לא עפרה שטראוס – אלא החברה הישראלית כולה. האם ניתן לחשוד בחברה כמו שטראוס שהיא פועלת ממניעים ציניים, ושמאחורי האידיאולוגיה עומדות מטרות אחרות, ארציות יותר? בהחלט. אבל החשדות הללו, לפחות כרגע, הם רק חשדות.

ענייני תקשורת

מחוללים. ב"מוסף הארץ" כותבת ענת באלינט על האופן שבו הדי-אן-איי של הטלוויזיה המסחרית משרת פוליטיקאים פופוליסטיים ומסייע להם לצבור עוצמה. הדוגמה שלה, שמגובה בנתונים, היא איתמר בן-גביר, שכחבר-כנסת באופוזיציה קיבל משני הערוצים המסחריים החזקים בישראל, ערוץ 12 וערוץ 13, "חשיפה אינטנסיבית שדומה בהיקפה לזו שזכו לה שני הפוליטיקאים הבכירים על המגרש – ראש הממשלה וראש האופוזיציה".

"האם המשמעות היא כי בחדשות 12 ו-13 יושבת קבוצה מחתרתית של אוהדי בן-גביר שהחליטו לעשות יד אחת ולהעצים אותו לקראת הבחירות בסוף אותה שנה? כמובן שלא", כותבת באלינט. "בן-גביר הפציע על המסך מכיוון שהוא שירת את הערוצים המסחריים באותה מידה שבה הם שירתו אותו.

"ההיגיון של הטלוויזיה המסחרית דוחף את העורכים והמפיקים לקבל החלטות מנותקות משיקול דעת ערכי ואחריות ציבורית: אם מישהו מעורר 'עניין', למשל בשל אמירות קיצוניות וגזעניות או בגלל התנהלות מוקיונית וחסרת מעצורים, או בגלל שילוב של כל אלו, ואם הוא נכון לשתף פעולה בקלות (כפי שעושה בן-גביר), הרי שהוא יוזמן שוב ושוב כי הוא 'מעורר את הצופים', 'מדליק את המסך', או, כפי שאמר אחד המרואיינים לכתבה זו בטון ענייני יותר: 'מחולל שיח'".

אידיאל. "מי מודל החיקוי שלך?", שואל ניר וולף את מגי טביבי, מגישת מהדורת החדשות של ערוץ 14, בראיון השער של מוסף "שישבת" מבית "ישראל היום". התשובה של טביבי היא "יונית לוי".

פיראטים. כתבת השער של "ממון" (ליאור אוחנה) עוסקת באימפריית הצפייה הפיראטית "סדרות", שספגה השבוע תביעה גדולה שבבסיסה – כך לפי הכתבה, והתביעה – פיצוח של פירמידה עבריינית שמגלגלת מיליוני דולרים. ארגון זיר"ה, שעומד מאחורי התביעה (והכתבה), הפעיל חוקרים פרטיים בארץ ובחו"ל, ואלו גילו לכאורה את זהותם של מפעילי האתר – וגם שבאחד הארנקים הדיגיטליים ששימשו אותם הוחזקו מטבעות קריפטו בשווי 17 מיליון דולר. כאן באתר "העין השביעית" דיווח על כך אמש אורן פרסיקו.

טפטופים. במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתראיינות קרן נויבך וצליל אברהם, יוצרות ההסכת "בית בקצה המסילה" של תאגיד השידור הציבורי, שעוסק במעון סגור לנערות במצוקה (כאן כתבה עליו שירי בלומברג). "יש כל מיני אקסיומות בתקשורת שקשיש סיעודי או נערות בסיכון זה 'לא מעניין', אבל בכל משפחה יש קשיש סיעודי", אומרת אברהם. "'סדר יום' ו'חיות כיס' מוכיחות שאפשר לתת אמון בציבור שזה כן מעניין אותו, ומתברר שהוא מסוגל להקשיב 25 דקות לדיון על ועדת חריגים שעוסק בהיתרי העסקה לעובדים סיעודיים, כי זה החיים שלנו".

לקראת הסוף שואלת המראיינת, יפעת ארליך, האם הן מאמינות בכוחה של העיתונות לשנות מציאות. "לא תמיד", משיבה אברהם. "יש נושאים שעשרות עיתונאים עסקו בהם, וזה לא הוביל לשום שינוי". נויבך מציגה עמדה מעט יותר אופטימית. "עיתונות חברתית זו ריצת מרתון שאינה נגמרת לעולם. השינויים הם אדוות קלות על פני המים", היא אומרת. "זה קשה ושוחק, בטח במתכונת של תוכנית יומית, אבל זה כמו טפטופים על סלע, שאולי יוצרים בסוף שקערורית קטנה".