גבולות הציות

"קשה לישראלי לשקוע בימים טרופים אלו באסקפיזם, אפילו לא לשעתיים בלבד, באחד מהתיאטראות היפים בעולם, הקומדי פרנסז", כותב ספי הנדלר, פריז, בשולי מדור המאמרים האחורי של "הארץ". ובכל זאת, הוא מנסה: "את פני הקהל מקדמת בתיבת זכוכית הכורסה של מולייר, שעליה ישב בערב האחרון שלו על בימת התיאטרון הפריזאי. המחזאי והשחקן גילם את 'החולה המדומה' ב-17 בפברואר לפני 350 שנה וחודש בדיוק – ואז הלך לעולמו".

במקרה הזה, מציין הנדלר, התיאטרון מעלה גרסה חדשה של "טרטיף", מחזה קלאסי אחר של מולייר. "סיפורו של טרטיף, איש דת כריזמטי שמשתלט על חיי משפחה בורגנית, ממשיך לרתק את הקהל הצרפתי מאז 1664. המחזה נאסר להצגה מיד אחרי הבכורה בלחץ הכנסייה, למרות שלפי דיווחים לואי ה-14 נהנה עד מאוד ממנו. בחלוף כמה שנים אושרה להצגה גרסה מרוככת, שבה דמות המלך מתערבת בסוף המחזה ומשיבה את הסדר על כנו. זו הגרסה של טרטיף שמועלית מאז ברחבי צרפת והעולם", הוא כותב.

"הקומדי פרנסז החליט לחזור לגרסה המקורית, המטלטלת יותר, של המחזה המכונן. [...] הבמאי הנודע איבו ואן-הובה ויתר על תלבושות תקופתיות, וגם צלבים וכיסוי ראש אין על הבמה. טרטיף שלו חוזר בעוצמה להיות התגלמות הצביעות האנושית בשם הדת והתאווה לכוח. חילופי הדברים במערכה הראשונה, כשבני הבית מנסים להבין איך השתלט על חייהם יצור כה מבחיל בשם השמים, לא נקראים כאילו נכתבו במאה ה-17: 'שאשב ואתן לשקרן להיות פה אצלנו בבית רודן? שייאסר עלינו ליהנות מכל דבר שחוֹרה לטרטיף ויטיף לנו מוסר?'".

בניגוד לגרסה המצונזרת, מציין הנדלר, לגרסה המקורית אין סוף טוב. "היא מסתיימת בנצחונו של הצבוע. טרטיף זוכה ברכוש המשפחה; המאמין התמים מוריש לו אותו", הוא כותב. "דווקא בגלל הסוף המטלטל שכתב מולייר – לפני שהמתיק אותו כדי להתגבר על הצנזורה הכנסייתית – צריך לקרוא את המחזה בישראל בימים אלו. הנה עוד שורה אחת, עצה ממולייר, לנוכח הטרטיפים של ימינו: 'אם נעשה ונשמע ונשתוק ונציית, גם לומר בוקר טוב ייחשב פה לחטא'".

מפגינים נגד ההפיכה המשטרית חוסמים את נתיבי איילון, אתמול (צילום: אריק מרמור)

סוגיית הציות כובשת הבוקר את הכותרת הראשית של "ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל (על-פי סקר חשיפה). "אחרי דחיית המתווה: גם אנשי קבע מאיימים בפרישה", נמסר שם על גבי תצלום של מפגינים. המתווה הוא יוזמת הפשרה שהוביל נשיא המדינה, יצחק (בוז'י) הרצוג, שמיד עם הצגתה נדחתה על-ידי הממשלה. לפרשן הצבאי יואב לימור אין מידע מפורט על יוזמת הסרבנות החדשה, או שהוא מנוע מלחלוק אותו. ובכל זאת, הוא מנסה להסביר לקוראים מדוע מדובר בהתפתחות דרמטית.

"זאת הפעם הראשונה שבה הכאוס הפוליטי מאיים לחדור גם לשורות צבא הקבע", כותב לימור. "עד כה", הוא מציין, בליץ החקיקה "העסיק בעיקר את אנשי המילואים, שחלקם אף משתתף באופן אקטיבי במחאות ובעצומות שונות. [...] כעת מתברר כי המהפכה המשפטית עלולה לקרוע גם חלקים ממערך הקבע בצבא".

בכמה חיילים מדובר? לא ברור. "מדובר בעיקר בקצינים שמשרתים בחיל האוויר ובאגף המודיעין, אם כי שיח דומה מתקיים גם באגפים אחרים בצה"ל ובזרועות בטחוניות נוספות", כותב לימור.

ברקע לכך, הוא מוסיף, עומד "החשש של קצינים בקבע ובמילואים מפני האפשרות שייחשפו להליכים פליליים בעולם. זאת, משני טעמים מרכזיים: הראשון, הצעת החוק להעניק חסינות לחיילים ולשוטרים על מעשים שבוצעו במסגרת פעילות מבצעית. השני, המהפכה המשפטית, שנתפסת בעולם כפוגעת בעצמאות מערכת המשפט. משרתי צה"ל (והשב"כ, והמוסד והמשטרה) לא נחקרים כיום או עומדים לדין בטריבונלים בינלאומיים משום שישראל עושה זאת בעצמה במידת הצורך".

בשער העיתון מובאת תגובה קצרצרה מפי "גורם מדיני בכיר" ש"נלווה לפמליית ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בברלין": "אין להם מושג", הוא אומר.

רק מי שיקרא את הידיעה המלאה יבחין שנתניהו או האיש מטעמו ששוחח עם "ישראל היום" בעצם לא דיבר על אנשי הקבע אלא על "אנשים מכובדים שיש להם עבר בטחוני", כלומר על יריביו הפוליטיים, ש"כורתים את הענף שעליו אנו יושבים" בניסיון "להביא לאנרכיה בשת"פ עם לפיד כדי להביא לבחירות שישיות". ההחלטה להצניע את התגובה ולהקצות את רוב הבימה למוחים מעידה על הסתייגות מהמסר הקונספירטיבי.

בשאר העיתונים מדווחים על המשך המגמה בקרב חיילי המילואים. "לוחמי מערך המבצעים המיוחדים והסייבר: מיום ראשון לא נתייצב לשירות", מדווחת כותרת חדשותית ב"ידיעות אחרונות". כאן לא מדפיסים בכלל תגובה מטעם נתניהו או הקואליציה. "אין לנו חוזה עם דיקטטור, נשמח לשוב להתנדב כשתובטח הדמוקרטיה", מצטטת נינה פוקס את המילואימניקים.

קוראים ותיקים של "ידיעות אחרונות" יודעים שכאשר מהדהדים שם בהבלטה מסר של קבוצה או אדם שמנהלים קמפיין ציבורי – בלי ביקורת, בלי טורי "בעד" ו"נגד" או ציטוטים מאזנים שיבהירו שמדובר בעמדה שנויה במחלוקת – המשמעות היא שהעיתון תומך בקמפיין, ולכן מקצה לו נדל"ן מערכתי נטול הפרעות.

הכותרות של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" לא מביעות זעזוע, ולא נמשחות בצהוב או אדום של סכנה וזעם. בשני העיתונים הנפוצים בישראל תומכים או לכל הפחות מגלים הבנה למהלכים הללו. וזה לא נראה חריג. בפרק זמן של שבועות התנרמל כמעט לגמרי רעיון שבעבר נתפס במיינסטרים הישראלי כחילול הקודש בואכה מצב חירום: קבוצות מאורגנות של חיילים מקצועיים, רבים מהם קצינים ביחידות שבלעדיהן הצבא לא יכול להוציא לפועל את מדיניות הממשלה, שנוקטים עמדה פוליטית ומתחילים לסרב.

עשה לך פרשן

"כדי לדעת לחשוב נכון, צריך להיות מחוברים לפרשנים הנכונים, שמתווכים לך את המציאות נכון", כותב ידידיה מאיר בטורו הקבוע בשבועון "בשבע". "זה תמיד היה ככה", הוא מסביר, "אבל במציאות ההיסטורית וההיסטרית שבה אנחנו חיים בימים אלה זה חשוב במיוחד. יש המון רעש מסביב. המון קולות. המון אמוציות. המון סנטימנטים. וצריך להיזהר לא להתבלבל".

מה שמתחיל כמו טור שנועד להעצים את הקורא מתגלגל במהירות לפארסה מכמירת לב. הדוגמה של מאיר ל"פרשן הנכון" היא בכלל לא פרשן, אלא איש תעמולה: ארז תדמור, חבר בכיר בקמפיינים התקשורתיים של הליכוד, שבמקביל מתחזק תוכנית רדיו בתחנה הביביסטית גלי-ישראל. כל שאר הטור הוא תמלול של אייטם ששודר בתוכנית של תדמור, על השמאל הרדיקלי, שרוצה לפרק את המדינה ועושה זאת בהיחבא, תוך הסתתרות מאחורי השמאל הרך. ובקיצור, תעמולה.

בקרב פרשני העיתונות המרכזית הולך ומתחדד מוטיב משותף. הבוקר אפשר למצוא אותו בוקע גם מפי "ראשי האופוזיציה" בשער של "מעריב": "נתניהו חלש ואיבד שליטה על ממשלתו".

הפרשנים נהנים לספק ניתוחים מוקצנים של התובנה הזאת. "רק אדם אחד יכול לעצור את החורבן. רק אדם אחד יכול לפתור את המשבר החמור ביותר מאז קום המדינה", כותבת סימה קדמון בטורה ב"ידיעות אחרונות", ומיד לאחר מכן גורסת שנתניהו כבר מזמן מנותק מהעולם החיצון וחי בבועה שהגורמים הדומיננטיים בה הם אשתו שרה ובנו יאיר. במילים אחרות, הוא מסונדל. מה סימה קדמון יודעת על היחסים בתוך המשפחה הגרעינית של ראש הממשלה? מן הסתם לא הרבה מעבר להדהודים שהיא שומעת מכלי שני, שלישי ורביעי.

עמיתה נחום ברנע משלים אותה. "רצון לבלימה יש; מנגנון לבלימה אין. בינתיים אין. הפרשנים שבנו על נתניהו כבלם נוכחו שלשום לדעת שהוא אינו הכתובת", הוא כותב בטורו. "ראיתי מעשי ביזה במלחמות: תחושת הפקר; שכרון הכוח; הפחד שאם אתה לא תיקח, ייקח חייל אחר, ואתה תצא פראייר. לא ראיתי שום דבר שדומה למה שקורה בקואליציה עכשיו. בהתחלה בוזזים בשביל המנהיג, המפלגה, הבוחרים. בסוף כל אחד בוזז בשביל עצמו", מוסיף ברנע בהמשך.

כתובת גראפיטי שריססו אלמונים בקרבת ביתו של שר המשפטים, יריב לוין. מודיעין, 17.3.2023 (צילום: יהונתן שאול)

"אנשים שעבדו בעבר מקרוב עם נתניהו, וכיום צופים בו רק דרך הטלוויזיה, נחרדו בשבועות האחרונים לגלות עד כמה הוא נראה חיוור ומתוח, כמעט צל של עצמו", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "לנתניהו כבר היו הופעות מבוהלות במשך הקדנציות המרובות שלו, אבל כעת הוא לכוד בתוך דרך ללא מוצא, אותו 'קוראלס' מפורסם שתיאר אחד מקודמיו בתפקיד, אריאל שרון. אם ישעה לציפיות חלק גדול מהציבור, ולמלמולי התחינה החרישיים של אחדים מהח"כים בליכוד, הוא יעצור את החקיקה ויציל את המדינה מאסון – אבל בראייתו עלול להקריס עליו את הקואליציה".

בקריקטורה של עמוס בידרמן נראה נתניהו שרוע אפרקדן, מרותק לקרקע בכוח משקלם של חמישה משותפיו לקואליציה: משה גפני, שמחה רוטמן, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן-גביר ויריב לוין. האחרון חוסם בידיו את עיניו של ראש הממשלה. שתי טיפות גדולות רומזות שביבי בוכה, או מזיע – יכריעו הקוראים בדמיונם. המסר בכל מקרה זהה: נתניהו במצוקה – והוא שבוי בידי שותפיו. יוסי ורטר, באותו עמוד, מפרט: "לא רק שלוין הכניע את נתניהו בחדר הסגור, הוא גם דאג שהבייס בליכוד יידע על כך". כותרת הטור: "משרתם של אחרים".

לעתים קרובות, כשאותם מסרים צצים אצל פרשנים שונים, הדבר מעיד על כך שהם ניזונים מאותו מעגל מצומצם של מקורות, או מטפחים את אותן התקוות. רק לעתים רחוקות המשמעות היא שכולם הביטו במציאות נכוחה והגיעו לאותה מסקנה בלתי נמנעת. איזה מבין התרחישים נכון במקרה שלנו? תשובה אפשרית ניתן לגזור מכך שהניתוחים הללו חוזרים על עצמם גם אצל עיתונאים מחוץ לשמאל – למשל ב"ישראל היום", העיתון שפעם שִפרר את נתניהו וכיום משקיע מאמצים בהתבדלות ממנו.

"יש קונצנזוס בליכוד שלפיו אם זה היה תלוי בנתניהו – מזמן היה זונח את הרפורמה, מבקש להקל את הנוסח, לחלק את החקיקה לתקופה ממושכת או אפילו להוריד אותה מהפרק לצורך התארגנות מחדש. אך הוא שבוי בידי הקואליציה ובידי שר המשפטים לוין, שדורשים ממנו לא לסגת או שהקואליציה תתפרק מבפנים", גורסת הכתבת המדינית שירית אביטן-כהן. קביעות דומות צצות גם בטורים של הכתב הפרלמנטרי אמיר אטינגר והפרשן הפוליטי מתי טוכפלד (שאותו הגדיר עד המדינה שלמה פילבר כ"כתב חצר" של נתניהו).

אריאל כהנא, עמיתם, מספק הסבר אחר – חריג ביחס לשאר הטורים שמתפרסמים היום בעיתונים – ולפיו נתניהו פועל מתוך עוצמה ועלבון, ולא נגרר אחרי גמדים פוליטיים שריתקו אותו לאדמה. הסימוכין: נימי נפשו של ראש הממשלה. "נתניהו משוכנע שגאל את ישראל מכלכלה סוציאליסטית וענייה לרווחה כלכלית; מלחץ מדיני והאשמות עולמיות בלתי פוסקות לארבעה הסכמי שלום; ממדינה שתלויה בארצות-הברית לכזו שמתמרנת במשחק העולמי של המעצמות; מישראל שאין לה מקורות אנרגיה ובכל שנה מתפללת לגשם – למעצמה עצמאית, אנרגטית, שמוכרת גם גז וגם מים לשכנותיה ולאירופה", כותב כהנא.

"והנה, חרף ההישגים הכבירים האלה והאחרים, הממסד של אותה מדינה שלמענה הקדיש את חייו גם העמיד אותו לדין על דברים של מה בכך, וגם לא חדל לתקוף אותו ולקלל את משפחתו 24 שעות ביממה. אז נמאס לו. כלומר, הוא ימשיך לעשות ככל יכולתו למען העם והארץ. אבל להסביר, לתווך, למתן, להרגיע, לפייס ולפשר – לכל זה כבר אין לו סבלנות. מה גם שבנוגע לרפורמה, היועמ"שית אוסרת עליו לעשות זאת. אז מבחינתו, זב"שה. וגם של המפגינים. והסרבנים. והמוחים. והתקשורת המלבה את האש".

הפרשנות של כהנא מתעלמת כמובן מהאחריות של נתניהו לזעם הציבורי ולמעשים שבגינם הוא עומד לדין – ומנגד, לחוסר האחריות שלו לחלק גדול מהמהלכים הגיאו-פוליטיים שהוא כנראה לוקח עליהם קרדיט. זוהי פרשנות דבילית, אבל מסיבה אחרת. הדביליות נעוצה בכך שלפי ההסבר הזה, נתניהו לא יזם את ההפיכה – באופן ישיר, או באמצעות מינוי שר משפטים שזוהי האג'נדה שלו – וממילא אין ביכולתו לעצור אותה. המשמעות: גם בתרחיש הזה נתניהו הוא ראש ממשלה חלש, שלא מסוגל לשלוט בסובביו.

העיתונים עם המחאה

שלושת היומונים הוותיקים, "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב", ממשיכים גם היום לספק רוח גבית למחאה הציבורית. בשלושתם מדפיסים בשער תמונות גדולות של ההפגנות שאירעו אתמול, ומחזקים בידיעות שמעדכנות בדבר ההפגנות המתוכננות מחר. "התעצמות המחאה, הכבישים החסומים והפשרה שלא נראית באופק מביאים את הרחובות בישראל לנקודת רתיחה", מוסרים בשער "מעריב". בתצלום נראית חומה של שוטרים – הקו הקדמי על סוסים – מול קבוצה של מוחים שחוסמים כביש רב מסלולי.

כתבת השער של המוסף המגזיני של "מעריב" היא ראיון עם פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר ואחד המחוללים ההיסטוריים של המאבק נגד בית-המשפט העליון והמהפכה החוקתית. אפילו הוא לא תומך בחבילת החוקים של הקואליציה, וקורא לפשרה. "זו מהפכה נגדית", מתריע פרידמן. כתבת השער של מוסף "עסקים" היא ראיון עם קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל לשעבר, ש"מזהירה מפני הידרדרות שתביא את היחסים בין השליט לנגיד למצב שאליו הגיעו בטורקיה".

ב"הארץ" מסתכלים קדימה, לרגע שלאחר השלמת החקיקה – והעתירות שיבקשו לבלום את ההפיכה. "חבילת חוקי ההפיכה לא תעבור את בג"ץ", קובעים בשער "מוסף הארץ" על בסיס ראיונות שקיים הכתב דני בר-און עם "בכירי המשפטנים בישראל". גידי וייץ משלים את התמונה בעמודי החדשות. "גורל הדמוקרטיה הישראלית נתון בידי השופטים השמרנים בעליון", הוא כותב, ומצטט "משפטן ותיק" ואנונימי: "אין בין החוקים האלה לבין שמרנות דבר. מהיכרותי עם תפיסת העולם של שופטי העליון שנחשבים שמרנים, הם רחוקים מאוד מההשקפות של לוין ורוטמן. שניהם שייכים לאסכולה אחרת לגמרי – אנטי-דמוקרטים במובהק".

ב"ידיעות אחרונות" מתחברים למפגינים. היום אפשר למצוא שם כתבת מגזין על פעילי מחאה שנעצרו, הוכו או הושפלו על-ידי שוטרים ("כולם אזרחים שומרי חוק, אוהבי המדינה שמבקשים להיאבק על עתידה"), וגם טור של חן ארצי-סרור על ההתעוררות בעיר נתניה ("עיר ליכודניקית, מסורתית-דתית", שבה "ההפגנות מושכות את מספר המשתתפים השלישי בגודלו במדינה").

מבט על הקריה למחקר גרעיני בדימונה, 2016 (צילום: משה שי)

ההפניה הבולטת ביותר בשער העיתון מובילה לכתבת השער של "7 ימים" – ראיון עם זאב שניר, שכיהן עד השנה שעברה כראש הוועדה לאנרגיה אטומית. שניר מונה לתפקיד על-ידי נתניהו. המראיין, נדב איל, מתאר אותו כמרואיין קשה לפיצוח, כמצופה מאדם שהיה אחראי על הארסנל האטומי של ישראל. בשלב מסוים בראיון, אחרי ששניר אומר דבר מה, איל מציין בפניו שמהתיאור שלו עולה שאין לו אמון בנתניהו "מבחינה פוליטית". ואז איל עולה קומה: "עכשיו אני שואל אותך, אני אזרח מדינת ישראל, אני יכול לתת בו אמון בכל הדברים האחרים?".

"אני לא בטוח", משיב שניר. איל מציין שבשלב הזה מתערבת בשיחה אשתו של המרואיין, רותי, ומציינת: "איזו אמירה קשה". המסקנה המתבקשת היא שלדעת ראש הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, לא בטוח שאפשר לתת אמון בראש הממשלה מבחינת השימוש בכוח צבאי.

איל לוחץ: "אדוני מהנדס. זה בינארי, או שיש אמון, או שאין אמון".

"יש לי סימני שאלה מאוד גדולים אם אפשר לתת בו אמון, שיקבל החלטות נכונות", משיב שניר. "אני חושב, כמי שמדבר מהחוץ, שהאינטרס האישי שלו גובר על הכל. במדינת ישראל מתרחש אירוע חסר תקדים, כמות ההפגנות שיש כאן היא חסרת תקדים, גם עולמית. והוא נוסע כל סוף שבוע לבלות, כל פעם במדינה אחרת, בלי שום הצדקה. איזה מין דבר זה? איזו מנהיגות זאת? איזו דוגמה אישית זאת?! התשובה היא – אני חושב שמה שהוא עושה היום גורם למצב שבעצם אי-אפשר להאמין בו. [...] מדינת ישראל הולכת להיות מדינת עולם שלישי בגלל צורת השלטון וצורת המשטר, וראש הממשלה לא עוצר את זה".

ממלכת אדלסון

בניגוד לשאר העיתונים, ב"ישראל היום" מתאמצים לא להביע הזדהות יתרה עם המחאה. על ההפגנות של אתמול מדווחים שם רק בידיעה קטנה בעמודי החדשות. הכותרת צוננת: "המוחים חזרו, העימותים גברו". מצד שני, בחינמון נזהרים גם לא להצטרף לצד השני. הפגנה שערכה אתמול תנועת "אם תרצו" בתל-אביב – חלק מניסיון להוציא לרחובות את תומכי ה"רפורמה" – לא מוזכרת כלל בסיקור. הרוח הכללית משדרת שכדאי לממשלה לעצור ולשקול את צעדיה.

תמצית מאמרה של המו"לית מרים אדלסון בשער "ישראל היום", 12.3.2023 (לחצו להגדלה)

המו"לית, מרים אדלסון, פִרסמה בתחילת השבוע מאמר שבו הסתייגה מהחקיקה והביעה פקפוק בטוהר הכוונות של הקואליציה. הניתוח שלה נתלה בחוכמת החיים של בעלה המנוח. "שלדון תמיד היה מזהיר מפני אדם שהיה נלהב מדי לערוך הסכם והראה להיטות יתר", כתבה. "מה בוער לו? מהם המניעים האמיתיים שלו? האם יש כאן מצג שווא של המשאבים ושל לוח הזמנים שעומדים לרשותו? דהירת הממשלה להעביר את חקיקת הרפורמה – מבלי להתייחס כלל לתוכנה – היא מטבעה מחשידה, ומעלה חשש בדבר המניעים שביסודה, ומדאיגה שמא מדובר בצעד נמהר, בלתי שקול ובלתי אחראי. הסכם טוב סוגרים בנחת ובכובד ראש. לאט לכם".

הבוקר חוזר על המסר הזה ח"כ יולי אדלשטיין, שמסומן לאחרונה כגורם אופוזיציוני בליכוד. "לעצור לכמה ימים את החקיקה", הוא קורא במאמר שמתפרסם ב"ישראל היום". אותו מסר צץ גם בעיתון השני של אדלסון, "מקור ראשון". חגי סגל, העורך היוצא, מפרסם מאמר מאת עצמו בכותרת הראשית. "'מתווה העם' של הנשיא הוא עלבון קשה לימין והעיתוי אסוני", הוא קובע בכותרת המשנה, ומיד מתיישר עם עמדת המו"לית: "אבל לוין חייב לחכות עד אחרי יום העצמאות ולתת סיכוי למתווה פשרה אמיתי שיציל את ישראל וגם את הרפורמה".

ובחזרה לרשימה של אדלסון. מו"לית "ישראל היום" בנתה את המאמר שלה כרצף של שיעורים עסקיים שלדבריה למדה מבעלה שלדון – ניסיון שנצבר לאורך השנים שבהן בנה את אימפריית ההימורים והמלונאות שהפכה את שניהם למולטי-מיליארדרים (במאמר הזה דאגה אדלסון למחות את זכר בתי הקזינו, והזכירה רק את מלונות הפאר).

השיעורים הקצרים, שמתומצתים בסלוגנים באנגלית ("תמיד תשאיר כסף על השולחן", "תאהב מה שאתה עושה, ועשה זאת למען האהבה"), אינם מעניינים או ייחודיים, ואפשר למצוא עוד אלף כמוהם בשלל ספרי הדרכה גנריים שחוברו בידי דורות של גורואים עסקיים ושרלטני מקלדת שבקרוב יוחלפו על-ידי בינה מלאכותית.

אבל לפני שצללה אדלסון למחוזות הקואוצ'ינג בגרוש, היא חלקה זיכרון על הרפתקה אחרת שלה ושל שלדון, שאותה הביאו לכדי מימוש על אדמת ישראל. הכוונה כמובן ל"ישראל היום", שהושק ביולי 2007 ומאז, על-פי נתונים בלתי מאומתים, בלע למעלה ממיליארד שקל שכבר לעולם לא ישובו.

"לפני כעשור היו בכנסת ישראל מי שרצו להעביר חוק נגד עיתונים חינמיים באצטלה של שמירה על שוק התקשורת ועל התחרותיות. אך לכל מי שעיניים בראשו היה ברור שהמניע האמיתי היה להצר את צעדיו של 'ישראל היום', כעיתון המוביל בגאון את המחנה הימני הפטריוטי", כתבה אדלסון.

מרים אדלסון עם בעלה המנוח, שלדון (צילום: משה שי)

"אני זוכרת היטב איך בעלי, שלדון ז"ל, השתומם מהמהלך הצבוע הזה. הרי הוא השיק את העיתון על מנת לשרת את כל עם ישראל, להרחיב את יריעת הסיקור התקשורתי לזוויות שלא זכו לתשומת לב מספקת אז, וכך להעשיר ולתחזק את הדמוקרטיה. 'אל דאגה, שלדון', הרגעתי אותו אז, 'כמו שכתוב בתנ"ך – יש שופטים בירושלים. אפילו אם החוק האומלל יעבור בכנסת, הוא לא יעבור את בג"ץ, כי הוא נוגד את חופש הביטוי, זכות בסיסית'".

זה המקום להזכיר: העיתון של האדלסונים לא הוקם כדי לשרת את "כל עם ישראל", ואפילו לא רק חלק מ"עם ישראל", ולא נועד לחזק את הדמוקרטיה. "ישראל היום" הוקם כדי לשרת פוליטיקאי אחד, בנימין נתניהו, שהיה מעורב בתהליך ההקמה של העיתון, שילב אותו במערך התעמולה הבלתי רשמי שלו ואף תיווך בין האדלסונים למו"ל המתחרה, נוני מוזס, כשהתגלעו מחלוקות בין הצדדים (אגב, גם לא כתוב בתנ"ך ש"יש שופטים בירושלים". זו אמירה שמיוחסת לבגין).

ההתעלמות הסדרתית של מרים אדלסון מהנסיבות הללו, בטור הזה ובהתבטאויות קודמות, נראית לפעמים כמו חזרה בלתי נגמרת שהיא עורכת לקראת עדותה העתידית במשפט המו"לים, שבו היא מסומנת כעדת תביעה מס' 308.

אדלסון, הדור הבא

במדור הספורט של "ידיעות אחרונות" מדווחים על "קבוצת השקעות בבעלות איש העסקים מתן אדלסון (27), בנו של שלדון אדלסון ז"ל" שהגיעה ל"הסכמות" על רכישת מועדון הכדורסל הפועל ירושלים, ומצרפים תצלום יח"צ של הרוכש הטרי. הכתבת, אפרת עמורבן, לא מציינת את שמה של אמו החיה, מרים אדלסון, ואת העובדה שהיא מחזיקה בעיתון המתחרה "ישראל היום".

"ישראל היום", 17.3.2023 (לחצו להגדלה)

ב"ישראל היום" האווירה חגיגית בהרבה. הכותרת במדור הספורט מכריזה על "עידן חדש בבירה". לשם המחשה שובץ תצלום ארכיון של שחקני הקבוצה מניפים ידיים בהתלהבות, ובטקסט שולבה ברכה מפי ראש העירייה משה ליאון. את הידיעה מעטרים מסרים אופטימיים: "עתיד מבטיח" (לקבוצה), "מכוון גבוה" (הבעלים). כאן הייחוס המשפחתי של אדלסון מופיע במלואו, כשלצד שמה של אמו מופיעים ראשי התיבות תבדל"א. הקשר של האדלסונים לעיתון שבו מתפרסמת הידיעה דווקא לא מוזכר.

מנוחת הלוחם

"'תביא משהו קליל', ביקש ממני העורך, 'כי כל שאר העיתון רציני, עגום וחרוש קמטים במצח'", כותב אראל סג"ל בטורו הקבוע ב"ישראל היום". "אכן ימים קשים. חשבתי על הנרי איבסן, המחזאי הנורבגי הדגול. כשהוא שכב על ערש דווי, פנתה אליו האחות המטפלת ואמרה לו שהוא נראה כמי שמרגיש יותר טוב. 'להפך', ענה לה איבסן, ומת". ההמשך הוא סיפור קצר מז'אנר פרוזת הביבים שהיה מזוהה עם סג"ל לפני שהפך לשחקן פעיל במכונת התעמולה הביביסטית. הקריאה מומלצת.

כסף

הוויכוח הציבורי העז שניטש בישראל מזרים מעט כסף לעיתונים. "חובה להתנגד לדיקטטורה בכל מקום!", מרעימה מודעה בגודל עמוד שלם שנדפסת ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "הארץ" ו"מעריב". האלמנט הגרפי המרכזי בה הוא אגרוף מורם שגרסאות הקרטון שלו מככבות בשבועות האחרונים בהפגנות בכל רחבי הארץ. על החתום: "מטה המאבק".

"לא למלחמת אחים, כן למתווה העם", קוראת מודעה אחרת, מטעם בית הנשיא, שמתפרסמת גם היא במקביל בכמה עיתונים ותופסת כפולת עמודים. מודעות אחרות מציגות מסרים מטעם התנועה לאיכות השלטון והתארגנויות דוגמת "מפקדים למען בטחון ישראל" ו"לוחמים למען צה"ל" (המפקדים בעד המחאה, הלוחמים נגדה – ונגד הרמטכ"לים שנוטלים בה חלק). בדיקה לא שיטתית ובלתי ממצה מעלה שמתנגדי החקיקה קנו יותר נייר מיריביהם.

איזונים ובלמים

"מופרך ככל שזה יישמע לחלקנו, מהדורת החדשות של ערוץ 14 היא כיום המהדורה השנייה הכי נצפית בישראל", כותבת איילה פנייבסקי ב"מוסף הארץ". מאמרה מוקדש להתרעה מפני ההשלכות וקריאה לפעולה: "הגיע הזמן שמושאי ההכפשות של ערוץ 14 יתחילו לגבות מחיר על שקרים חסרי ביסוס ותיאוריות קונספירציה נבזיות. כשזה יהיה הערוץ הפופולרי בישראל, ומחצית הציבור יחיה בבועה מנותקת מהמציאות, יהיה הרבה יותר קשה לנהל את המאבק הזה".

ב"7 לילות", מבקר הטלוויזיה עינב שיף מרחיב על התמורות שמתחוללות בערוצים המתחרים. "אפשר להבין למה ברשת 13 לא מקוננים יומם וליל על לכתם של אילה חסון ושרון גל", הוא כותב. "בהינתן שהתחרות של ערוץ 13 היא יותר מול ערוץ 14 מאשר קשת 12, נראה שנמצא היעד החדש במרדף שלו אחר זהות. [...] אם ערוץ 14 הוא פוקס ניוז, ערוץ 13 שואף להיות CNN וערוץ 11 מחכה לראות אם יאיר נתניהו מבסוט מהגיוס של אילה חסון, השאלה היא מה רוצים בערוץ 12.

"אמנם שם לא התיימרו להמציא את הגלגל מחדש עם ניגודים קיצוניים, אבל המצב עדין: אם עמית סגל היה עורך את מהדורות שישי ושבת, למשל, כנראה שהן היו נראות אחרת. [...] מנגד, סגל הוא חלק מאוסף מאוזן יחסית של טאלנטים. וזאת בדיוק הדילמה: ככל שהחברה הישראלית צועדת במסלול השסע האמריקאי, לא ברור כמה זמן עוד אפשר יהיה לפסוח על שתי הסעיפים".

במידה מסוימת, אותה דילמה מונחת כעת לפתחו של "ידיעות אחרונות", העיתון שבו מתפרסם הניתוח של שיף. במשך עשורים, הנוסחה הבסיסית של "ידיעות אחרונות" כללה שמירה עיקשת על "איזון" עדין בין דעות שייצגו את רוב הקשת הפוליטית הישראלית. מבחינה מסחרית, היה בזה היגיון: העיתון פנה לחתך הרחב ביותר של החברה, ומיקסם את פוטנציאל המכירות שלו.

נוני מוזס עם אביו, מו"ל "ידיעות אחרונות" נח מוזס, ב-1977 (צילום: יוסי רוט, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

אבל מה עושים כשהפערים בין העמדות נעשים כה קיצוניים, עד כדי כך שקשה להן לדור זו לצד זו? בטלוויזיה וברדיו ניצלו את הקונפליקט למשדרי צעקות בסגנון "פגוש את העיתונות", "אופירה וברקוביץ'" וחצי מלוח השידורים של 103FM, כולל צעקני שמאל וימין שהולחמו זה לזה בעמדת המגישים (או סתם בזים זה לזה, בלי קשר לאידיאולוגיה), מתוך אמונה שההתלקחויות היומיומיות ביניהם טובות לרייטינג.

אם לשפוט לפי החודשים האחרונים, חודשי ההפיכה המשטרית, ב"ידיעות אחרונות" הלכו על האופציה שמבקר הטלוויזיה שלהם מייחס לערוץ 13: נקיטת עמדה מערכתית ברורה נגד השלטון, ובעד המחאה. בעיתון יגידו שזו הכרעה ערכית, אבל אפשר לראות בה גם ניסיון להתבדל מהמתחרים (ולמעשה מהמתחרה היחיד, "ישראל היום" החינמי) ולשמור על רלבנטיות בעיני הקוראים ההולכים ומתמעטים. המסקנה היא שלצד השינוי העמוק שמתחולל כרגע במדינה אפשר להבחין גם בשינוי של האתוס העתיק של העיתון של המדינה.

אחרי עשורים של טיפוח יחסים קרובים עם השלטון באשר הוא שלטון, מתוך תפיסה שלפיה "ידיעות אחרונות" מייצג את הקונצנזוס הישראלי הרחב – העיתון של נוני מוזס צועד כעת בנחישות הצידה והופך בעל כורחו לעיתון מגזרי. הכתבה שפִרסמנו השבוע במסגרת "שיטת 'ידיעות אחרונות'", סדרת כתבות התחקיר של "העין השביעית" על תולדות השחיתות בקבוצת מוזס, חוזרת לקדנציה של ראש הממשלה האחרון שתיחזק ברית בת קיימא עם העיתון שפעם היתה לו מדינה.