אמנות המריחה
במוסף "אתנחתא" של שבועון החינם "בשבע" הושיבו את מיכאל ומתי טוכפלד, אב ובנו, לראיון משותף עם העיתונאית הדס צורי. טוכפלד האב הוא עיתונאי ותיק שעבד במשך שנים בקול-ישראל וכיום כותב ב"מקור ראשון". טוכפלד הבן הוא הפרשן הפוליטי של "ישראל היום", שאליו הצטרף עם הקמתו ב-2007.
כבר בפתח הראיון המשותף נזכרים השניים במשימה העיתונאית הראשונה של טוכפלד הבן, ב"מקור ראשון" של שנת 2000. בראיון העבודה נדרש טוכפלד הבן להכין בדחיפות כתבת מגזין בת אלפיים מילה על מפלגת מרצ. אביו התגייס לסיוע. הוא סיפק לבנו אנשי קשר חיוניים והדריך אותו כי יש לכתוב את הכתבה על מחשב ולא בכתב יד, כפי שזה ביקש לעשות.
"מתי הפשיל שרוולים והחל להקליד בשתי אצבעות, אות ועוד אות", מתארת צורי, ומצטטת מדברי טוכפלד הבן: "זה לקח לי יום שלם. כשסיימתי שאלתי את אבא: אני צריך אלפיים מילה, איך אדע כמה יש לי? הוא הראה לי איך המחשב סופר מילים וגיליתי שיש לי רק ארבע מאות. תפסתי את הראש: אבל אין לי יותר מה לכתוב!".
על-פי התיאור בראיון המשותף, "מיכאל הפשיל שרוולים גם הוא והתיישב ללמד את בנו את אומנות המריחה: תכתוב ציטוטים, תפרט, תנסח משפטים ארוכים. 'מאז כתבתי בכל שבוע ב'מקור ראשון'', מסכם מתי".
הבוקר, במדורו הקבוע ב"ישראל היום", מדגים טוכפלד את שליטתו ברזי המריחה, אמנות חיונית למי שמוטל עליו לכתוב מדי שבוע טור פרשנות פוליטית. החטיבה המרכזית בטורו מתמקדת בשורת ציטוטים שאמר ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו בכנס פעילים במודיעין ("תקשיב לאחרים, תקשיב, אתה יכול ללמוד. ואפילו אנשים שאתה לא מעריך במיוחד"). טוכפלד מביא את הציטוטים באריכות ובחזרתיות, ומפרסם אותם רק לאחר למעלה מ-250 מילות הקדמה.
סיאנס
בהמשך הראיון המשותף לבני משפחת טוכפלד מספר טוכפלד הבן על דרכו לזרם המשיחי בחב"ד, ומגלה כי לפני שעבר לכתוב ב"ישראל היום" החליט להתייעץ עם מקור יודע דבר בעולם התקשורת הישראלי, עוד יותר מאביו. "כתבתי לרבי באיגרות קודש והתשובה היתה: 'בקשר לרצונו לעבור למקום עבודה חדש, כדאי, ששם השפעתו תהיה גדולה יותר'. חתמתי עם העיתון, ותוך שנתיים הוא הפך לגדול בישראל", נזכר טוכפלד.
טוכפלד לא מתאר התכתבות רגילה. "ישראל היום", נזכיר, הוקם בשנת 2007. הרב מנחם מנדל שניאורסון, "הרבי מלובביץ'", מת ב-1994. טוכפלד מכוון למנהג מיסטי: פתיחה אקראית בספר המקבץ מכתבים ששלח הרב המנוח, ופעולה לפי השורות המתגלות. המנהג נפוץ בקרב חסידי חב"ד מסוימים, בעיקר מהזרם המשיחי, שאנשיו מאמינים כי הרבי מלובביץ' הינו בן אלמוות.
מתי טוכפלד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של "ישראל היום")
טוכפלד האב אומר כי "העניין של המשיחיות" לא מפריע לו בכלל, "אבל מאוד לא אהבתי את נטישת הציונות [...] אני מאמין ברעיון הציוני בכל מאודי ומתי דוחה אותו בבוז".
עד לפני שנות דור איש בוודאי לא היה מאמין שהפרשן הפוליטי בעיתון הנפוץ בישראל יהיה אנטי-ציוני שמתקשר עם המתים, אולם החיים מזמנים לנו לא פעם הפתעות. הנה, גם נתניהו למד שכדאי להקשיב אפילו לאנשים שהוא לא מעריך.
במקום עבודה עיתונאית
הכותרת הראשית של "מעריב", גם בגליון סוף השבוע הנוכחי, מוקדשת לתוצאות של סקר בחירות. כמו בכל השבועות האחרונים, גם הפעם נרשמה תנודה קלה בכמות המנדטים של מפלגות שונות. הכותרת הראשית מכריזה: "מחלקת התאוששות".
בהמשך אותו עיתון, במדור סטטיסטיקת הסקרים של שמואל רוזנר, "המדד", מכריז המומחה מספר 1 בעיתון לסקרי בחירות כי "ייתכן שזו מערכת הבחירות הסטטית בתולדות ישראל".
"הממוצע לא משקר", כותב רוזנר, "ממוצע הסקרים מלמד על התמונה האמיתית. פעם סקר עולה במנדט, ופעם יורד במנדט, ופה ושם אין ברירה אלא לנסות ליצור מזה דרמה ('הגוש בעלייה' או 'העלייה נבלמה'). אבל המדד המשוקלל של ממוצע הסקרים נותן תמונה שמאזנת את התזוזות האקראיות, וזו תמונה של יציבות. מי זז? אף אחד לא זז [...] עוד לא היתה, ככל שהצלחתי לברר, מערכת בחירות כל כך סטטית. לא היתה – בתולדות המדינה".
אין טעם להתווכח עם סטטיסטיקה, אבל עם הטיעון שלפיו "פה ושם אין ברירה אלא לנסות ליצור מזה דרמה" יש גם יש טעם להתפלמס. למעט גיליון אחד שיצא לאור סמוך למות מלכת אנגליה, בשערי כל גליונות סוף שבוע של "מעריב" זה 14 שבועות רצופים פורסם סקר בחירות. פעמים רבות, כמו הבוקר, תוצאות הסקר הפכו לכותרת הראשית.
זו עיתונות עצלה וחסרת ערך, שמלמדת את הקוראים פחות על המציאות סביבם ויותר על הבמה שבחרה בה כאסטרטגיה.
לא ליצוא הגז!
הכותרות הראשיות בשלושת היומונים המרכזיים האחרים מוקדשות ליחסי ישראל-לבנון, על רקע המחלוקת על קו הגבול הימי בין שתי המדינות. קביעת קו הגבול הימי, נזכיר למי שחי חיים שלווים ונטולי אקטואליה, יכריע בין היתר בשאלת הבעלות על שדה הגז הפוטנציאלי כנא-צידון.
"משבר במו"מ עם לבנון: לפיד דחה את תביעתה לערוך שינויים בהסכם", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". ההוראה של שר הביטחון גנץ "להיערך להסלמה בצפון" מוצנעת יחסית בכותרת המשנה.
"ההסכם, המחלוקת והכוננות", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום" הטון מאיים עוד יותר: "ההסכם מתרחק – העימות מתקרב". בכותרת המשנה של החינמון הנפוץ בישראל מזכירים, למי ששכח, כי ימי הביביתון מאחוריו: "זעם בקבינט על נתניהו: 'הוא מתנהג בהפקרות'", נכתב שם.
אמנון לורד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של אתר nrg)
הפרשן הבכיר ב"ישראל היום" והביביסט הנאמן אמנון לורד מתייחס בטורו הקבוע במוסף "השבוע" של העיתון להסכם שכמעט ונחתם בין ישראל ללבנון. לורד מתריע כי אם יינתן ללבנון לנצל את מאגר הגז שסמוך לחופי שתי המדינות הרי שארגון הטרור חיזבאללה, כנציג איראן באזור, יתחזק. "ואם לאיראן יש עכשיו לפחות אצבע על השיבר של יצוא הגז לאירופה – אז מי שנהנה כאן זאת (גם) איראן", הוא מזהיר.
לאזהרה זו חריפות במידה הפוכה לסבירות התממשותה. בשדה כנא עדיין לא אותר גז, אף כי גיאולוגים שבחנו אותו סבורים כי יש סיכוי טוב שיימצא. כמה בדיוק? על-פי הערכות, במידה פחותה משמעותית ממאגר לווייתן.
כיוון שגם לישראל, עם לווייתן, תמר ובקרוב כריש, אין אצבע של ממש על השיבר של יצוא הגז לאירופה, שצורכי האנרגיה שלה גדולים לאין שיעור מאלו שישראל יכולה לספק, הטענה כאילו לבנון, מדינה נטולת מקורות אנרגיה אחרים, תייצא לקראת סוף העשור הנוכחי (לפני כן לא תספיק להפיק מכנא מאום) את הגז שאולי תמצא במקום להשתמש בו לצרכיה, וזאת כמנוף על האיחוד האירופי מטעם הצוררים מאיראן ששולטים בממשלת הבובות שלה, היא טענה שנשמעת מופרכת מן היסוד, על גבול הקונספירטיבית. יש די טענות טובות נגד ההסכם שגובש.
בבוץ הלבנוני
כמובן שהמשבר הכלכלי-מדיני בין ישראל ללבנון, שאולי יתגלגל לבטחוני, מעניין את העיתונות הישראלית בעידן הבחירות האינסופיות בעיקר בהקשר הפוליטי.
מתי טוכפלד כותב ב"ישראל היום" כי "שביעות רצון גדולה מאפיינת לאחרונה את מטה הבחירות של מפלגת יש-עתיד", שכן המשא-ומתן עם לבנון ונאומו של לפיד באו"ם "מיצבו אותו כמנהיג מחנה השמאל, ויתרה מכך, הצליחו לייצר סדר יום משמעותי בזמן קריטי של מערכת הבחירות, ממש לקראת הישורת האחרונה".
בעיתון האח לבית משפחת אדלסון, "מקור ראשון", כותב יאיר שרקי על אותו נושא אך מגיע למסקנות הפוכות. "קמפיין הגז האומלל של יש-עתיד" היא הכותרת. משפט הפתיחה: "בברירה שבין חרפה למלחמה, לפיד נקלע להתברברות".
ב"ידיעות אחרונות" כותבת סימה קדמון על התגובה החריפה של נתניהו להסכם המתגבש (ב"מעריב" מקדיש לכך בן כספית את כל החלק הפותח בטורו), וטוענת כי סביר שנתניהו דווקא היה בקיא מראש בפרטי ההסכם המתגבש שכן יובל שטייניץ נפגש לאחרונה עם יאיר לפיד. מקריאת דבריה עולה הרושם ששוחחה על כך עם לפיד או מי מטעמו.
לפי קדמון לא מדובר בסתם פגישה, אלא בכזו ש"שטייניץ ניסה תחילה להעלימה". "האם דיברו השניים על ההסכם עם לבנון? שטייניץ טען שהוא בא ללפיד כדי לדבר על איראן", כותבת קדמון, ומוסיפה: "נו, מילא. מה יש ללפיד להזמין את שטייניץ כדי לדבר על איראן, ועוד בעיתוי שבו הנושא החם הוא ההסכם עם לבנון? אפשר להעריך שהם דיברו גם על איראן, אבל בעיקר על לבנון".
יאיר לפיד ויובל שטייניץ, 2013 (צילום: יונתן זינדל)
את נקודת המבט של שטייניץ, השונה בתכלית כמובן, אפשר למצוא בטור של מתי טוכפלד ב"ישראל היום". טוכפלד מזכיר שלפיד טען "שלפני שאישר את ההסכם מול לבנון, הוא נועץ עם השר לשעבר יובל שטייניץ".
לפי טוכפלד, "כך נוצר הרושם כאילו הוא ושטייניץ, בשליחות נתניהו, הלכו לאותו מקום. שטייניץ, שפרש בינתיים מהחיים הפוליטיים, היה בהלם. שטייניץ אכן נפגש עם לפיד בשבוע שעבר, לראשונה מאז נכנס לתפקידו, אולם רק חלק קטן מאוד מהשיחה עסק בהסכם הלבנוני. בסוף השיחה, שברובה עסקה בכלל בנושא איראן, שאל לפיד את שטייניץ אם הוא תומך בהסכם עם לבנון להסדרת הגבול הכלכלי. שטייניץ השיב בחיוב, הוא הרי היה האחראי לנושא מטעמו של נתניהו בממשלה הקודמת. אולם מה שלפיד לא סיפר הוא שיש פער עצום בין ההסכם שקידמו נתניהו ושטייניץ לבין ההסכם שמתכוון הוא לאשר בקרוב".
"האם כל הפרשה תזיק ללפיד?", שואל נדב איל ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "לא בטוח. למעשה, זה יכול להועיל לליכוד – וגם ליש-עתיד". גם עמיתו לעיתון עמית סגל חושב ש"ההתכתשות בין לפיד ונתניהו [...] משרתת את שני הצדדים".
עוד כותרת ראשית
"מפעל חיים שלם נשרף פה על רקע לאומני", מצוטט בכותרת הראשית של "מקור ראשון" נבו דור, מנכ"ל משק דור שבמושב מחולה הסמוך לבית-שאן. יאיר קראוס ביקר במקום אחרי שרעולי פנים, לדבריו כאלה שעקבותיהם מובילים לכפר פלסטיני סמוך, הציתו השבוע את המשק.
עוד כמה מילים על ילד פלסטיני שמת
בשבוע שעבר סיקרו העיתונים, כל אחד לפי דרכו, את מותו של הילד הפלסטיני בן ה-7 ריאן סלימאן, שקרס ככל הנראה מדום לב כשחיילים באו לביתו בחיפוש אחר מיידי אבנים. הבוקר מסקרים ב"מעריב" ו"הארץ" את ממצאי התחקיר הצה"לי הראשוני.
ב"מעריב" מדווח מתן וסרמן כי לפי דובר צה"ל "נשלל קשר בין מותו של הילד" לבין "פעילות הכוח" באזור. "מהתחקיר עולה כי במהלך כל זמן שהיית הכוח בכפר לא נעשה כלל שימוש בכוח או באמצעי לחימה מכל סוג שהוא. עוד עולה בתחקיר כי לא נמצאה כל עדות למותו של הילד או לחבלה פיזית שנגרמה כתוצאה מפעילות הכוח", נכתב בידיעה.
ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה דומה להפליא מאת הגר שיזף, בתוספת כמה שורות חשובות: "אולם, משפחתו של הילד כלל לא טענה שהופעל כוח נגדו, אפילו לא שהוא תושאל. רק שהוא מת מפחד. לכך אין התייחסות בגרסת הצבא".
תעשיית החלטורות בחברה של אבי וייס
על פני אחד מעמודי "דה-מרקר" מודפסת הבוקר מודעה מטעם איגוד לשכות המסחר ואגף הפרסום הסמוי של העיתון (The Marker Labels), המקדמת כנס במימון האיגוד שיתקיים בעוד כשבועיים. לפי המודעה, בכנס תשתתף דפנה ליאל, הכתבת בכנסת ופרשנית פוליטית בחדשות 12, ותנחה אותו עמליה דואק, כתבת כלכלית בחברת החדשות של הערוץ.
מודעה, "דה-מרקר", 7.10.22
אם אפשר עוד להתייחס בסלחנות להחלטתה של כתבת כנסת ופרשנית פוליטית לקחת חלק בכנס פוליטי-כלכלי שמאחוריו עומד איגוד לשכות המסחר, שונה המקרה של דואק. ככתבת כלכלית בחדשות 12 היא אמורה לסקר גם את איגוד לשכות המסחר (המתגאה בכך שהוא "ארגון העסקים הגדול בישראל"). השתתפותה בכנס במימון וארגון האיגוד, לא כל שכן הנחייתו, מציבה אותה בניגוד עניינים חריף.
דואק סירבה להשיב לפניית "העין השביעית" ולגלות האם היא צפויה לקבל שכר עבור הנחיית הכנס, וכיצד תוכל לסקר כראוי מכאן והלאה את איגוד לשכות המסחר. תחת זאת הפנתה לדוברות חדשות 12 שמסרה בשמה שלא תגיב. גם בחדשות 12 מיאנו להגיב לעובדה שהכתבת הכלכלית שלהם תנחה, בשכר או בהתנדבות, כנס במימון מושא סיקור שלה.
מודעה, "דה מרקר" (פרט), 7.10.22
מנכ"ל חברת החדשות של קשת 12 הוא אבי וייס. תחת ניהולו ביססה החברה את היותה כלי התקשורת הפופולרי והמשפיע בישראל, ובכל הקשור לנתוני רייטינג היכתה שוק על ירך את כל מתחרותיה. לצד זאת, בשנים האחרונות אִפשר וייס ליותר ויותר תוכן אנטי-עיתונאי לחדור למשדרי האקטואליה של חדשות 12 (בעיקר אייטמים שנועדו לקדם את תוכניות קשת) וזאת לצד סיקור מוטה לטובת בעלי השליטה בערוץ.
המקרה של דואק אינו חריג. בשנה שעברה דיווחנו כאן על עמיתתה הבכירה קרן מרציאנו, העורכת הכלכלית בחדשות 12, שהנחתה כנס של גוף לובי מסחרי גדול. גם אז סירבו בחדשות 12 להגיב לשאלות על ניגוד העניינים המובנה. האישור של וייס לכתבים בכירים, שמרוויחים קרוב לוודאי סכומים מהגבוהים בשוק העיתונות הישראלי, לחלטר באירועים במימון גורמים שאותם הם אמורים לסקר בלא משוא פנים, פוגע לא רק באמינותם של אותם כתבים אלא גם באמינותה של חברת חדשות 12 כולה.
אם עיתונאי חדשות 12 לא מסתפקים בשכר וביוקרה שהם מקבלים בעבודתם בכלי התקשורת המוביל במדינה, ודורשים מהמנכ"ל לאפשר להם להרוויח סכומים נוספים בעבודות שמממנים עבורם מושאי הסיקור שלהם, ההחלטה של וייס צריכה להיות פשוטה: לשלוח אותם לדרכם בברכת שלום ובליווי מכתב המלצה (כלומר, מכתב שממליץ למעסיק העתידי שלהם לקחת בחשבון שהאינטגריטי העיתונאי שלהם מוצע למכירה).
תווית "תעמולה"
ב"מקור ראשון" רואה אור מודעה מטעם העיתון ומטעם אחיו "ישראל היום" במחאה על עתירת יש-עתיד נגד ערוץ 14. המפלגה טענה בעתירתה כי הערוץ משמש כלי תעמולה של נתניהו והליכוד ועל כן עליו להירשם כ"גוף פעיל בבחירות" ולסמן את שידוריו כתעמולה. בערוץ הגיבו וטענו כי מטרת העתירה היא להביא לסגירתם, משום שמשמעות החלטה כזו תהיה שהם מפרים את תנאי רישיון השידור.
מעל המודעה מתפרסם מאמר מאת רן ברץ שכותב כי "טענת לפיד על תעמולה פוליטית היא הבל מוחלט". במוסף "דיוקן" של העיתון מזהיר יותם זמרי, שמופיע דרך קבע בערוץ: "אם אתם לא מבינים שהקרב על ערוץ 14 הוא לא קרב על ערוץ טלוויזיה, אלא על הדמוקרטיה שלכם, אתם בבעיה".
ב"ישראל היום" יוצאים איתן אורקיבי ועירית לינור (המשתתפת דרך קבע בתוכניות הערוץ) נגד עתירת יש-עתיד בפרט, והניסיון של השמאל לשלוט בתקשורת בכלל.
"לערוץ 14, כמו לכלי תקשורת אחרים, יש קו פוליטי משלו", כותבת לינור. "הוא גלוי, הוא חוקי, הוא לא על חשבון הציבור, והוא לא שונה מכל כלי תקשורת אחר בחופש המערכתי שהוא לוקח לעצמו, במסגרת החוק, להביע את השקפת העולם של בעליו ושל המשתתפים בו".
עירית לינור, 2022 (צילום מסך: ערוץ 14)
בין נימוקיה של לינור כאלה שנכללו גם בתגובת הערוץ לעתירה נגדו. יוצאת דופן היא ההתייחסות שלה לזכותו של הערוץ להביע, במסגרת החוק, את השקפת העולם של הבעלים שלו, שבערוץ מתכחשים לה – משום שהיא אינה חוקית. כפי שהערוץ בעצמו מציין בתגובה לעתירת ערוץ 14: "בהתאם לחוק הרשות השנייה ולרישיון שמחזיק ערוץ 14 מכוחו, חל איסור על מורשה לשידורים לשדר 'תעמולה מפלגתית' וכן לא לתת ביטוי בשידוריו לדעות מנהליו ולדעות בעלי העניין בו. ערוץ 14 מקיים את תנאי החוק והרישיון כלשונן".
במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מקדיש ידידיה מאיר את טורו לערוץ 14. לדבריו, בעקבות הופעות ספורות שלו בערוץ נוכח לדעת כי לתוכניותיו קהל רחב ומגוון. מיד הבין גם כי זו רק שאלה של זמן לפני שינסו לסגור אותו. "ראינו את זה בימיו הגדולים של 'ערוץ 7'", כותב מאיר, "ראינו את זה בימיו הגדולים של 'ישראל היום'".
ימיו הגדולים של "ישראל היום", מן הראוי להזכיר, היו ימים שבהם העיתון פעל כגוף תעמולה מובהק למען איש אחד, בנימין נתניהו, והסיבה הרשמית היחידה לכך שלא הוכרז על-ידי ועדת הבחירות המרכזית כלי תעמולה פסול היתה שלא הוכחה הזיקה הישירה בין נתניהו לחינמון, זיקה שברבות הימים נחשפה כאיתנה וחריגה, בעקבות בקשות חופש מידע וממצאי משפט המו"לים.
ב"ידיעות אחרונות" מגדיר עמית סגל את העתירה נגד ערוץ 14 "בולשביזם". סגל לועג ללפיד, טוען כי "הוא עצמו היה גוף פעיל בבחירות עוד בשבתו כאיש תקשורת" ומזכיר כי "גם לאחר שהודיע על ריצתו לפוליטיקה המשיך לכתוב טור בעיתון זה".
אלה המילים הקרובות ביותר לביקורת על "ידיעות אחרונות" והשימוש של העיתון בפוליטיקאים כדי לקדם את האינטרסים של המו"ל הנאשם בשוחד ארנון (נוני) מוזס שסגל פִרסם מאז הציוץ שבו תהה כיצד יתכן שמו"ל הנחשד בשוחד כמו נוני מוזס ממשיך לעמוד בראש "ידיעות אחרונות", אבל זה היה לפני שהצטרף בעצמו לעיתון והחל לפרסם בו טור שבועי.
עמיתו לעיתון בן-דרור ימיני מתייחס גם הוא לערוץ 14. "לא מדובר בערוץ ימני. מדובר בערוץ לשירות נתניהו", כותב ימיני. "ערוץ שבשידורי האקטואליה שלו הוא כמעט על טהרת התעמולה. לא שאין קטעי תעמולה גם בשאר הערוצים, אבל הערוץ הזה מגדיל לעשות". ובכל זאת, ימיני מתנגד לעתירה. "צריך לבקר, ראוי לבקר. אבל לא לסגור ולא לסמן", הוא כותב. "שהרי מחר נצטרך להוסיף תווית 'תעמולה' מעל כל עיתונאי שמשמיע עמדה בעד נתניהו או נגדו".
ב"הארץ" אין הבוקר התייחסות לעתירה נגד ערוץ 14, אך ראוי לציין כי בתגובת הערוץ לעתירה צוטטו באריכות קטעים נבחרים מטורה של קרולינה לנדסמן שפורסם בעיתון כבר בשבוע שעבר.
אמברגו
עיתונאי חדשות 12 ו"ידיעות אחרונות" עמית סגל פרסם לפני שבוע תצלום של עצמו קורא את הביוגרפיה החדשה של נתניהו (אבל לא תצלום של ההקדשה האישית שקיבל מהמחבר, אם קיבל). הבוקר הוא כותב במדורו ב"ידיעות אחרונות" שהספר מאת נתניהו מצוי "בשלב האמברגו", למעט הפרק מתוכו שפורסם השבוע ב"ידיעות אחרונות", מכל העיתונים שבעולם.
"אבל יש משפט אחד שלא מופיע בספר, ועליו אפשר לכתוב", מוסיף סגל. "ראש הממשלה לשעבר כתב – ואז מחק, משפט שאמר לו נשיא ארצות-הברית ברק אובמה בפגישתם הראשונה בבית הלבן, ב־19 במאי 2009". לפי סגל, "המשפט שאמר אובמה לנתניהו היה כה דרמטי, כה מאיים, כה חסר תקדים, שראש הממשלה לשעבר החליט לחתוך ברגע האחרון מספרו".
סגל ממשיך ומציין כי לפי הספר "צופן נתניהו" מאת מזל מועלם, נתניהו טען שאובמה ליווה את המשפט "בתנועת יד של שיסוף גרון". לדברי סגל, נתניהו החליט לוותר על המשפט הזה בספרו בשל "הרצון לא להסתבך עם מי שאולי, עוד בקמפיין 2024, תבקש להיות הנשיאה השחורה הראשונה: מישל אובמה".
אבל מהו המשפט שעל אודותיו אפשר לכתוב? את זה סגל לא מגלה.
כשירות לקוראי סקירת העיתונות של "העין השביעית", עיון בספרה של מועלם מעלה כי המשפט שאמר אובמה לנתניהו בתוספת תנועת יד לשיסוף הגרון, כך לדברי השגריר בוושינגטון באותה תקופה מייקל אורן, היה: "אני יודע איך לטפל באנשים שמתנגדים לי".
סימניה
1. "מסמכי משרד החוץ שנחשפו באחרונה מראים איך ישראל חימשה ואימנה במשך עשרות שנים את השלטון הצבאי בבורמה", נכתב בכותרת משנה לכתבה מאת איתי מק ב"הארץ". "מלחמת אזרחים אכזרית? טיהור אתני? עינויים וכליאה המונית? מבחינת ישראל, מדובר בקרקע פורייה לשיתוף פעולה".
2. "צרור יריות קטע את השידור: הכירו את העבודה הכי מסוכנת בישראל", נכתב בכותרת כתבתו של דיאא חאג' יחיא המתפרסמת ב"דה-מרקר" ומוקדשת למחיר שמשלמים עיתונאים ערבים בישראל.
עושים לביתם
מגפת הקורונה היא כבר זיכרון נשכח. שוחרי התרבות שבו לפקוד את האולמות. עובדה שב"גלריה" שוב מכרו את השער.
"גלריה", 7.10.22
ענייני תקשורת
"גלובס" (1). אחרי חמישה שבועות רצופים שבהם ראה אור מוסף התרבות החדש של "גלובס", בעריכת ליסה פרץ, השבוע יצא להפסקה. למה? אין לכך תשובה בעיתון. אולי בדיוק היה חג גם בארה"ב ולא נמצאו די כתבות תרבות לתרגום מה"וול סטריט ג'ורנל". שכן זאת יש לדעת: למעלה מחודש אחרי הגיליון הראשון, ולמרות יומרה חסרת מעצורים, התכנים במוסף האחרון שראה אור נותרו כשהיו בגיליון הבכורה. המקוריים דלים וחנפים במקרה הטוב, מופרכים במקרה הרע, וכל היתר מתורגמים מאמריקאית.
"גלובס" (2). גם בהתחשב בתקופת החגים, המאלצת את מערכות העיתונים לפרסם עשרות עמודים מעבר ליכולתם, גם בהתחשב בעובדה שהעורכת האחראית על מוסף "G" של "גלובס" הודיעה על עזיבת העיתון, הגיליון הנוכחי של המוסף מבטא בעיקר זלזול במנויים. רשמית מוקדש הגיליון ל"מדריך 'G' לחופש הישראלי – 123 המלצות להרכבת החופשה המושלמת". בפועל מדובר בלקט המלצות לטיולים ממדור הטיולים של המגזין, שפורסמו לאורך השנה החולפת.
"ידיעות אחרונות". ועדיין, מוסף הטיולים של "גלובס" עדיף פי כמה על מוסף הטיולים של "ידיעות אחרונות", שרואה הבוקר אור במימון קרן קיימת לישראל. במוסף אפשר למצוא, במיטב המסורת של קק"ל, כתבה על טיולים בשמורות קק"ל, ראיון עם הצפר הראשי של קק"ל, כתבת תדמית לקק"ל, המלצות לאתרי קק"ל שמתאימים לפיקניק, מדריך מסלולי אופניים באתרי קק"ל, כתבה על מצפורי קק"ל, ראיון עם המדען הראשי והיערן הראשי של קק"ל, ובשער האחורי גם מודעת פרסומת גלויה לקק"ל.
מוסף "ידיעות אחרונות" במימון קק"ל, 7.10.22
דילמה. ההחלטה של מו"ל "גלובס" אלונה בר-און להתנתק מהפרסום הסמוי כדי לשמור על עצמאות מערכת העיתון שרכשה ראויה להערכה. בזכותה נמנעת ממנויי העיתון המבוכה לקבל לידם מוסף שכולו מקדם אינטרסים חיצוניים למערכת, ותוך כדי כך גם מציב את העיתונאים בניגוד עניינים. הרי לא רק קק"ל מממנת עמודים ב"ידיעות אחרונות". גם בנק הפועלים, או תנובה ואסם וקוקה-קולה. ככל שמתרבות עסקאות הפרסום הסמוי, שבהן משתתפים כתבים מן המניין, החופש העיתונאי נשחק עד דק.
אולם ההתנתקות מכסף החיצוני והתלות בעסקאות פרסום סמוי אינה מועילה אם המערכת העצמאית נותרת דלה עד כדי כך שאינה יכולה לבצע את עבודתה בהיקף הנדרש.
פתרון אפשרי. במדור "טיסות נכנסות/טיסות יוצאות" במוסף "הארץ", מאת דנה פרנק ותומר אפלבאום, מתראיינים הפעם יוליאן ואנה מריה קאיה קומנסקו, עיתונאים לשעבר שהיגרו מרומניה לבריסל.
"מה מצב העיתונות ברומניה?", שואלת פרנק, ויוליאן משיב: "לא טוב. במשבר העולמי של 2008 המצב ברומניה היה קשוח, כי היתה נפילה בשוק הנדל"ן. כלי התקשורת הגדולים, העצמאיים, לא היו יציבים מספיק כלכלית ורבים מהם קרסו. ככה עזבנו את עולם התקשורת. הבנתי שעדיף להיות יועץ פוליטי מאשר להעמיד פנים שאתה עצמאי בתור עיתונאי ובפועל למכור את הקול שלך".
אנה מריה מוסיפה: "היום יש עיתונאים עצמאים טובים וכלי תקשורת עצמאיים טובים", ויוליאן מאשר: "כן, חבר'ה צעירים שהתחילו לבד, הכל מבוסס על תרומות". לפי אנה מריה, "יש להם עדיין התלהבות ואמביציה והם עושים עבודה טובה. אבל התקשורת הקלאסית נמצאת בבעלות כל מיני טיפוסים מפוקפקים, אז...".