המצב הנוכחי

"התקשורת האמריקאית תיעבה את טראמפ, אבל כמה כיף היה לה איתו: אקשן בלי הפסקה ובית לבן שהדליף יום ולילה. עכשיו העיתונאים נאלצים להודות: תחת נשיא 'משעמם' יותר קשה להתפרנס", מעדכנים עורכי "ידיעות אחרונות" את קוראי "המוסף לשבת".

ציפי שמילוביץ, שחתומה על הטור שזוהי כותרת המשנה שלו, מרחיבה: "ג'וליה לוף, עיתונאית עצמאית מהבולטות בארצות-הברית, פרסמה השבוע כתבה ארוכה על מערכת היחסים הסימביוטית בין טראמפ לכתבי הבית הלבן. אחד-אחד, בעילום שם כמובן, הודו עיתונאים כי 'כולם מתגעגעים לכמה שזה היה קל. האנשים שעבדו תחת טראמפ שנאו אותו, והיו כל-כך הרבה הדלפות. זה גרם לך לחשוב שאתה יותר טוב ממה שאתה באמת'".

"כשכלי תקשורת כמו ה'ניו-יורק טיימס' מתלונן כי נאומים עמוסים בפרטים על מדיניות שתביא לירידה מסיבית במספר הילדים שחיים בעוני הם 'משעממים' – הוא חושף מה חשוב לו באמת", מוסיפה שמילוביץ. "מי שמתייחס לפוליטיקה כמו אל תוכנית ריאליטי מוצא את עצמו בסוף מתחבא מתחת לשולחן בחדר העיתונות בקונגרס, כשהמון מזיל קצף מהשפתיים מנסה לפרוץ פנימה".

כמו באמריקה, גם בישראל הכתבים הפוליטיים מתקשים להשתחרר מהסימביוזה המתגמלת עם ראש המדינה לשעבר, במקרה זה בנימין נתניהו. העיתונאים שהיו סמוכים אל שולחנו נאלצים להתרגל כעת לפירורים הולכים ומצטמקים – פועל יוצא של הריחוק של נתניהו עצמו מהעוגה – ואלו שטיפחו עם האיש יריבות מתוקשרת חווים כעת על בשרם את ייסורי הגמילה מהאיש שמילא את עולמם בשנים האחרונות, וסייע להם להתמתג כאידיאליסטים חסרי פשרות. כולם ביחד יצטרכו לשבור את הראש כדי להבין איך ממשיכים מכאן הלאה.

הטור של יוסי ורטר ב"הארץ", למשל, מורכב מרצף של אירועים לא מאוד מעניינים שקרו השבוע בכנסת. רובם דווחו בזמן אמת על-ידי הכתבים הפרלמנטריים; ורטר מוצא כמה זוויות ופרטים צבעוניים לתבל בהם את המרקחת השבועית, אבל התוצאה דלה בהרבה מהטורים הסוערים ועתירי הגידופים שחיבר על נתניהו ברגעים היפים שלהם יחד.

בן כספית, ששבר מקלדות בניסיון למצוא ביטויים מספיק חריפים שימחישו את התיעוב שהוא חש כלפי נתניהו, פותח את הטור השבועי שלו בהתייחסות לציוץ של חבר-הכנסת אוריאל בוסו מש"ס. מי זה אוריאל בוסו מש"ס ולמה בן כספית פותח איתו את הטור הנקרא ביותר של "מעריב"? התשובה ברורה: תירוץ שבאמצעותו אפשר להמשיך להכות בתופעת הביביזם. כספית טוען שהציוץ של בוסו הדגים כיצד "שירתה ש"ס את משפחת נתניהו והפכה לסרח עודף של הביביזם", ודוהר הלאה כדי לדון בראש הממשלה לשעבר וכשלונותיו.

ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, במסיבת עיתונאים במשרד ראש הממשלה. ירושלים, 14.7.2021 (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

גם אצל סימה קדמון ניכרת עייפות החומר. כמו הרבה בעלי טור בסוף שבוע זה, גם היא עוסקת בנאום שנשא ראש הממשלה נפתלי בנט בכנסת, ובו עקץ את קודמו בכך שקרא לו שוב ושוב בתואר "חבר-הכנסת ביבי נתניהו" (לטענתה, "לראשונה בכל שנותיו בפוליטיקה בנט נראה משוחרר"). בהמשך הטור, כאילו נשארו לקדמון שאריות שחייבים לנצל משלהי ימי ביבי, היא מבקשת לספר לקוראים על "תוכנית-העל של נתניהו", שהיא "לבצע הפיכה שלטונית ללא בחירות" באמצעות הכתרת בני גנץ לראש ממשלה.

מדוע שגנץ, שר הביטחון, יעשה דבר כזה? קדמון מקפידה לציין שהוא "כרגע לא במצב לשקול את זה, ולא במצב שמישהו מתומכיו יתמוך בזה", אך טוענת ש"הציר עדיין קיים". ההוכחה? קונספירטיבית. קדמון מציינת שבניגוד לשרים אחרים, גנץ לא הפעיל את החוק הנורבגי כדי לוותר על מעמדו כחבר-כנסת ולהכניס במקומו נציג אחר ממפלגתו. "מי יודע", מסבירה קדמון, "אולי באיזשהו תסריט, שבינתיים נמצא בראשו (ובראשו של נתניהו) תהיה הצבעת אי-אמון בממשלה ויציעו אותו כראש ממשלה. כדי שזה יוכל לקרות – הוא חייב להיות חבר-כנסת".

ב"ישראל היום", כר המרעה הטבעי של קנוניות פוליטיות חסרות בסיס, מראים לקדמון איך עושים זאת המקצוענים. אמנון לורד, המומחה מספר אחת בתחום, לא מסתפק בספקולציות על תמרון פוליטי חסר סיכוי וטווה הפעם עלילה מטמטמת על המעצמה החזקה בעולם ועל רמטכ"לים ישראלים שכחלק ממזימה פוליטית ניצלו את מעמדם כדי לפגוע בצבא.

העילה האקטואלית היא טיפולה הצפוי של ממשלת בנט בגרעין האיראני, ומאמר ביקורת בנושא שנתניהו פרסם שלשום בכותרת הראשית של "ישראל היום". על-פי הניתוח של לורד, הצבת האיראנית נעזרת בשני כוחות שעל פניו מבקשים את טובתה של מדינת ישראל, אבל בפועל ממש לא. אחד מהם הוא נשיא ארצות-הברית ג'ו ביידן – כלומר לא בדיוק. מי שמפעילה את ביידן היא "נשיאת הצללים" של אמריקה, סוזן רייס, למרות שעל הנייר היא מוגדרת רק כיועצת.

הכוח השני שאוחז בצבת מסעיר הרבה יותר: לטענת לורד, יש בישראל "סוכנים" אמריקאים שמבטיחים לביידן "שקט תעשייתי". אגב כך הוא טוען ש"בני גנץ, גדי איזנקוט, יאיר גולן וחבריהם", בעת שכיהנו בתפקידים בכירים בצה"ל, בנו צבא "קטן מדי", וש"יש הטוענים שיש כוונה אידיאולוגית פוליטית מאחורי צמצום הצבא וצמצום אופק משימותיו". תרגום: המטכ"ל שמאלני, וכרסם בכוונה בכוחו של צה"ל כדי שלא ניתן יהיה להסתמך עליו למשימות שאינן עולות בקנה אחד עם האידיאולוגיה של השמאל. אם זה לא היה כה מטורלל, זה היה ממש מדאיג.

למרות האיתותים על כך ש"ישראל היום" מוכן להתנתק מעט מנתניהו, עילת קיומו, השבוע החינמון מגיש לקוראיו גיליון מגויס לגמרי. שני בעלי הטור הקבועים קרולין גליק ואראל סג"ל עוסקים בנאום של בנט, ואגב כך מאשימים אותו בעיסוק אובססיבי בנתניהו (סג"ל) ובהשתלחות "גסה וילדותית" נגד נתניהו ו"מדיניותו ופעילותו רבת השנים נגד הגרעין האיראני" (גליק). לצדם, במוסף הפוליטי, נדפס ראיון גדול שערכה מוריה קור עם ח"כ יואב קיש, מנאמני נתניהו בליכוד. הכותרת: "פריימריז בליכוד? נתניהו ינצח בפער גדול".

כותרת הידיעה הראשית של "ישראל היום", היום

אבל זה כלום לעומת הכותרת הראשית של "ישראל היום", שהיא כנראה אחת הכותרות הדביליות ביותר שכבשו את שער "ישראל היום" מאז הקמתו. "58%: הממשלה היא שמאל-מרכז", נמסר בה. בכותרת המשנה מובהר: "רק 7% סבורים שהממשלה היא ממשלת ימין".

מדוע חשוב לבדוק, באמצעות סקר, האם הציבור מגדיר את הממשלה הנוכחית כממשלת "שמאל", "שמאל-מרכז", "ימין" וכו'? פשוט מאוד, משום שהטענה שממשלת בנט-לפיד היא ממשלת שמאל (מסוכנת) היא אחד המסרים הקבועים המופצים בעת האחרונה מפי נתניהו וסוללת שופריו.

אגב, ייתכן שרוב הציבור בעצם מעוניין בממשלת "שמאל-מרכז": מהסקר של "ישראל היום" עולה שחרף כל המאמצים, מעמדה של הקואליציה מתחזק במעט. לפי התוצאות, מפלגות הקואליציה היו זוכות ב-62 מנדטים בבחירות – אם הבחירות היו נערכות אתמול ושלשום על-ידי חברת "מאגר מוחות" ובקרב 500 איש המייצגים את האוכלוסייה הבוגרת בישראל. כדי להיחשף לנתון הזה, קוראי "ישראל היום" יצטרכו לצלול אל מעמקי מאמר הפרשנות של מתי טוכפלד.

השורה התחתונה: גם השבוע, בכל העיתונים, הסיקור הפוליטי השוטף מגויס, תקוע על הציר שבין האפרורי למופרך ומתקשה להתאושש מחילופי השלטון. את הדוגמה היחידה לעיתונות פוליטית מסוג אחר אפשר למצוא ב"הארץ", שם מפרסם היום חיים לוינסון תחקיר מאיר עיניים על הדרך שבה הפוליטיקאי והמולטי-מיליונר ניר ברקת מנסה לקנות את דרכו לראשות הליכוד תוך ניצול חולשתו של מבקר המדינה, שאמור למנוע מבעלי הון להשיג יתרונות מסוג זה.

לוינסון עוקב אחרי הכסף, מפענח את הקומבינה מעוררת העניין של ברקת ו"פורום קהלת" (ואת אופן השימוש בכספים שהזרים אליו ברקת), מתעכב על השימוש בכלים טכנולוגיים למיפוי מאגר הבוחרים ומשרטט את הכוורת של ברקת ואת דרכו לקו הזינוק שממנו הוא מתכוון לכבוש את ראשות הליכוד. בזמן שכל בעלי הטור והכתבים הפוליטיים התעסקו בשטויות, לוינסון הביא סיפור חשוב, חדש ומעניין שאמור להדאיג לא רק את תומכי נתניהו או שונאיו, אלא את הציבור כולו.

ובינתיים, בחו"ל

"מסמכי הקרמלין: פוטין הורה לסוכניו לעזור לטראמפ בבחירות", מדווחת ציפי שמילוביץ בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". הדיווח, שמתבסס על חשיפה של ה"גרדיאן" הבריטי, מתייחס לתקופה שלפני מערכת הבחירות של 2016. "יש צורך להשתמש בכל הכוח האפשרי כדי להקל על בחירת טראמפ", היא מצטטת מתוך אחד המסמכים המודלפים. כאן ניתן לעיין בפרסום המקורי.

עיתונות בכאילו

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא רצף ארוך של מלים שחורג מהתבניות הרגילות של הטבלואיד: "יזמים שמניחים על שולחנו הצעה לטובות הנאה. מהנדסת העיר שמקבלת הצעה לאאודי חדשה במתנה. עובדים שמתגלים כחיילים של משפחות פשע. ו'אנשים במרצדס' שיפתרו כל בעיה תמורת התשלום הנכון". המסר: הדברים האלה כה חשובים, שצריך להביא אותם במלואם בכותרת הראשית – אפילו במחיר הברחת הקוראים.

עבור מי שלא הבין, בשער מגדירים את הגילויים כ"מסמך". אבל בניגוד למה שאולי משתמע מהמסגור הזה, הסיפור של "ידיעות אחרונות" הוא לא תחקיר אלא בסך הכל ראיון עם ראש עיריית בת-ים, צביקה ברוט.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", היום

ברוט, עיתונאי לשעבר ב"ידיעות אחרונות" (ויחצן מקומי של טראמפ), יודע איך להתראיין. הוא מספר למראיין שלו, איתי אילנאי, על יזם שביקש להישאר איתו בארבע עיניים, ואז רמז לו שיש מצב לסכם על שוחד. הוא מדבר על עובד עירייה שכנראה ביקש שוחד ממנכ"ל של "רשת קמעונאית גדולה" שפועלת בעיר. בהמשך הוא מספר כיצד קיבל מהמשטרה טיפ על עובדי עירייה שמועסקים אצלו פיקטיבית ובמקביל גובים חובות עבור משפחות פשע.

הראיון עם ברוט מעניין ומקבל בצדק את שער "7 ימים" (עורך: רביב גולן). אבל שם זה נגמר. בדומה לכתבה אחרת שהתפרסמה במוסף לא מזמן והתיימרה לחשוף שחיתות פלילית, גם הכתבה של אילנאי מסתפקת בתיאורים הכלליים, בלי למסור שמות של אנשים וגופים וכמעט בלי לפרט על ההשתלשלות הספציפית של כל אחת מהתקריות שמוזכרות בה. גם האנשים המסתוריים מהמרצדס השחורה נותרים אנונימיים, אפילו בלי תצלום מרחוק שיאיץ בציבור ובמשטרה להשלים את תהליך הזיהוי. גורמים נוספים שנשארים באנונימיותם הם גורמי האכיפה שלטענת ברוט דחו אותו בטיעונים שהוא פירש כ"זה לא מעניין אותנו" ו"זה גדול עלינו".

העדות של ברוט אינה חסרת ערך. כל עיתון היה מפרסם אותה. אבל אפשר היה גם להשתמש בה כנקודת מוצא: להתעכב על הבחירה של ברוט לא לנקוב בשמות, לבדוק לעומק האם הוא עושה זאת משום שהוא חושש לשלומו או שמא משום שאין לו מספיק הוכחות – והאם אפשר בכל זאת לאתר את המעורבים ולתחקר אותם באופן עצמאי (למשל, את מהנדסת העיר או את הניצב בדימוס דוד ביתן, שבאופן חריג מוזכר בשמו), וכך לעקוף את המגבלות שגזר על עצמו המרואיין.

בלי זה, מה שנשאר הוא רק האווירה. פסאדה של חשיפה, אבל בלי בשר. ההישג המרכזי הוא של ברוט, שהצליח לכבוש את הנדל"ן המובחר ביותר בעיתון הנמכר בישראל ולהשתמש בו כדי למתג את עצמו כלוחם בשחיתות.

אגב, התדמית הזאת לא מתלבשת עליו בטבעיות. רק לפני כמה שבועות, ברוט התגייס לתרגיל יחצני של פוליטיקאי מושחת שעומד לדין בשורה של עבירות חמורות יחד עם מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס. הוא הצטלם עם נתניהו על שפת הים, בין תומכים, בעוד קצף הגלים מלחך את רגליהם היחפות. אילנאי לא מקלקל את החגיגה, ולא מזכיר זאת במלה.

שחיתות

"פרשת ישראל-ביתנו" הגיעה השבוע לעוד אחד מקווי הסיום שלה (הקו הבא: הערעור) עם מתן גזר הדין של בכירת הנאשמות, פאינה קירשנבאום, סגנית שר הפנים ומזכ"לית המפלגה לשעבר. השופט, ירון לוי, גזר על קירשנבאום עונש כבד של עשר שנות מאסר בפועל. כפי שקרה בחודש מרץ השנה, אחרי הרשעתה ב-15 עבירות של לקיחת שוחד ועוד שלל עבירות אחרות, גם הפעם רוב העיתונים סיקרו את ההתפתחות ביובש, כמעט בלי הרחבות, וב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" גם תוך שמירה אדוקה על כבודו של אביגדור ליברמן, הבוס של קירשנבאום, שבינתיים התמנה לשר האוצר.

"'פרשת ישראל-ביתנו' איננה משקפת רק התנהגות של קבוצת מקורבים מצומצמת. היא מלמדת על תרבות פסולה של מפלגה שלמה", כותב שלום ירושלמי ב"מקור ראשון". "ליברמן, שר האוצר הנוכחי, ייסד את ישראל-ביתנו ומנהל אותה עד היום בטוטליטריות מוחלטת. הוא היחיד שמחלק תפקידים במפלגה, ממנה את אנשיו כרצונו וקובע מי יהיו חברי-הכנסת. ליברמן שולט בכל פינה במפלגה שלו, מכיר את כל הפעילים ואין מהלך שנסתר מעיניו. אין גם שום ערעור על ההחלטות שהוא מקבל, גם אם הן אכזריות במיוחד", הוא מזכיר.

"אין הרבה אנשים שהולכים עם ליברמן לאורך זמן. פאינה קירשנבאום, שהיתה אשת אמונו הקרובה וגם מזכ"לית ישראל-ביתנו, היא מהבודדים הללו", ממשיך ירושלמי. "במפלגה של ליברמן אין דמוקרטיה פנימית ואין פריימריז, ואף אחד גם לא מעז לדבר על חופש הביטוי מול הבוס. [...] ליברמן צריך להודות היום לכל החברים שהולכים לכלא, לעבודות שירות או לשלם קנסות אדירים אחרי שהורשעו בהלבנת הון ועבירות מס חמורות. כולם סירבו לומר עליו מלה, למרות הלחצים הקשים, לעתים ברוטליים, שהפעילו עליהם חוקרי המשטרה. הם שתקו, איש-איש וסיבותיו עמו".

פאינה קירשנבאום בפתח דיון הקראת גזר דינה, שלשום בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (צילום: אבשלום ששוני)

לקראת סוף המאמר, ירושלמי מתייחס גם לתפקידה של העיתונות ביצירת החיץ המלאכותי בין ליברמן לפרשת השחיתות שרחשה מתחת לאפו. "התקשורת ברובה מיעטה להתעניין בנושא ולא הטרידה אותו בשאלות קשות. היא בעיקר אהבה את העמדות האופוזיציוניות הבוטות שלו נגד בנימין נתניהו בימים שבהם ישב מחוץ לממשלה, עד שמונה לשר הביטחון במאי 2016", הוא כותב.

"ליברמן יצא ובא בעשרות ראיונות וקידם היטב את ענייניו הפוליטיים, אבל אני לא זוכר פעם אחת שבה העיתונאים הקשו עליו בפרשות ישראל-ביתנו. שבה הם ביקשו לדעת מה הוא אומר על החבר'ה הטובים שלו, ראשי המפלגה והמקורבים שנכנסים בזה אחר זה לבתי-הכלא השונים. הצביעות חגגה. 'פרשת ישראל-ביתנו' חמורה פי עשרה מכל תיקי נתניהו גם יחד, אבל עשרות אלפי מפגינים הלכו למחות יחד עם נציגים של ישראל-ביתנו ברחוב בלפור, ולא עזבו את המתחם עד שנתניהו עזב".

ליברמן לא נחקר ואפילו לא נקרא להעיד בפרשה הפלילית. מבחינה משפטית, לפי גישתם של החוקרים והפרקליטים שטיפלו בפרשה, הוא אינו קשור אליה. רוב העיתונאים שסיקרו את הפרשה בשבע השנים האחרונות אימצו את ההפרדה הזאת, הטכנית במהותה, והתעלמו מהעובדה שמבחינה מהותית – רוחו של ליברמן ריחפה מעל הפרשה כל הזמן.

כמנהיג הבלתי מעורער של המפלגה, ליברמן הוא זה שהרוויח מהזרמת הכספים למקורבים ושימון האקוסיסטמה שמקיפה אותה. בהאזנות הסתר, שמו עלה שוב ושוב כמי שיש לכוון לרצונו, לעתים קרובות תוך שימוש בקודים מאפיוזיים דוגמת "הבוס" ו"המנהל". דני איילון, כשכיהן כסגן שר החוץ מטעם ישראל-ביתנו, טען שליברמן הורה לו בזעם להפסיק לחקור לגבי אתר החדשות "יזרוס", שלימים התגלה כאחד מהצינורות שדרכם זרמו כספי השוחד.

כל עיתונאי שהיה עוקב אחר העדויות והממצאים שהוצגו בבית-המשפט יכול היה להיחשף למידע הזה, ולבצע חקירת המשך עצמאית. בפועל, כלי תקשורת מעטים בלבד טרחו. כאן ניתן לעיין בכתבה המרכזית שפורסמה על כך אצלנו, באתר "העין השביעית".

צבא וביטחון

"מבצע 'שומר החומות' גרם להתקוממות של ערביי ישראל ויצר בעיה חמורה מאוד ומסוכנת לצה"ל בתחום ההיסעים וההובלות של כלים כבדים, ובהם טנקים, נמ"רים וגם אוטובוסים להסעת חיילים בחירום", חושף יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות".

"הסיבה: חלק גדול מהנהגים בחברות ההיסעים וממפעילי הציוד המכני הכבד תחת משק לשעת חירום הם ערבים-ישראלים, שלא התייצבו למשימות. מתוך 500 נהגים הגיעו 40 בלבד. בשל כך הפעיל צה"ל תוכנית חירום שבמסגרתה גויסו נהגים מיחידות אחרות לטובת המשימות הקריטיות, כמו למשל הובלת טנקים ונגמ"שים מהגולן לרצועת עזה".

החשיפה של יהושוע חשובה, אך היא מתווכת לקוראים באופן שטחי ומבלבל. המידע הבסיסי בוודאי מעיד על כשל של צה"ל, אבל באותה נשימה הכתב הצבאי מסיט את האחריות לכיוונים אחרים. המסגור – "מאות נהגי משאיות ערבים לא התייצבו לעבודתם במבצע 'שומר החומות' בגלל ההתפרעויות" (מתוך כותרת המשנה) – נוּסח בלשון דו-משמעית שתגרום לפחות לחלק מהקוראים להסיק שהסיבה לסרבנות האפורה נעוצה בהשתתפותם של הנהגים בפרעות.

בידיעה עצמה אין לכך כל אינדיקציה. למעשה, חוץ מהטענה הכללית שלפיה "חלק גדול" מהנהגים הם ערבים, יהושוע לא מספק תשובה כלשהי לתהייה מדוע בעצם הם לא התייצבו למשימה.

נחש החנק הפובליציסטי

"הבנייה הבלתי חוקית של הרשות הפלשתינית משולה לנחש האנקונדה. כאשר האנקונדה צד את טרפו, הוא כורך את גופו סביבם [כך במקור] עד שאינם יכולים לנשום, לבם מחסיר פעימה והם מתים" (יהודה שרבאני, ראש אגף המשימות בארגון "אם תרצו", במאמר "נחש החנק הפלשתיני". "בשבע", 15.7.2021).

נחש יהודי חונק את העיט, סמלה הלאומי של אוסטריה. כרזת תעמולה אנטישמית של המפלגה הנוצרית-סוציאליסטית של אוסטריה, 1919–1920 (מקור: מוזיאון השואה האמריקאי, נחלת הכלל)

פופוליזם (שאל אותי כיצד)

רן ברץ, דובר של נתניהו לשעבר ודמות משנה ב"תיק 4000", חולק היום עם קוראי "מקור ראשון" טפח מעקרונות הפעולה שלמד ושִכלל בעת ששימש כחלק ממערך התעמולה הביביסטי. באופן שאין לתארו אלא כמוזר במגוחכותו, הוא עושה זאת בעקיפין, בלי להתכוון, במאמר אמנון-לורדי שבכלל מתיימר להסביר כיצד פועלת מכונת הדמגוגיה השמאלנית. ובכל זאת, ההודאה בורחת לו מבין השורות.

המאמר של ברץ נפתח בהצגת דמותו של איש השמאל סול אלינסקי, אקטיביסט ואיש רוח יהודי-אמריקאי מנוח (1909–1972) שלקראת מותו פִרסם את הספר המשפיע "כללים לרדיקלים: ספר מבוא מעשי לרדיקלים ריאליסטיים".

רן ברץ (צילום: הדס פרוש)

"בספר", כותב ברץ, "הוא דן בסוגיות יסודיות של חתרנות פוליטית כמו חשיבותם של סמלים שמגבשים סביבם את קהילת המאבק, החובה למצוא 'אויב משותף' והצורך ב'פעולה ישירה' שמחוללת חיכוך ומתח מלהיטי יצרים, מחריפה את דינמיקת העימות ומייצרת מוטיבציה. בפרק ה'טקטיקות' בספרו מונה אלינסקי 13 עקרונות. האחרון שבהם הוא 'בחר מטרה, נעץ אותה במקום, הפוך אותה לאישית, וקטב אותה'. כשהוא מפתח את העיקרון מסביר אלינסקי: 'בטקטיקות של עימות יש חוקים מסוימים שהמארגן חייב להתייחס אליהם כאוניברסליים. אחד מהם הוא להצביע על הצד שכנגד ו'לנעוץ' אותו במקום... הנקודה הנוספת החשובה בבחירת מטרה היא שעליה להיות פרסונלית, לא משהו כללי או מופשט... לא ניתן לפתח את העוינות ההכרחית נגד, נאמר, עירייה".

אלינסקי, מציין ברץ, היה "רדיקל שמאלני" שנקט "שיטות בזויות". לדבריו, יש מי שטוען שהילרי קלינטון וברק אובמה שאבו ממנו השראה. "ואכן, לא צריך להתמחות ברדיקליזם בניחוח קומוניסטי כדי לזהות את עקרונות המאבק והתעמולה הללו במאבקים של השמאל החדש נגד הימין", מוסיף ברץ, ונוקב בשמו של אחד מאותם נציגי שמאל חדש שמשתמשים בשיטות הבזויות של אלינסקי: נפתלי בנט.

לברץ אין הוכחות שבנט בכלל שמע אי פעם על אלינסקי (ייתכן שקרא עליו אצל אמנון לורד), אבל זה לא משנה. כדי להוכיח את הנקודה, ברץ מנתח בקצרה את אחת המתקפות האחרונות של בנט על נתניהו, ומצביע על כך שהיא פרסונלית במפגיע ומזלזלת – ולראיה, ההקפדה של בנט לפנות לראש הממשלה לשעבר בתואר "חבר-הכנסת". בנקודה הזאת נפלט לברץ שבנט בעצם למד מהטוב ביותר: "למרבה השעשוע", הוא כותב, "בנט מתקיף את נתניהו בזמן שהוא בעליל מנסה לחקות אותו". אכן, משעשע. נתניהו הרי חתום אישית על השיטה שברץ מתאר.

אגב, למרבה הגיחוך, גם ברץ עושה שימוש ב"שיטות הנבזיות" של סול אלינסקי, שבמקרה זה ניתן לתמצת כהנעת ההמונים דרך רידוד הצד היריב לכדי מטרה פרסונלית שמעוררת עוינות והדגשתה השיטתית. ברץ יכול היה לפרסם מאמר שמנתח את כהונתו הקצרה של בנט ולכנות אותו (נאמר) פופוליסט נטול הישגים, נוכל פוליטי וננס שעומד על כתפי ענקים. במקום לעשות את זה, ברץ שלף מהקבר איש שמאל אמריקאי, העביר אותו דמוניזציה מהירה, הפך אותו לכתם של רפש, ואז הדביק אותו ליריב. נבזי!

איפה הם היום

רפי גינת, מגיש תוכניות התחקירים "כלבוטק" ו"בשידור חוקר" ועורך "ידיעות אחרונות" לשעבר, במודעה של תאגיד מִחזור מבית התאחדות התעשיינים בישראל. מתוך "גלובס"

עושים לביתם

ל"ידיעות אחרונות" מצורף השבוע מוסף תיירות פרסומי בעריכת יעל ולצר. להלן מבחר כותרות: "אשדוד – טעם של עוד", "הזמן נכון לאשקלון", "נוף-הגליל: נוף של הפתעות", "דליית אל-כרמל: כפר תיירות שנושם תרבות" (בונוס #1: תמונה עכורה של ראש המועצה רפיק חלבי) ו"למה חייבים בריטניה כשיש לנו נתניה?" (בונוס #2: ראש העירייה מרים פיירברג בתמונה מחמיאה). תושבי אשדוד, אשקלון, נוף-הגליל, דליית אל-כרמל ונתניה, זה מה שהכסף שלכם עשה השבוע.

במוסף "ממון" וב"מעריב", כבכל שבוע, נדפסים מדורים קנויים מטעם בנק הפועלים, כנראה גדול רוכשי התוכן בעיתונות הישראלית. למהדורה הדיגיטלית של "ישראל היום" מצורף גם השבוע מוסף פרסומי שלם על נדל"ן, בעריכתו של העיתונאי-פרסומאי עופר פטרסבורג.

"מעריב עסקים", היום

במוסף הכלכלה של "מעריב" נדפסת כפולת עמודים שלמה המבשרת על "מהפכת אשפוז הבית של שירותי בריאות כללית", כולל שלל ציטוטים ותצלומים של אנשי קופת החולים. האם "מעריב" קיבל תשלום עבור החשיפה החיובית האגרסיבית? מצד אחד אין בכתבה שום רמז לכך שעבר כסף בין הידיים. מצד שני, הכתבה שיווקית לגמרי ברוחה, ושמו של הכתב שחתום עליה, אבי ליטל, לא מופיע בגרסתה המקוונת. דבר אחד אפשר לומר בביטחון: רק פראייר גמור היה מבזבז שני עמודים על דבר כזה בלי לדרוש תשלום.

האנטי-סטימצקי

במדור הספרים של "הארץ", בפינה שבה אורחים מתחלפים ממליצים על חמישה ספרים, מתארח השבוע קובי אור, אמן ורוקם מיתולוגיות שכל הגדרה חיצונית תעשה לו עוול. בדרך כלל, אורחי הפינה בוחרים ספרים שמעידים על טעמם המדויק ורוחב האופקים שלהם. החמישייה של אור רנדומלית לגמרי וכוללת קובץ רשימות של אהרן בכר, ספרון "סטאלג", ספר ישן של אורי דרומר ומותחן של רוג'ר הובס. הספר החמישי, שעמו נפתח הראיון, הוא ספר בישול.

"הספר הראשון ברשימה הוא 'הבישול הצמחוני' של נעמי ליס-מיברג, עם הקדמות של רון מיברג. מה לספר בישול ולכותבי קצה?", שואלת אותו עפרה רודנר.

"את הספר הזה מצאתי ברחוב נשען על גדר", משיב אור. "אני תמיד מעדיף את הספרים הלא מתוכננים, שנמצאים ברחוב, שזרוקים בזבל, שמישהו איבד או שכח, את האנטי-סטימצקי. זה מוסיף ערך סנטימנטלי. ובעיקר, אני אוהב את רון מיברג, שכתב לספר את ההקדמה והוסיף הערות קטנות בכל העמודים. למה אני אוהב את מיברג? בגלל האופן שבו הוא משתמש במלה 'אני'. הוא מהמעטים שיודעים ששימוש נכון במלה הזאת זה להוריד את כל הבגדים, להתפשט עירום לגמרי, להיכנס לים וללכת, אפילו בלי שום כוונה לחזור.

"ערימה של בגדים עזובה על חוף הים זה דבר נורא מרגש. לצערי, הרוב המוחלט של האנשים שמשתמשים במלה 'אני' הם אלה שמורידים את הבגדים לא כדי להיכנס לים עירומים, אלא כדי להראות איזה זין גדול יש להם ואיזה ציצים גדולים. רון הוא אחד המעטים שמשתמש במלה 'אני' בצורה נכונה. הטורים שלו הם קינות – על החיים שלו, על המצב של הרוק, על המצב הפוליטי בארץ ובארצות-הברית. ואגב, הוא קודם כל עיתונאי רוק. אני מאמין בכל לבי שעיתונאי רוק טוב הוא זה שמנסה להבריח אקדח לגן העדן דרך סדק בדמיון של אלוהים. רון הוא אחד היחידים שיודע לעשות את זה".

ענייני תקשורת

קחו אותי. "מתי בפעם האחרונה שקלת לעבור לתפקיד אחר?", שואלת שיר זיו את ניב רסקין ב"ישראל היום". "החודש", משיב רסקין, "כשדווח שאסף זמיר מונה לקונסול בניו-יורק. את זה הייתי עושה, וגם שגריר בפריז הייתי לוקח. אני לא פוסל תפקיד באזורי הדיפלומטיה. כילד חלמתי להיות פוליטיקאי וראש ממשלה".

פטירה. ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" מתפרסמות הבוקר מודעות אבל המבשרות על מותו של וילי נאגל, מבעלי חברת הטלוויזיה קשת.

נורת אזהרה. במדור הצרכנות של "ישראל היום" ("המוצרים החדשים שכדאי לנסות") ממליצה היום היאלי יעקבי-הנדלסמן על מוצר של חברת הרבלייף שנראה כמו חטיף דגנים סטנדרטי אך ממותג כ"תחליף ארוחה". בתחתית האייטם היחצני מופיעה שורה חשודה: המחיר לאריזה לא גדולה (שבע יחידות, 392 גרם בסך הכל) – 95.5 שקל. המחיר, שאין לו שום קשר למציאות, תומך בטענות העיקשות (והמוכחשות) על כך שמודל ההפצה של החברה מזכיר תרמיות פירמידה.

האייטם ב"ישראל היום"

התיקונים (1). בניגוד למה שכותב יוסי ורטר ב"הארץ", ולמרות שזה כתוב ב"ויקיפדיה", רם בן-ברק (חבר-כנסת מסיעת יש-עתיד) לא כיהן כמנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים עד מאי 2016. מי שכיהנה אז בתפקיד היתה סימה וואקנין-גיל.

התיקונים (2). בניגוד למה שכותב שלום ירושלמי בטורו על "פרשת ישראל-ביתנו" ב"מקור ראשון", מנכ"ל משרד החקלאות לשעבר רמי כהן נשפט השבוע ל-30 חודשי מאסר בפועל, ולא לעשרה חודשים. כמו כן, הנאשם דאוד גודובסקי לא היה מנכ"ל ישראל-ביתנו, אלא מנהל אגף הארגון של המפלגה.

דלתות מסתובבות. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת קידום עצמי (חבצלת דמארי) על סדרת כתבות ופודקאסט שבקרוב יעלו באתר ynet. הנושא: "האתגרים המרכזיים שאיתם תידרש מדינת ישראל להתמודד בשנים הבאות". כפי שניתן להסיק מהניסוח, המגיש יהיה פוליטיקאי בדימוס, וליתר דיוק עפר שלח.