המצב הפוליטי

ג'רי סיינפלד תהה פעם איך זה שמדי יום ביומו מצליח העולם לייצר אירועים חדשותיים בדיוק בכמות הספציפית שמספיקה כדי למלא את העיתון. מה שסיינפלד לא ידע הוא שגם בימים שבהם העולם לא מצליח לייצר מספיק חדשות כדי למלא את העיתון, לעיתונאים יש טריק שיכסת"ח זאת: עיתונאי מיומן יודע לכתוב גם על דברים שאין לו מושג אם קרו או יקרו, ולתפור יחד פיסות של ערפל כך שייראו כמו רצף קביל של מלל קוהרנטי.

אבל בסוף השבוע הזה הערפל דליל במיוחד. ישראלים מהזן שנוהג לקרוא עיתונים כדי שיעשו לו סדר במציאות ינחלו היום מפח נפש. כתבים ופובליציסטים שברגיל יודעים לנבא בהחלטיות את המהלכים הפוליטיים הבאים (ולהתפוגג בשקט אל הצללים כשהתחזית מתפוררת ודווקא ההפך מתרחש) מודים הפעם שאין להם שום מושג. התוצאה היא ערבוביה של תרחישים שחלקם הגדול מלווה בהבהרה: מדובר בספקולציה עם סיכויי היתכנות זניחים, ראו הוזהרתם. הדבר היחיד שבטוח הוא ששום דבר לא בטוח.

"התוצאות הכמעט סופיות של הבחירות לכנסת, לקראת ההודעה הרשמית הבוקר, מסכמות סיבוב רביעי ברציפות בלא הכרעה מובהקת. לכאורה הכל פתוח, אבל הכמעט-תיקו בין הגושים יקשה כנראה על הרכבת ממשלה חדשה ויציבה. הוא ישלח את המדינה לעוד תקופה ארוכה של התגוששות פוליטית, שייתכן כי תסתיים בסבב בחירות חמישי", כותב עמוס הראל ב"הארץ".

"כל תרגיל פוליטי שיאפשר לנתניהו להקים ממשלה ולעמוד בראשה יהיה עיוות של רצון הרוב", גורס נחום ברנע בטור רצוף ספקולציות שמתפרסם במוסף הפסח של "ידיעות אחרונות". "מה יהיה? לי אין תשובה", הוא מודה. "בימים אלה הנבואה ניתנה לסוקרים. אני אומר רק מה שלימד אותי הניסיון: כאשר כולם אומרים שלשון המאזניים הוא רופא שיניים מהכפר מר'אר, ראש מפלגה ששורשיה באחים המוסלמים, כאשר אומרים לנו שהוא יחליט מי ישלוט בישראל בארבע השנים הקרובות, אני מציע להמתין. הליכודניקים הסתגלו בעידן נתניהו לשלטון החרדים; הסתגלו לשלטון הכהניסטים; הם יתקשו מאוד להסתגל לשלטון המוסלמים".

בהמשך הטור ברנע עושה מעשה בן כספית וסותר את הדברים שזה עתה כתב: "הקמפיין הערבי של נתניהו הכשיר את האזרחים הערבים בעיני בוחריו. נתניהו תרם בכך תרומה חשובה לחברה הישראלית", הוא כותב.

נדב איל, בהמשך הגיליון, טורח ומשרטט קואליציות ספקולטיביות ומיד מציין שסיכויי הקמתן זעירים, ושהגיוני יותר לצפות לבחירות חמישיות. בן-דרור ימיני חוזר על הדברים בטורו, ותור ארוך של פרשנים ובעלי טור, אנשי שטח ויושבי יציע ממחזרים את הודאות חוסר האונים הללו שוב ושוב בבימות שעומדות לרשותם.

בצלאל סמוטריץ' נואם בפני תומכיו בליל הבחירות (צילום: שריה דיאמנט)

ובכל זאת, כרגיל, את הסיקור הפוליטי אפשר לחלק לשני מחנות: "ישראל היום" וכל היתר. ב"ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב" מדווחים על הספקולציות והתרחישים מנקודת המבט של "גוש השינוי", ואילו "ישראל היום" מדווח עליהם מהזווית ההפוכה.

הכותרת הראשית של "הארץ" היא הפניה לטורו של יוסי ורטר תוך הבלטת ספקולציה שלפיה "גוש השינוי" ישתף פעולה עם המפלגות החרדיות. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "מחכים לבנט: לפיד וסער מחפשים הכרעה". יובל קרני, הכתב הפוליטי, מדווח ש"בכיר בגוש להחלפת נתניהו" הצהיר אתמול כי "האופציה היחידה להקים ממשלה היא בראשות בנט" וש"צריך להציב אותו בראשות הממשלה אפילו לתקופה של שנה וחצי-שנתיים, להוציא את המדינה מהבוץ ולהרגיע את המערכת הפוליטית".

"בסביבת לפיד", מוסיף קרני, "טוענים כי הוא נחוש לקבל ראשון את המנדט להרכבת הממשלה מהנשיא ובכוונתו להסתער על קבלת מספר הממליצים הגבוה". מבחינת סימה קדמון, המשימה כבר כמעט הוכתרה בהצלחה: "בשבוע הבא יטיל הנשיא את הרכבת הממשלה ככל הנראה על לפיד", היא מנבאת.

ב"מעריב" מעלים לכותרת הראשית מהלך אחר של אותה חבורה, שמוביל חביב העיתון אביגדור ליברמן: "החוק נגד נתניהו". לקוראים נמסר ש"אחרי שתוצאות הבחירות לא הובילו להכרעה ברורה, בגוש השינוי מנסים לגבש רוב לאישור חוק שימנע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה". יובל קרני, ב"ידיעות אחרונות", מציין כי השלב הראשון של המהלך הוא מינוי יו"ר כנסת חדש במקומו של יריב לוין.

חרף אי-הוודאות באשר לפוליטיקאי שיקים את הממשלה הבאה, כמו גם לעצם האפשרות שמישהו מהם יצליח לבנות קואליציה, בן כספית כבר מסמן מנצח. באופן לא מפתיע, מדובר במועמד נוסף שכספית ו"מעריב" הקפידו לקדם לכל אורך מערכת הבחירות: גדעון סער.

למרות ההישג האלקטורלי הדל, כספית עדיין מאמין בו. "סער יצא מהבחירות כברווז צולע", מודה כספית, אך מיד מבהיר: "מדובר בברווז הצולע הקטלני והמסוכן ביותר בברווזייה. הוא הוספד בימים האחרונים בידי כל זב ומצורע. הביביסטים מדקלמים שסער גמר, סער התרסק, סער צריך ללכת הביתה. ובכן, כל מי שמכיר את סער יודע שהוא קרוב יותר לשלוח את ביבי הביתה מאשר ללכת הביתה בעצמו".

בזמן שכספית, קדמון ודומיהם נותנים ביטוי לתרחישים שיועילו לפוליטיקאים המקורבים להם, ב"ישראל היום" עושים את אותו הדבר עם נתניהו. גם כאן הכותרת הראשית עוסקת במבוי הסתום, אך תוך הדגשת התרחישים שישאירו את נתניהו בשלטון. "השלב הבא: פיתוי עריקים והפרת הבטחות", מסכמים בשער, במשפט שנראה כאילו נשמט מפקודת היום של נתניהו והתגלגל לדסק החדשות של החינמון.

בעלי הטור של "ישראל היום" מתגייסים למערכה בחפץ לב. "גנץ, סער ואפילו לפיד יכולים לשבת בממשלת נתניהו שבאמת תהיה בשורה לישראל, לחברה הישראלית. הסיבה שהם נרתעים מצעד פשוט כזה היא פחד התקשורת", טוען אמנון לורד. "גוברים הלחצים על בנט", נמסר בכותרת של טור פרשנות מאת מתי טוכפלד.

"נתניהו, סער ובנט: המחנה הלאומי קורא לכם", נכתב בהפניית שער לטור של יעקב ברדוגו. "מי שצריך יותר מכולם להניח למשקעי העבר הוא נתניהו", כותב ברדוגו. "כמבוגר אחראי, וכמי שיש לו חלק לא קטן במערכות היחסים הרעועות במחנה, הוא צריך לפתוח את לבו ואת חום המחנה הלאומי ולהוביל את השניים חזרה הביתה. בגמישות, בכנות, ביצירתיות, בחום ובנדיבות". איך יוכלו היריבים לדעת שנתניהו לא יעשה להם מה שעשה לשותפו הקודם, בני גנץ? לברדוגו יש פתרון שנראה כאילו נלקח ממערכון סאטירי: "הערבות לכך תהיה מגובה בהסכמים ובניירות". איך לא חשבו על זה קודם.

עירית לינור מגייסת למשימה את רוח החג. "אין משפחה נורמלית אחת שבה מצביע יש-עתיד יסרב לבוא לסדר כי המארחים מצביעי ליכוד. אף לא אחת", היא טוענת. "אז למען השם, איך ייתכן שנבחרי כל הציבורים הישראליים הללו, אזרחים שלא זו בלבד שחוגגים סדר יחד, והולכים לצבא יחד, ועובדים יחד, ואף מתחתנים זה עם זה, ומולידים ילדים שההצבעות שלהם מעצבנות את שני ההורים גם יחד, לא מסוגלים לבטא בהתנהגותם הפוליטית את המשפחתיות הליברלית החיננית של רוב רובו של הציבור הישראלי?".

מה שבעיתונים אחרים מככב בשער זוכה להצנעה רבתי ב"ישראל היום". "בגוש 'רק לא ביבי'", מדווח יהודה שלזינגר, מתכננים "להשתלט על תפקיד יו"ר הכנסת ומשם לקדם חקיקה שלא תאפשר לנתניהו לכהן כראש ממשלה תחת כתבי אישום". הדברים לא מקבלים ביטוי בכותרת כלשהי בחינמון – לא בשער, ואפילו לא בידיעה.

מתי טוכפלד, בטור פרשנות, כבר מכין מבצע התקפי משל עצמו: ההצעה שלו היא פשוט לשנות את שיטת הבחירות, ויפה שעה אחת קודם. "מוטב לעשות זאת ללא דיחוי, בטרם תתפזר שוב הכנסת ויהיה, שוב, מאוחר מדי", הוא מפרט.

שחיתות ועיתונות (1)

פאינה קירשנבאום, בכירת הנאשמים ב"פרשת ישראל-ביתנו", הורשעה אתמול בשורה של עבירות שוחד, מרמה, הפרת אמונים והלבנת הון. כשהפרשה רק פרצה, היא תוארה כפרשת השחיתות הפוליטית החמורה בתולדות ישראל. הרשעתה של הנאשמת המרכזית ברוב האישומים שיוחסו לה ממחישה שאכן היו דברים בגו. ובכל זאת, רוב העיתונים מציעים הבוקר סיקור דל בלבד של ההתרחשות – ורק אחד מהם, "הארץ", מזכה אותה בהפניית שער.

ב"ישראל היום", העיתון שמושא קיומו שרוי בעצמו במשפט פלילי, מקצים להרשעה ידיעה בינונית (אבי כהן) שמתבססת על תמצית הכרעת הדין, בלי להרחיב על מה שהשופט, ירון לוי, תיאר כ"רשת סבוכה ומורכבת של קורים שבמרכזה ניצבה [קירשנבאום] מוקפת בין שלל נותני ומקבלי שוחד". מתחת לידיעה נדפס טור פרשנות קצר מאת אביעד הכהן, המשבח את בית-המשפט על ההכרעה הנחרצת אך מביע אכזבה מהבחירה לפרסמה דווקא בערב חג הפסח, באופן שעלול להעיב על אווירת החג בביתם של שני לוקחי השוחד שהורשעו אתמול.

אביגדור ליברמן, היו"ר הכוחני של ישראל-ביתנו, הוא מושא קידום קבוע בדסקים הפוליטיים של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". איכשהו, הבוקר שני העיתונים הללו מקצים לפרשה את הסיקור הדל ביותר, והם גם היחידים שלא מזכירים את ליברמן או את קביעתו המפורשת של השופט שלפיה חלק מכספי השוחד נועדו למימוש מטרות של המפלגה.

מי שיקרא את הידיעה של מתן וסרמן ב"מעריב" יתרשם שקירשנבאום לקחה שוחד רק "לצרכים אישיים ופרטיים"; מהידיעה של יורם ירקוני וגלעד מורג ב"ידיעות אחרונות" עולה שקירשנבאום השתמשה בטובות ההנאה "בעיקר למטרותיה האישיות" – בלי לפרט ששאר טובות ההנאה נועדו להעצמת המפלגה ומנגנוניה.

הידיעות על הרשעת פאינה קירשנבאום ב"מעריב" (מימין) וב"ידיעות אחרונות", 26.3.2021 (לחצו להגדלה)

במקרה של "ידיעות אחרונות" המצב רגיש במיוחד. קבוצת התקשורת של משפחת מוזס היתה אחד מעשרות צינורות שדרכם הועבר השוחד למזכ"לית ישראל-ביתנו לשעבר. אחד מסעיפי כתב האישום מתאר כיצד קירשנבאום ויד ימינה, מנהל אגף הארגון במפלגה דאוד גודובסקי, הזרימו כספי ציבור לעמותת איילים תוך דרישה שבתמורה לכך תממן העמותה מטרות שקשורות לישראל-ביתנו.

למעלה מ-200 אלף שקל הוזרמו למשרד יחסי הציבור של רונן צור, מבכירי יועצי התקשורת בישראל. בערך שליש מהכסף, כ-77 אלף שקל, שימש לרכישת סיקור מערכתי ב-ynet, אתר החדשות של "ידיעות אחרונות". אתמול קבע השופט שמדובר בשוחד. בידיעה של "ידיעות אחרונות" אין כל זכר לעסקה עם ynet או למימון שירותי היח"צ ממשרדו של צור (אם כי ראוי לציין שפריטי המידע הללו לא מוזכרים באף אחד מהעיתונים, כולל "ישראל היום" ו"הארץ").

"ידיעות אחרונות" ומשרדו של צור לא היו חשודים בפרשה, לא נחקרו ולא הועמדו לדין, אך עסקת התוכן השיווקי אינה הקשר היחיד של קבוצת "ידיעות אחרונות" לפרשה. כפי שפסק השופט, קירשנבאום דאגה שגופים שאליהם הפנתה תקציבים ציבוריים יזרימו מאות אלפי שקלים גם ל"יזרוס", אתר הבית הלא-רשמי של ישראל-ביתנו, שאנשיו עבדו בקמפיינים של המפלגה במקביל לעבודתם העיתונאית.

לאחר חשיפת הפרשה והפיכת החקירה לגלויה, במהלך שעצם קיומו לא פורסם באופן מסודר, נוני מוזס רכש את "יזרוס". זמן קצר לפני הגשת כתב האישום נגד קירשנבאום וגודובסקי פוזרה מערכת האתר, וכל תכניו נמחקו מהרשת. ב"ידיעות אחרונות" וב"יזרוס" לא ידעו להסביר את ההיגיון מאחורי המהלך, שנראה כמו ניסיון לטשטש ראיות ולמנוע דיון ציבורי ומשפטי על האופן שבו שירת האתר את המפלגה. אפיק השוחד הזה, שמוזכר בדיווח של "הארץ" (גור מגידו ואפרת נוימן), מהדהד באופן עמום בלבד בדיווח הקצר שנדפס "ידיעות אחרונות"; הוא מתחבא שם מאחורי שם הקוד "אתר אינטרנט של אחד ממקורביה", וללא פירוט נוסף. בידיעה המורחבת שפורסמה אתמול ב-ynet אפילו זה לא קיים.

"ידיעות אחרונות" של העשורים האחרונים נודע כעיתון שאינו מרבה להעמיק ולהרחיב בסיפורים של שחיתות פוליטית. בשנים האחרונות, אחרי שהתברר גם לקורא התמים ביותר שהעיתון ובעל השליטה בו הם בשר מבשרה של השחיתות הפוליטית בישראל, העיסוק בתחום הצטמצם עוד יותר. את הסיקור הירוד והדל של "פרשת ישראל-ביתנו" אפשר לייחס למגמה הזאת, וכמובן גם לקשריו האישיים של מוזס עם אביגדור ליברמן, שאת מהותם איש מהשניים מעולם לא הסביר.

כש"תיק 2000" רק נחשף, נראה היה שבעיתון עושים מאמץ מיוחד להבליט את כל המידע בנושא (שנחשף בכלי תקשורת אחרים), כדי שלא ניתן יהיה להאשים את "ידיעות אחרונות" בקבורת פרשת השחיתות של המו"ל. הגילויים עוררו בקרב רבים מעיתונאי "ידיעות אחרונות" תחושה של בושה צורבת. אבל הבושה טבעה להתפוגג עם הזמן.

ב"ידיעות אחרונות" פועלת כיום מערכת עיתונאית מסורסת, כזאת שאינה מעיזה לאתגר את בעל הבית. אין טעם לצפות ממנה לדווח שנתיב הכסף של פרשת השחיתות השלטונית עבר ממש בתוך המערכת, במסדרון שבין הדסק למחלקה המסחרית. העיתונאים של מוזס כבר הפנימו: "ידיעות אחרונות" מזמן הפסיק להיות בימה לחשיפת פרשות שחיתות; כעת, צו השעה הוא להצניע אותן אפילו כשבית-המשפט נותן גושפנקא לאישומים החמורים. ככל שיתקדם משפטו של המו"ל, יש לשער, המבוכה רק תלך ותעמיק.

ארנון (נוני) מוזס בבית-המשפט המחוזי בירושלים, 8.2.2021 (צילום: ראובן קסטרו)

מעל הדיווח החדשותי של "הארץ" על הרשעת קירשנבאום נדפס טור גדול של גידי וייץ, שמגדיר את סיומו המתקרב של המשפט כ"אקורד סיום לפרשה שהחלה את המשבר הפוליטי החמור בתולדותינו". לפי כותרת המשנה, "פרשת ישראל-ביתנו" היא-היא הגורם שאחראי לפירוק ברית ליברמן-נתניהו וחסימת "פנטזיית החסינות של ראש הממשלה".

הכותרת מציתה את הדמיון, אבל מי שייגש לקרוא את הטור עצמו יגלה שווייץ אינו כה חד-משמעי. "מיום שנפתחה החקירה ועד היום, ליברמן משוכנע בקיומה של תיאוריית קשר מוזרה: נתניהו, שרצה לחסל אותו פוליטית, רקם עם היועץ לשעבר יהודה וינשטיין את החקירה הפלילית, והיועץ הורה להוציא את דבר קיומה לאור בעיתוי הקטלני ביותר, ערב מערכת הבחירות", כותב וייץ. לכן, הוא מוסיף, "גמר ליברמן אומר בלבו לסלק את נתניהו ממשרד ראש הממשלה".

אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל)

וייץ ממשיך: "ליברמן הוא האיש שלחץ על דוושת הבלם (לניסיון של נתניהו להקים קואליציה שתעצור את ההליך הפלילי נגדו; א"ב), אִפשר את קיומו של משפט נתניהו וכפה על ישראל את התיקו הממאיר שמגלגל מערכות בחירות בזו אחר זו. [...] ליברמן משוכנע שסביבת נתניהו הפעילה ומימנה רשת של חוקרים פרטיים, ואפילו השתמשה בקשריה עם המוסד בניסיון לאתר חומר משחיר עליו ועל בני משפחתו. 'לא אסלח לו שהוא התקרב לילדים שלי', אמר יו"ר ישראל-ביתנו בשיחה סגורה".

לדברי וייץ, גם לנתניהו יש תיאוריה. ראש הממשלה, לדבריו, "טוען בלהט בשיחות פרטיות כי יו"ר ישראל-ביתנו הוא בן ערובה של הפרקליטות, שפועל לסלק אותו מהזירה כדי שלא תיפתח נגדו תיבת פנדורה". מיד לאחר מכן מוצגת הסתייגות: "ספק רב אם החשדות ההדדיים ביניהם מתכתבים עם המציאות. עד היום לא נמצא לטענות האלה אישוש", כותב וייץ. בדרך אל הכותרות, סימני השאלה האלה התפוגגו.

בסיום הטור חולק וייץ מסקנה עגומה: "'פרשת ישראל-ביתנו' היא שריד מעידן קדום שבו מערכת אכיפת החוק עדיין ניהלה חקירות סמויות וממושכות נגד בכירים בשלטון המרכזי. אך מאז שמה מכונת המלחמה בבלפור על לוח המטרות את הפרקליטות ואת אגף החקירות וירדה לחייהם של כמה אוכפי חוק חלה ירידה ניכרת בחקירות נגד אנשי הצמרת. 'אין ספק שאנחנו מורתעים ושהסיבה היא נתניהו', אמר ל'הארץ' בעת האחרונה אחד העוסקים במלאכה, 'ושאף אחד לא יספר לעצמו סיפור אחר'". אם לשפוט לפי הסיקור העיתונאי הבוקר בשלושת הטבלואידים, גם העיתונות מורתעת.

שחיתות ועיתונות (2)

"בג"ץ: נתניהו לא יוכל לעסוק במינויים במערכת אכיפת החוק", מדווח נטעאל בנדל בכותרת בולטת בעמודי החדשות של "הארץ". ב"מעריב" מדווחים על כך בידיעה בינונית, וב"ישראל היום" מסתפקים בידיעה קצרצרה שמעלימה את שמות הגופים שהגישו את העתירות (התנועה לאיכות השלטון וקבוצת "מבצר הדמוקרטיה") ונושאת כותרת אנמית ומסורבלת: "בג"ץ קבע: נתניהו מחויב להסדר ניגוד העניינים שגיבש היועמ"ש". ובכל זאת, יש עיתון שסיפק שירות גרוע יותר לקוראיו: "ידיעות אחרונות", שכלל לא מדווח על ההכרעה.

יש גם חומר שקוראי "ידיעות אחרונות" מקבלים באופן בלעדי. בשער הטבלואיד של נוני מוזס נדפס הבוקר מאמר שבמבט ראשון נראה כאילו נפלט ללא מגע יד אדם מתוך מחולל הטקסטים הגדול של "ידיעות אחרונות". פילר שמורכב מאבות המזון הבסיסיים של העיתון, כזה שאפשר לפרסם בלי סכנת התיישנות כל אימת שנופלת ידיעה או מודעה וצריך למלא את החלל במשהו: עידן רייכל בטור שנושא את הכותרת "מרים פרץ היא הנשיאה שלי".

עידן רייכל (צילום: הדס פרוש)

הרכיבים פשוטים עד גיחוך: מחבר סלב מהסוג שמקובל על כל הרצף המדומיין של הקוראים? צ'ק. מושא כתיבה שזכה למקום של כבוד בגלריית הדמויות הכל-ישראליות של "ידיעות אחרונות"? צ'ק. תירוץ אקטואלי אבל לא אקטואלי מדי? לגמרי צ'ק. כל השאר לא חשוב. את המלים אפשר לחבר באופן רנדומלי, בלי טיעונים או הסברים מנומקים. ממילא כל מה שייזכר זה רייכל-פרץ-נשיאוּת.

"יהיו כאלה שיקראו לך לרוץ לנשיאות. אני דווקא קורא לך לא לרוץ. אני קורא לך ללכת. בשקט, בביטחון, לכי מרים. ואנחנו נלך אחרייך", מבטיח רייכל. מדוע דווקא מרים פרץ ראויה לתפקיד? כאן שוב נכנס לפעולה המחולל האוטומטי: "נשלחה אלייך מלמעלה שליחות. את לא ברשות עצמך, את של כולם. נלקחה ממך, מרים שלנו, הזכות להחליט. כי את של אוריאל ואלירז זכרם לברכה, של אליעזר בעלך זכרונו לברכה, של בנייך ובנותייך, של נכדייך ונכדותייך, ואחריהם – את של כולם. של כולנו. מדן ועד אילת".

תרגום: מדוע ראוי למנות את מרים פרץ לנשיאות? כי היא דמות טרגית. כי כולנו מכירים אותה וחשים כלפיה חמלה. כי היא שם שגור בכל בית. כי שכול הוא אחד מקיצורי הדרך הוותיקים אל לב הפוליטיקה הישראלית. רייכל, או כותב הצללים שהחתים אותו על הטקסט, אפילו לא מנסה למצוא צידוק כלשהו מעבר לזה – לא הקיטוב בחברה או דעותיה של פרץ, ואפילו לא הפעילות הציבורית שעשתה בשנים האחרונות. הגבבה האינפנטילית והבלתי הקריאה שצוטטה לעיל היא-היא הטיעון.

מה אפשר להסיק מפרסום כזה? בשפה של "ידיעות אחרונות", עידן רייכל הוא השפן שנשלף כדי להכשיר מהלך שבקונסטלציה אחרת עלול להתפרש כניסיון של המו"ל מוזס, הנאשם בפלילים, לקדם מועמדת למשרה היחידה שמי שאוחז בה יוכל לתת לו חנינה אם וכאשר יורשע בדין. אם הקריאה הפומבית הזאת היתה מתפרסמת מפי שמעון שיפר או בן-דרור ימיני, היו מייחסים לה מניעים נסתרים. אבל עידן רייכל הוא אמן אהוב, ולאמנים אהובים כידוע אין מניעים נסתרים.

האם נוני מוזס עד כדי כך מתוחכם? בהחלט. האם זוהי סיבת פרסומו המובלט של טור ביזארי ותלוש של מוזיקאי שקורא לאם שכולה לרוץ לנשיאות? אין שום הוכחה, אפילו לא רמז. אבל את התהייה שמא מוזס משתמש בנכסים התקשורתיים שלו לבחישה במירוץ לנשיאות ראוי להשאיר באוויר. כל עוד המו"ל הריכוזי של קבוצת "ידיעות אחרונות" ממשיך לאחוז במושכות – וביתר שאת אחרי שהגדיל את חלקו במניות הקבוצה לפני חודשים אחדים – כל עיסוק של העיתון בתהליכים שעשויים לסייע בהמתקת גורלו הוא עיסוק חשוד, שצריך לבלוע עם הר של מלח. ומומלץ לא לבלוע כלל.

דבר והיפוכו

"סיפורן של הבחירות הללו בקליפת אגוז הוא: הליכוד נחלש במגזר היהודי, והתחזק בערבי. זו כל התורה", טוען יוסי ורטר ב"הארץ". "קמפיין הליכוד ביישובים הערביים הסתכם בעלייה זניחה", מדווחת הגר שיזף בהמשך הגיליון.

בצללים

כתבת השער של מוסף "שישבת" מבית "ישראל היום" היא ראיון בלעדי ורחב יריעה עם המרגל ג'ונתן פולארד. ההחלטה של פולארד להתראיין דווקא ל"ישראל היום" – העיתון שבעליו הטיסו אותו ארצה – ולא ל"ידיעות אחרונות", העיתון שמוכן לעשות הכל בשביל "ראיונות הישגיים", ודאי עוררה תחושות עגומות ברחוב מוזס. תחושות עגומות, ואולי גם תקווה שההישג יתברר כקליפה חלולה, ראיון שהישגיו מתמצים בעצם קיומו ולא בתוכנו. אבל זה לא המצב היום.

תמונה רשמית של ג'ונתן פולארד בעת ששירת בצי האמריקאי

"35 שנים אחרי שנלכד באחת הפרשות המטלטלות בתולדות המדינה, המרגל יונתן פולארד מדבר על הכל בביתו בירושלים", נמסר בשער המוסף. מי שיקרא את הראיון המלא, שעליו חתומים העורך בועז ביסמוט, אריאל כהנא וקרולין גליק, יגלה שההצהרה מהשער אינה מדויקת: "מבחינת האמריקאים", אומר פולארד, "עדיין אסור לי לדבר על המידע הספציפי שהעברתי. זו האזהרה שקיבלתי לפני ששוחררתי מהכלא. כך שאני חושש שאם אגיד משהו בעייתי, האמריקאים ינסו להיפרע ממני".

הראיון עם פולארד ארוך ומפורט. בניגוד למה שניתן היה לצפות מעיתון כמו "ישראל היום", הוא אמנם כולל את היידישקייט הצפוי על היהודי היקר ש"חזר הביתה" לירושלים אחרי עשורים של סבל – אבל גם תיאורים מפורטים של מלאכת הריגול והמגעים שקיים עם מפעיליו, היחס שקיבל מהממסד הישראלי אחרי מעצרו וחוויות קשות מהכלא ("היה לי מקרה שבו ישבתי בחדר האוכל, ומישהו שאני לא מכיר התיישב לידי והתחיל לדבר איתי. הדבר הבא שאני רואה הוא סכין שננעצת לו בצוואר, הראש שלו נופל על השולחן, ודם משפריץ לכל עבר. לקחתי את המגש שלי והתרחקתי משם").

פולארד מנצל את ההזדמנות כדי למתוח ביקורת על רפי איתן, מפעילו המנוח, ועל מערכת הביטחון הישראלית, שלדבריו שלחה אליו לכלא שליח שמסר לו שמצפים ממנו להתאבד. המראיינים מציינים ש"בכירים במשרד ראש הממשלה, בראשות המנכ"ל צחי ברוורמן, מטפלים באופן אישי בענייניו" של פולארד, אך בשיחה עמו עולה גם ביקורת על מדינת ישראל ועל העומד בראשה כיום. "גדלתי על מיתוס שלא עוזבים חייל מאחור. וזה בולשיט", אומר המרגל. "זה לא רק אני. זה קורה מאז פרשת לבון ועד היום, עם שתי גופות החיילים ושני האזרחים הישראלים בעזה".

ב"מוסף הארץ" מקדישים כתבה למייק הררי, סוכן המוסד המנוח שבערוב ימיו זכה לככב בשלל כתבות צבע ג'יימס בונדיות בעיתונות. השבוע הוא מככב בכתבה מסוג שונה. כזו שבמקום לדווח על מעשי גבורה מספרת על הקשרים שלו ושל המוסד עם רודן פנמה הרצחני מנואל נורייגה.

המחבר, איתי מק, מתאר בין היתר כיצד סייע הררי לנורייגה בקמפיין הכפשה שקרי שנועד להטות את תוצאות הבחירות לנשיאות, ולפיו יריבו של הרודן אחראי לרצח ילדים יהודים בשואה (וזוועות נוספות). לדברי מק, הקמפיין לא הצליח – מועמד הבובה של נורייגה הפסיד בבחירות – אך התוצאות זויפו כך שנציגו של הרודן בכל זאת התמנה לתפקיד הרם.

"הררי נפטר בגיל 87 ב-2014", כותב מק. "בהספדים אחרי מותו הוזכרו מעשי הגבורה שלו במבצעים בטחוניים ברחבי העולם. במסמכי משרד החוץ לא מפורטים השירותים הנוספים שנתן הררי לנורייגה, אך הדרישה החריגה של ארצות-הברית לסלק איש מוסד ממדינה זרה מעידה על כך ששירותים אלה היו משמעותיים מאוד. טיב פעולותיו של הררי במדינה יתברר במלואו רק כשהמוסד והצנזורה הצבאית יאפשרו לחשוף פרטים נוספים. איש לא משלה את עצמו שזה יקרה בקרוב".

בדיחה

העיתון של מוזס, מהבעלים של רשת חנויות הספרים סטימצקי, מפרגן היום בראיון חגיגי ועתיר חנופה לשותפה שלו בסטימצקי, יפית גרינברג (ג' יפית). הראיון עם גרינברג מתפרסם במהדורת החג של "ממון", בחתימתה של עורכת המוסף, איילת להב. בפתיח, כשלהב מציגה את קורותיה של המרואיינת, היא מתארת אותה בהערצה כאשת הפרסום ש"שיכללה לדרגת אמנות את התוכן השיווקי". הקשרים העסקיים של גרינברג עם קבוצת "ידיעות אחרונות" כלל אינם מוזכרים.

עדי סופר-תאני, מנכ"לית פייסבוק-ישראל, על שער "ממון"

כתבת השער של המוסף היא ראיון שקיימה נווית זומר עם עדי סופר-תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל. סופר-תאני מדברת על אביה, דרור סופר, שנדרס למוות בשוליים של הפגנה נגד נתניהו (נסיבות ההפגנה ושמו של ראש הממשלה אינם מוזכרים; במקום זה כותבים שהוא הפגין למען "שלטון החוק").

רוב הראיון עוסק בחייה האישיים של סופר-תאני, אך לקראת הסוף היא מדברת על תאגיד הענק השנוי במחלוקת שמעסיק אותה. "פייסבוק ניהלה את נושא הקורונה בצורה מרשימה", טוענת סופר-תאני. "איך מנגישים מידע, המון תשומת לב למקורות מידע מהימנים, לעבודה קרובה עם משרדי הממשלה. גם הפלטפורמות הדיגיטליות לעסקים קטנים שנסגרו הפכו לחבל הצלה של עשרות מיליוני עסקים בעולם. זה היה מרגש. גם צרכו יותר תוכן. היתה האצה מדהימה של הטרנספורמציה הדיגיטלית".

המראיינת, זומר, לא מהססת ומטיחה בה ביקורת על האופן שבו הרשת החברתית תרמה לשגשוגם של מתנגדי חיסונים, מכחישי קורונה ומפיצי חדשות כזב המנצלים את חוסר האונים הגלובלי כדי לפגוע באינטרס הציבורי הרחב – ועל הדרך ממלאים את חשבונות הבנק של פייסבוק. אגב כך מזכירה זומר את הקולות המאשימים את פייסבוק בהקצנת השיח הפוליטי ועידוד תסיסה חברתית רעילה, ואת הנסיונות של ממשלות ברחבי העולם להגביל את כוחה של ענקית הדיגיטל לאחר שהגיעו למסקנה שעוצמתה חסרת התקדים עלולה לפגוע בדמוקרטיה.

תיקון: המראיינת לא אומרת שום דבר מהדברים האלה, אפילו לא ברמיזה. הראיון עם סופר-תאני מסתיים מיד אחרי שהיא משבחת את התפקוד של פייסבוק לאורך מגפת הקורונה ופולטת את המלים "הטרנספורמציה הדיגיטלית". ב"ידיעות אחרונות" שיבצו שם נקודה ועברו לראיון החגיגי הבא.

עושים לביתם

ל"מקור ראשון" מצורף היום מוסף "מצדיעים למורים" במימון רשת החינוך אמית ובעריכת אריאל שנבל. עורך העיתון חגי סגל מנסה בשנים האחרונות למתג את תוצרי "מקור ראשון" כעיתונות איכותית – כמו "הארץ" אבל מימין/עם כיפה. למו"לית, המולטי-מיליארדרית מרים אדלסון, יש כיסים כמעט אינסופיים וכידוע גם נכונות לממן בנדיבות את העיתון האחר שלה, "ישראל היום". סגל, שנבל ושאר העיתונאים יכולים היו להיעמד על רגליהם האחוריות ולסרב למכור את העצמאות המערכתית שלהם למפרסמים. הימנעותם פוגעת קשות ביומרות השאפתניות של "מקור ראשון".

ענייני תקשורת

התיקונים. טורו השבועי של אביגדור פלדמן ב"מוסף הארץ" עוסק השבוע בקבורת פרשת המין של אפי נוה, ראש לשכת עורכי-הדין לשעבר. הטור פיוטי ומומלץ לקריאה כבכל שבוע, אך כולל שגיאה היסטורית: פלדמן מזכיר את תקרית אכילת הנייר של עופר נמרודי בחדר החקירות, לשם הובא במסגרת חקירתו בפרשת האזנות הסתר, ומציין שהדבר אירע בפברואר 2010. התקרית, שתועדה בווידיאו, אירעה באפריל 1995 ונחשפה בתוכנית הטלוויזיה המנוחה "תיק תקשורת".

התנצלות. ב"בשבע" מתנצלים על פרסום שגוי ותמוה שראה אור בגיליון הקודם: טור דעה של חגית רוזנבאום שבו נמתחה ביקורת חריפה על השופטת רבקה פרידמן-פלדמן, אחת משלושת השופטים המופקדים על תיקי נתניהו. כפי שכתב כאן אורן פרסיקו, ההחלטה שבגינה יצא קצפה של העיתונאית – שבה יהודי שירה על פלסטיני נדרש לפצותו – כלל לא ניתנה על-ידי פרידמן-פלדמן, אלא על-ידי שופטת אחרת.

אריה מליניאק (צילום: ניצן הפנר, רישיון CC BY-SA 4.0)

ספורט והטרלות. ב"מקור ראשון" מראיין דותן מלאך את אריה מליניאק, שעזב לאחרונה את "ידיעות אחרונות" אחרי 31 שנות פרשנות ספורט עקב מה שהוא מגדיר כ"צמצומים כלכליים". "נוני מוזס היה כדורסלן מעולה", נזכר מליניאק בפתח הראיון. "הוא היה שחקן שלי בהפועל רמת-גן בסוף שנות השבעים. הרבה שנים אחר-כך הוא יצר איתי קשר, בא אלי לפגישה בבית והציע לי לכתוב ב'ידיעות'".

למרבה האכזבה, מליניאק אינו מחווה דעה על פרשת השוחד שבה הסתבך ידידו הוותיק ועל האופן שבו ניווט את עיתון אל השרטון של "תיק 2000". ובכל זאת, הראיון שווה קריאה. בהמשכו חולק מליניאק זכרונות מתקופתו כשחקן כדורסל. ב-1973, הוא מספר למראיין, יצא עם נבחרת של כדורסלנים סטודנטים לטורניר במוסקבה שמאחורי מסך הברזל. "מכיוון שהעיתונאים הישראלים לא קיבלו היתר להמשיך מציריך למוסקבה", כותב מלאך, "מליניאק וחבריו היו אלה שסיפקו להם דיווחים מהשטח. 'הם ביקשו מאיתנו סיפורים, אז התחלנו להמציא להם', הוא צוחק. 'זה התחיל בדברים קטנים – סיפרנו למשל ששיחקנו קט-רגל מול נבחרת כוויית וסיימנו בתיקו 2:2.

"'אחרי שגילינו שכל מה שאמרנו נכנס מלה במלה לעיתון, התחלנו לחשוב על דברים משוגעים יותר. השיא היה כשהמצאנו ששוקי שוורץ, שחקן בקבוצה, התארס עם אולגה קורבוט – מתעמלת רוסייה-בלארוסית ששנה לפני כן זכתה בשלוש מדליות אולימפיות ונחשבה בברית-המועצות לנכס לאומי. העיתונאי שקיבל את זה מאיתנו התחנן שלא נספר למתחרים, והסכמנו, בתנאי שיפרסם את הידיעה בתוך 12 שעות. כך זה הפך לכותרת גדולה ב'ידיעות אחרונות'".