המצב הישראלי

"מתי בפעם האחרונה התאכזבת?", שואלת שיר זיו מ"ישראל היום" את אלמוג בוקר, כתב חדשות 13. בוקר, תושב קיבוץ זיקים הסמוך לרצועת עזה, משיב: "בלילה של סיום המבצע, כשבחצי השעה האחרונה היישובים טווחו בלי הפסקה. לא יכול להיות שיש פצוע בבארי ומטוסי הקרב לא מגיבים. רק בבוקר הבנתי עד כמה הסיפור הזה מטורף. כי ההנחיה היתה אחת: רק אם יש ירי לתל-אביב מגיבים.

"זה סיפור מאכזב, כי אחרי כל מה שקרה כאן, אחרי כל מה שזעקנו ואחרי כל ההבטחות שהמשוואה משתנה, ברגע האמת אתם מגיבים ככה? אני מתרחק מהעניין הפוליטי, כי אני לא פרשן אלא עיתונאי שבא מהשטח, אבל אני מאוכזב מההתעלמות מהעוטף ואני מקווה שזו היתה האכזבה האחרונה. בסיום המבצע הבטיחו שהדברים יתנהלו אחרת. האם אני אופטימי? לא".

"מועצת הזכויות באו"ם: נחקור פשעים ב'שומר החומות'", מוסרת כותרת לקונית ולא מאוד בולטת בשער "הארץ". אתמול, הכותרת הראשית של העיתון הוקדשה ל-67 ילדים פלסטינים שנהרגו מהפצצות ישראליות ושיגורים כושלים של הפלגים החמושים ברצועה. את המידע אספו כתבי ה"ניו-יורק טיימס", ובמקור נכללו בפרויקט גם שני הילדים הישראלים שנהרגו מההפצצות הפלסטיניות, נדין עווד בת ה-16 מהכפר הבלתי מוכר דהמש, ועידו אביגל בן ה-5 משדרות.

מישהו במערכת "הארץ" החליט להשמיט את אביגל ועווד מהפרויקט – החלטה תמוהה שגררה שובלים מוצדקים של ביקורת, עד שהמו"ל, עמוס שוקן, התנצל והודה שמדובר ב"טעות קשה של עורך". הגרסה המקוונת תוקנה, וכעת מופיעים בה כל 69 הילדים והילדות שנהרגו משני צדי הגבול.

מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, מתנצל בטוויטר על השמטת הילדים הישראלים שמתו מהפגזות חמאס. 27.5.2021

מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, מתנצל בטוויטר על השמטת הילדים הישראלים שמתו מהפגזות חמאס. 27.5.2021

לכל אורך המבצע הצבאי, "הארץ" נבדל משאר העיתונים בכך שלא התעלם מהפגיעה הקשה באוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה. כשמצרפים לכך את שער הילדים מאתמול, ברור מדוע העורכים לא חשו שההודעה על פתיחת החקירה הבינלאומית היא התפתחות בלתי נתפסת, שערורייתית, מעוררת זעם. בעיתונים אחרים, שמחקו כמעט לחלוטין את הרג האזרחים הפלסטינים, ההחלטה של מועצת זכויות האדם נתפסת כרעם ביום בהיר.

"החלטה אנטישמית, שערורייתית ובזויה", מוסרת הכותרת הראשית של "מעריב", פרפראזה על הודעה של משרד החוץ. הכתב הוותיק (וחוקר התקשורת) גדעון קוץ מדווח שלפי המשרד הממשלתי שבראשו עדיין עומד השר היוצא גבי אשכנזי, "מטרתה האמיתית של ועדת הבדיקה היא הלבנת פשעי ארגון הטרור חמאס והפללת ישראל על פעילותה להגנת אזרחיה".

ב"ישראל היום" לוקחים את המסר הממשלתי צעד קדימה ומגבירים את מפלס הזעם. "חוצפת האו"ם: חמאס ירה, ישראל תיחקר", נכתב שם בכותרת הראשית. לשם העצמת האפקט, בחינמון גם מדפיסים בשער תמונות של בית אשקלוני פגוע ומכוניות מעוכות שעלו באש בחניון בפתח-תקווה.

חמאס ירה, ישראל תיחקר. מה מרגיש קורא שקורא את המלים הללו? הקורא מרגיש שמדובר באי-צדק משווע. שצד אחד היה תוקפן, וצד אחד היה קורבן – אך עלילת דם כלשהי תביא לכך שרק הקורבן ייענש. האמת כמובן מורכבת יותר. חמאס אכן ירה, ובכך הרג ישראלים חפים מפשע וביצע פשעי מלחמה. אבל גם ישראל ירתה והרגה חפים מפשע, ובכך מן הסתם גם ביצעה פשעי מלחמה.

צה"ל יכול היה לשלוח כוחות קומנדו חרישיים אל תוככי הרצועה למשימות כירורגיות שבהן יומתו אך ורק טרוריסטים מרושעים עם דם על הידיים. במקום זה, ישראל העדיפה לשגר מטחים לשכונות צפופות, לעתים תוך אזהרת התושבים מראש ולעתים לא. התוצאה היא אפס חיילי קומנדו ישראלים שמתו מעבר לקווי האויב, ועשרות רבות של קורבנות אזרחיים פלסטינים.

שלושה חברים בארגון הטרור גדודי עז א-דין אל-קסאם, בידיהם תינוק, במצעד צבאי בחאן-יונס. 27.5.2021 (צילום: עבד רחים חטיב)

שלושה חברים בארגון הטרור גדודי עז א-דין אל-קסאם, בידיהם תינוק, אתמול במצעד צבאי בחאן-יונס (צילום: עבד רחים חטיב)

בצה"ל מודעים לכך שההפצצות לא תמיד עולות בקנה אחד עם החוק הבינלאומי, וזאת אחת הסיבות לתמרוני "הקש בגג" וכיוצא באלו כסת"וחים, שלא פעם אכן חוסכים חיי אדם. ב"ישראל היום", ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" (שלא מקדיש לחקירה הפניית שער) היו יכולים לשקף את המורכבות הזאת, אבל ויתרו על כך. מי שעקב אחרי סיקור המבצע בשלושת העיתונים הללו יכול היה לקבל רושם שצה"ל אולי הרג כמה נשים וילדים, אבל שמספרם בטל בשישים.

הסיקור היום מהדהד את תת-הסיקור של השבועות האחרונים: כולו מורכב מההלם והזעזוע שבקעו אמש מירושלים, אפילו בלי ניסיון לציין את העובדות שייחקרו. ב"ישראל היום" זה נעשה בצורה הגרוטסקית ביותר.

בחינמון שולפים את נוהל ביבי, ומדווחים על פתיחת החקירה דרך התגובה עליה ("ההחלטה מעודדת טרור בעולם"). כפי שניתן היה לנחש, התגובה באמת לקוחה מתוך מסר שהפיץ נתניהו. הידיעה בינונית באורכה (חתומים עליה אריאל כהנא וארז לין), וחוץ מפסקת הפתיחה הקצרה אין בה שום מידע על הבדיקה שתיפתח, על המקרים שייבדקו וכיוצא באלה. כל שאר הפסקאות הן ציטוטים של גינויים. קורא מן השורה יבין שמדובר בהחלטה שראוי להוקיע, וגם יוכל לעיין בנימוקים של גורמי ממשל ישראלים. אבל הוא לא יוכל לגבש דעה משל עצמו על בסיס העובדות.

אגב, גם העובדות בשלב זה מעט מעורפלות. "ההחלטה אינה כוללת התייחסות לארגון הטרור חמאס ומתעלמת מירי של 4,300 טילים על אזרחי ישראל", מציין גדעון קוץ ב"מעריב". "ההצעה, כמו הצהרות קודמות של גופי האו"ם בזמן הלחימה, אינה מזכירה את חמאס או את ירי הרקטות לעבר ישראל, וגם לא את פעילות צה"ל ברצועת עזה", מחדד יהונתן ליס ב"הארץ".

ההצעה עצמה אכן לא מזכירה זאת, אבל בדיון שבו התקבלה הוזכרו כל ההיבטים הרלבנטיים. "מדובר לכאורה בחקירה של אירועים ולא של הצדדים שלחמו, ישראל וחמאס", מקשה איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות". "עם זאת, נציבת האו"ם לזכויות אדם מישל בלצ'ט אמרה כי ייתכן שישראל ביצעה פשעי מלחמה בעזה. היא הוסיפה כי ירי הרקטות של חמאס מהווה הפרה ברורה של חוקי המלחמה".

העיתונים לא רק חלוקים ביניהם על עצם הטענה שישראל שוב ביצעה פשעי מלחמה בעזה – אלא על עובדות הבסיס לגבי החקירה שתעסוק בכך. על רקע זה ראוי להתעכב לרגע על הנימוקים נגד הקמת צוות החקירה, שאותם העיתונים מתגייסים להדהד.

ניקח לדוגמה את צביר הטיעונים שמתפרסם ב"ישראל היום". גורם מדיני עלום טוען שממצאי החקירה ישמשו את "מכפישי ישראל בעולם". הנשיא רובי ריבלין ומזכ"ל מפלגת העבודה ערן חרמוני חוששים שהחקירה תסיט את תשומת הלב מפשעי חמאס. במשרד החוץ חוששים מכך שזה יימשך שנים רבות. בארצות-הברית, בעלת הברית הגדולה של ישראל, חוששים שהחקירה תסכן את "ההתקדמות שחלה לאחרונה באזור", וכך גם שר החוץ (בעיתון לא מציינים באיזו התקדמות מדובר). ונתניהו, כאמור, טוען שמדובר ב"אובססיה אנטי-ישראלית" שמעודדת טרוריסטים.

לכל הטיעונים האלה, שמגיעים מימין ומשמאל, מישראל ומחוצה לה, יש מכנה משותף אחד: באף אחד מהם לא נטען שישראל פשוט לא ביצעה פשעי מלחמה ברצועת עזה, ולפיכך אין מה לחקור.

ההחלטה לא לטעון במישרין שישראל פשוט לא ביצעה פשעי מלחמה בעזה יוצרת חלל סמוי שנקבר מתחת לפני השטח של הדיווחים החדשותיים. העורכים יודעים כיצד סיקרו אצלם את המבצע. הם יודעים שקורא העיתונים המצוי לא יודע על היקף ההרס וההרג שזרעו ההפצצות. לפיכך, הם מניחים מראש שהקוראים אפילו לא מדמיינים לעצמם שייתכן שכל הדיבורים החריפים על צביעות ואנטישמיות בעצם מכסים על העובדה שבעצם יש לנו מה להסתיר. לא כי אין צביעות ואנטישמיות. אלא כי במקרה הזה הצביעות והאנטישמיות אינן העיקר. העיקר, חשוב להזכיר, הוא מתים חפים מפשע.

רוב כלי התקשורת מתגייסים למשימה הזאת מתוך תחושת שליחות ואמונה שמדובר בסוג של פטריוטיזם. אבל האמת היא שהם ממלאים חלק חסר תחליף במנגנון ההירקבות של המדינה, ובוגדים בשליחות המקצועית שלהם.

שחיתות ועיתונות

כתבת השער של "דה-מרקר" היא פרופיל של יועץ הסתרים ניר שלום, איש הקשר בין מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס לשאול אלוביץ', הבעלים של בזק ו"וואלה" לשעבר. שמו של שלום והתפקיד שמילא עלו לאחרונה במשפט המו"לים. הכותרת שבחרו ב"דה-מרקר" מסכמת את נסיקת הקריירה שלו וצובעת אותה בסנטימנט חשדני: "המורה לנהיגה שנהפך ליועץ והרוויח 120 אלף שקל בחודש".

"השבוע, כששאלנו את אחד ממכריו של שלום בפוליטיקה איך זה שבכירים ומפורסמים התייצבו בחגיגת בר מצווה אצל אדם לא מוכר ולא בכיר במיוחד, הוא התפלא על השאלה. 'מה זה לא מוכר? אם היית ראש המטה של שר התקשורת – חצי מדינה היתה מכירה אותך'. במלים 'חצי מדינה' הוא התכוון, ככל הנראה, לאותה רשת סגורה וצפופה של פוליטיקאים, יועצים, אנשי עסקים ומאכערים שמכירים זה את זה היטב ונפגשים באירועים שונים ובמסדרונות הממשלה והכנסת", נכתב שם.

מחבר הכתבה, שוקי שדה, שמע מ"בכיר לשעבר באחת מחברות התקשורת" שניר שלום הכיר את מוזס מעבודתו אצל דליה איציק בעת שכיהנה כשרת התקשורת. עדויות מהשנים האחרונות, הבולטת שבהן של חבר-הכנסת וסגן עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר מיקי רוזנטל, מצביעות על כך שמוזס נהג לטפח קשרים מיוחדים עם שרי התקשורת לדורותיהם. הרקע היה יכולתם להזיק או להועיל לאימפריית התקשורת שלו – בייחוד בשנים שבהן היו לו אחזקות בערוץ 2 ובחברת הכבלים.

מערכת היחסים של מוזס עם איציק הותירה חותם במערכת העיתון בעקבות מקרה בוטה של התערבות – ראיון נוח שניתן לה כפיצוי על תחקיר שהציג התנהלות בעייתית שלה.

דליה איציק ועיתונאים בכנסת, 27.5.14 (צילום: הדס פרוש)

דליה איציק ועיתונאים בכנסת, מאי 2014 (צילום: הדס פרוש)

"זו היתה תקופה סוערת עם רגולציה רבה", נזכר המקור של שוקי שדה. בהקשרו של ניר שלום מוסיף האיש: "עם השנים, הקשרים שלו עם מוזס הלכו והתחזקו. ממה שהתרשמתי הוא היה כל-יכול אצל מוזס. מוזס החזיק ממנו מאוד. רק עם השנים הבנתי את הכוח שלו. הפנמתי שהוא משמעותי כשגיליתי שאיש העסקים אלי עזור מעריך אותו". עזור הוא כיום מו"ל "וואלה", "מעריב", "ג'רוזלם פוסט", שלוש תחנות רדיו אזוריות ועיתון ברוסית.

כתבת הפרופיל של שדה בנויה בעיקר משיחות עם מכריו של שלום וסיכום של מופעים תקשורתיים ישנים, מהתקופה שבה צץ מדי פעם במדורי הספורט (כפונקציונר בקבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים). שלום עצמו לא מדבר, וניכר שדמותו טרם פוצחה. אבל הכתבה של "דה-מרקר" מסייעת למקם אותו על הרשת החברתית של האנשים שמנהלים את המדינה ואת הגופים העסקיים הגדולים שפועלים בה. ניסיון מתבקש להרחיב את היריעה שנחשפת אט-אט במשפט השחיתות החשוב בתולדות ישראל.

גם השבוע, "הארץ" הוא העיתון היחיד שמקדיש לכך משאבים מערכתיים. ההתפתחויות במשפט המו"לים צצות גם בטורו של גיא רולניק, וב"מוסף הארץ" נדפסת רפורטז'ה ארוכה של מורן שריר על שניים מימי הדיונים (אצלנו, באתר "העין השביעית", ניתן לקרוא עליהם כאן וכאן). באף אחד מהעיתונים האחרים לא ניתן למצוא משהו שאפילו מתקרב לרוחב היריעה הזה.

ב"גלובס", עיתון שמתיימר בשנים האחרונות לייצר עיתונות נקייה ולאתגר קונספציות ישנות, המשפט צץ רק בשולי טורו של הפרשן והעורך המשפטי חן מענית. ב"ידיעות אחרונות" כבר אפילו לא מעמידים פנים: במוסף הפוליטי, בעריכת העיתונאי הוותיק אביב הברון, גם השבוע אין אף כתבה או מאמר על המשפט – לא רפורטז'ה בסיסית כמו זו של מורן שריר, לא ראיון עם דמות רלבנטית, ובטח שלא תחקיר, אבל אפילו לא טור של 200 מלה על פרפרת שולית אך שובת עין שאפשר לומר עליה דבר מה שיעלה חיוך על שפתי הקוראים ויוכיח שהנה, אנחנו לא מתעלמים.

ב"ישראל היום", העיתון שהוקם למען הנאשם מספר אחת במשפט, מביטים על ההתעלמות הרופסת של "ידיעות אחרונות" ומפטירים שלוש מלים: "Hold my beer". גם כאן כמובן אין כתבות מגזין או ראיונות, אבל בעמודי החדשות נדפס טור קצר של הכתב המשפטי יאיר אלטמן, שמספק סיכום ביניים של עדות אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה" לשעבר ועד התביעה המרכזי ב"תיק 4000".

המאמר של אלטמן יכול היה באותה מידה לשאת את הקרדיט של ז'ק חן או מיכל רוזן-עוזר, סנגוריהם של בני הזוג אלוביץ', או את שמו של אחד מדוברי ראש הממשלה. הטור מנוסח כמו דף מסרים, ואפילו מחולק לסעיפים: "1. תכתובות הוסתרו". "2. סתירת ליבת טענות התביעה". "3. חשיפת שקרי העד". "4. פער בין העדות במשטרה לעדות במשפט". אחרי שהוא מרחיב בכמה משפטים על כל אחד מהסעיפים הללו, אלטמן חותם במסקנה נחרצת: "בתום מחצית החקירה הנגדית, עדות העד המרכזי מתגלה כמניפולטיבית, רצופת שקרים ונגועה באינטרסים פרסונליים, פוליטיים וכלכליים".

בשבועות האחרונים, אלטמן בקושי נראה בחדר העיתונאים בבית-המשפט המחוזי בירושלים. לכן, יש להניח, הצליח להגיע למסקנה כה מופרכת ומנותקת מהמציאות (קוראים שמעוניינים לאתגר את הקביעה הזאת מוזמנים לעיין בפרוטוקולי הדיונים ובסיקור היומיומי של "העין השביעית").

גרסה הפוכה של תמונת המציאות של "ישראל היום" ניתן למצוא אצל בן כספית ב"מעריב". "הדבר היחיד שמגוחך יותר מצהלולי הניצחון הביביסטיים בעקבות המערכה בעזה הוא צהלולי הניצחון הביביסטיים בעקבות עדותו השבוע של עד התביעה אילן ישועה במשפט נתניהו. התיק קרס, מכריזים משפטנים בשקל, העדות התרסקה, מצהירים מומחים מטעם", כותב כספית.

אלי עזור (צילום: מרים אלסטר)

אלי עזור (צילום: מרים אלסטר)

"הטיעון של ההגנה הוא פשוט: הנה, הוכחנו שאילן ישועה עזר לעוד פוליטיקאים. הוכחנו שהוא היה בקשר עם פוליטיקאים נוספים, שהוא הוריד עבורם ידיעות, עשה מחוות, הציע עזרה. זה לא רק ביבי. כך עושים כולם. מה אתם רוצים מהחיים של ראש הממשלה?

"בתכלס, המצב הפוך. 'תיק 4000' לא עוסק ב'סיקור אוהד' לנתניהו. הוא לא הראשון וגם לא האחרון שזכה לסיקור אוהד מכלי תקשורת כזה או אחר, או עיתונאי חצר כלשהו. נתניהו זוכה גם היום לסיקור אוהד בולט, חד-ממדי, לעתים מגוחך, מצד שורה ארוכה של כלי תקשורת, 'ישראל היום' בראשם. יש לו ערוצי רדיו, טלוויזיה, עיתונים, אתרי אינטרנט. הוא עצמו הודה בזמנו שגרר את ישראל לבחירות בשנת 2015 רק כדי לחלץ את 'ישראל היום' מציפורני החוק שאיים לכפות עליו לגבות שקל שלם תמורת העיתון, כדי ליצור שוויון בשוק התקשורת המודפסת.

"זאת ועוד: אילן ישועה אינו בכיר התקשורת היחיד שניהל מערכות יחסים מסועפות, מורכבות ועמוסות בתן וקח עם פוליטיקאים. אגלה לכם סוד: כולם עושים את זה. עורכים ראשיים, עורכים פחות ראשיים, מוציאים לאור, מנכ"לים. כולם בני אדם, כולם אוכלים צהריים עם כולם, באים בטענות זה לזה, מוכיחים שקופחו, שהותקפו על לא עוול בכפם, שנגרם להם עוול".

אם כך, במה עוסק "תיק 4000"? "זה פשוט", כותב כספית. "הוא עוסק בעסקת שוחד לכאורה שנרקמה בין נתניהו, ישירות ובעקיפין (דרך שליחים שונים) לבין בעלי אתר 'וואלה' שאול ואיריס אלוביץ'. במסגרת העסקה הוכפף האתר הפופולרי והמשפיע בישראל לטובת כל גחמותיה של משפחת נתניהו, בתמורה להתערבות ישירה של נתניהו כרגולטור (שר תקשורת!) בלפחות שתי החלטות שהיו שוות לאלוביץ' מיליארדי שקלים. אגב, המיליארדים האלה יצאו מהכיס שלכם ושלי".

הטור של כספית, שנדפס בעיתון של אלי עזור (מקורב של מוזס, וכפי שחושף היום שוקי שדה – כנראה גם של יועץ הצללים ניר שלום), מוכיח כביכול שעדיין יש בישראל עיתונות חופשית שלא חוששת להתעמת עם מוקדי הכוח. כספית אפילו מוצא לנכון להדגיש שבניגוד לבעלים המושחתים הקודמים של "מעריב" (הוא לא נוקב בשמותיהם של האסירים בדימוס עופר נמרודי ונוחי דנקנר) – עזור הוא מו"ל עצמאי, ישר והגון, כזה שנותן לעיתונאיו לעבוד ללא מורא וללא משוא פנים (כספית לא נוקב בשמו, וכך מעמעם מעט את החנופה).

אבל גם אם מניחים שעזור הוא באמת כל הדברים שכספית אומר עליו (החלטתו למנות את ערן טיפנברון לעורך "וואלה" מעידה אחרת) – זה לא באמת משנה. כמו "ידיעות אחרונות", גם "מעריב" הוא עיתון חלש ומאוים שאינו מסוגל לחקור באופן עצמאי את מורסות השחיתות הפועמות של החברה הישראלית. ההבדל בין "מעריב" ל"ידיעות אחרונות", חוץ מפערי התפוצה וההשפעה, הוא ש"מעריב" לא קשור לפרשת ההון-שלטון-עיתון הנוכחית – ולכן יכול לאפשר לפובליציסט הבכיר שלו להגג עליה בלשון חריפה. מי שירצה יותר מזה יצטרך לחפש במקומות אחרים.

נוני מוזס ומכת הפרוטקשן

"תחקיר: מכת הפרוטקשן החדשה", מתגאים ב"ידיעות אחרונות", בהפניה שנדפסת בראש שער "7 ימים" ומובילה לכתבה של שוש מולא. הכתבה מורכבת בעיקר מעדויות של ישראלים שנאלצו לשלם דמי חסות לעבריינים, בדגש על דמי חסות ששולמו על-ידי חברות שנשכרו להקים פרויקטים לאומיים. העדויות חשובות וטוב שהובאו לדפוס, אך הכתבה לוקה בחסר ואגב כך מדגימה את חולשותיו של העיתון שבו היא מתפרסמת.

מולא, כתבת פלילים ותיקה, מתארת כיצד ארגוני פשע שולחים חיילים לאתרי בנייה, ואלו סוחטים את הקבלנים ודורשים מהם לשלם עבור "שמירה". למי שלא משלם נגרמים נזקים כלכליים, ומי שכן משלם מקבל חשבונית שמלבינה את דמי החסות דרך חברות אבטחה פיקטיביות.

ואולם, בכתבה יש חור: בשום מקום בה לא מוזכר אפילו שם אחד של ארגון פשיעה או ראש משפחת פשע שנוטל חלק בתופעה, שלא לדבר על שמות של "חיילים". גם שמותיהן של חברות הקש שאחראיות לחשבוניות הפיקטיביות אינם מוזכרים.

ארנון (נוני) מוזס. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, 22.12.2020 (צילום: איתמר ב"ז)

ארנון (נוני) מוזס בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, דצמבר 2020 (צילום: איתמר ב"ז)

החור הפעור הזה נעשה מגוחך במיוחד כשהכתבת מזכירה שבכמה מקרים בוצעו מעצרים והוגשו כתבי אישום. היא גם מתארת מקרה כזה, שאף הסתיים בהרשעה – אבל אפילו אז לא נוקבת בשמותיהם של העבריינים שהורשעו (עורך-הדין שלהם, שמתראיין לכתבה, דווקא מוצג בשמו). התוצאה בלתי קוהרנטית בעליל: מדווחים על תופעה חמורה, אבל מגוננים על האשמים.

המסקנה המתבקשת היא ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון מפוחד, חלש ושברירי, שמסוגל רק להתקרב לתופעות חברתיות רעילות ומסוכנות, אך לא רוצה לעשות את הצעד הנוסף, המתבקש, ולהצביע על מי שמחוללים אותן – ואפילו לא על שליחיהם הזוטרים. פסאודו-עיתון המיוצר על-ידי פסאודו-עיתונאים. מצד שני, ספק אם ניתן לצפות למשהו אחר מעיתון שהבעלים והעורך האחראי שלו עומד לדין באשמת הצעת שוחד – כשהאתנן בעסקת השוחד הוא הקו המערכתי כולו.

למעשה, נוני מוזס קרוב יותר כיום לצד של העבריינים. רק בשבוע שעבר נחשפה במשפט המו"לים טענה שלפיה כך בדיוק פועלים מוזס ובכירי קבוצת "ידיעות אחרונות" מול המפרסמים: דורשים מהם לרכוש חבילת חסויות שמנה, ומי שיסרב – יישא בתוצאות. ובמלים אחרות, פרוטקשן.

הפרת אמונים

"אמרתי כבר כי לעתים בחיים הציבוריים צריך לבצע תפנית שכרוכה בהפרת התחייבות שניתנה לציבור", כותב אהוד אולמרט ב"מעריב", בטור שמגיש את עצותיו לפוליטיקאים הנוכחיים שמתחרים על הנהגת מדינת ישראל. אולמרט, ראש הממשלה הראשון בישראל שהורשע בפלילים, יודע דבר או שניים על הפרת אמונים, אחת משלל העבירות שביצע.

אולמרט כמובן לא מציע ללפיד, בנט וחבריהם להפוך לעבריינים, אבל ראוי להתעכב על הבסיס הנפשי של ההצעה שלו, שקוראת להם לבגוד (סליחה, "לבצע תפנית") בהבטחות שנתנו לבוחריהם. אפשר, למשל, להיזכר בדברים שכתב עליו השופט דוד רוזן ב-2014, בגזר הדין בפרשת הולילנד: "נוטל שוחד הוא בבחינת בוגד, איש מעל הבוגד באמון שניתן בו, אמון שבלעדיו לא יכון, יקום ויהיה שירות ציבורי מתוקן".

נבחרי ציבור מרבים להפר הבטחות ונדרים, ולפעמים זה אף הדבר הנכון לעשותו. אבל איכשהו, כשההצעה מגיעה מאדם שישב בגלל זה בכלא, עולה בנחיריים ארומה מציקה של סירחון.

אהוד אולמרט בבית-המשפט המחוזי בירושלים, ביום מתן פסק הדין השני בפרשת טלנסקי. 30.3.15 (צילום: גיל יוחנן)

אהוד אולמרט בבית-המשפט המחוזי בירושלים, ביום מתן פסק הדין השני בפרשת טלנסקי. 30.3.2015 (צילום: גיל יוחנן)

שחיתות (המשך)

"השר ליצמן יעמוד לדין בכפוף לשימוע בגין שיבוש הליכי משפט והפרת אמונים", מבשרת כותרת שנדפסת במחצית העליונה של שער "הארץ". "ליצמן חשוד כי ניסה למנוע את הסגרתה לאוסטרליה של מלכה לייפר, הנאשמת בעבירות מין, וכי פעל למנוע סגירת מעדנייה שבעליה מקורב אליו אף שנמצאו בה ליקויים תברואתיים חמורים", מפרט הכתב המשפטי נטעאל בנדל. גם ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מקור ראשון" מדווחים על כך בשער.

ב"מעריב" לא חשבו שהמאורע ראוי לאזכור בשער, וכך גם בעיתונים החרדיים "יתד נאמן", "המבשר" ו"הפלס". ב"המבשר" לא מדווחים על כך כלל; ב"הפלס", שמייצג פלג יריב לזה של ליצמן, אפשר למצוא ידיעה בינונית בתחתית עמוד 4. הגיליון המלא של "יתד נאמן" אינו זמין בשלב זה, וב"המודיע" – בטאון חצרו של ליצמן – הפסיקו להפיץ את המהדורה הדיגיטלית לפני שנתיים, מיד אחרי שנמתחה כאן ביקורת על אופן סיקור החשדות הפליליים נגד השר.

המתחזים

"אחת הבעיות הפסיכולוגיות הנפוצות בעידן הנוכחי היא תסביך המתחזה", כותב עפרי אילני בטורו השבועי ב"מוסף הארץ". "מתברר שרבים בתקופתנו חווים תחושה טורדנית שלפיה הם מרמים את סביבתם, ולמעשה אינם ראויים להישגים שאליהם הגיעו ולהערכה שהם מקבלים", הוא כותב. "באופן מוזר, לא נתקלתי בהסבר המתבקש ביותר להתפשטותה של התופעה: שלא מדובר על תחושה מתעתעת, אלא על הכרה באמת".

התזה של אילני היא שהחברה האנושית כולה נעשית טיפשה יותר, ושבמקביל הסטנדרטים להערכה צונחים. ההסבר שלו מבוסס על הפילוסופים פליקס היידנרייך ואדם סמית. "הגורם היסודי לעליית הבינוניות ולירידת הכישרון הוא הגידול של חלוקת העבודה", הוא כותב. "הפילוסוף אדם סמית הדגים כבר במאה ה-18 כי בעולם התעשייתי תהליך ייצורה של סיכה בודדת נחלק בין עשרה פועלים שונים, שכל אחד מהם מתמחה באחד משלבי התהליך.

"חלוקת העבודה מייעלת באופן דרמטי את הייצור, ומגבירה את התפוקה. אך כתוצאה ממנה, קשה למצוא אדם שמסוגל ליצור סיכה בכוחות עצמו. בעיה זו נעשית מדאיגה במיוחד כשמדובר על ידע שאינו מעשי. גם העולם האינטלקטואלי מייצר כיום אינספור ספרים, אך רובם המוחלט עוסק בשאלות נקודתיות שאין בהן כל עניין לקהל הרחב.

"ייצור הידע מחולק בין מומחים שעוסקים בסוגיות זעירות עד גיחוך – מי שהיידנרייך מאפיין בתור 'אידיוטים-מומחים'. רוב האקדמאים פשוט אינם מסוגלים לכתוב טקסט קוהרנטי שבו יקשרו את תחום מחקרם לשאלות רחבות יותר, שלא לדבר על עיסוק בנושא שחורג מתחום מומחיותם. לעומת זאת, הם ממחזרים עשרות פעמים את מחקריהם המצומצמים ומפיקים מכך משרות ומענקים. אלא שאין מי שיקרא את המחקרים שלהם, מלבד עמיתיהם שנגדם הם מתחרים.

"פעילים חברתיים מוחים בצדק על ההסללה של ילדים מאוכלוסיות חלשות לחינוך מקצועי, שמגביל את אפשרות ההתפתחות שלהם בעתיד. אך למעשה, כולנו מוסללים לחינוך מקצועי, גם אם המקצוע הוא פיננסים או חקר הספרות. כדי להצליח בחיים, מספיק לרכוש התמחות בתחום מצומצם; לסובב שוב ושוב את המכונה שעליה אתה מופקד במפעל ייצור הסיכות. הבעיה היא לא הפגיעה המופשטת בתבונה, אלא הגבלת אפשרות ההגשמה העצמית של כל אדם ואדם. בתנאים כאלה, תחושת ההתחזות היא הרגש האותנטי היחיד שעוד ביכולתנו לחוש".

תעמולת צללים

"די להסתה!", קוראת מודעה שנדפסת בעמודי החדשות של "הארץ" ובמוסף הפוליטי של "ישראל היום", "מלים יכולות להוביל לרצח!". ולא סתם רצח, כי אם התנקשות פוליטית. "זה מספר שבועות שדמו של ח"כ איתמר בן-גביר הותר", נטען שם, מתחת לתצלום של אשה זקנה שקראה לעבר האיש, בזמן שידור של ערוץ 20 מכיכר תל-אביבית הומה, "חבל שלא גמרו איתך באושוויץ". על המודעה חתום "הוועד לשמירה על הדמוקרטיה", גוף שמי שיקיש את שמו בגוגל יקבל אפס תוצאות רלבנטיות ותוצאה אחת על ארגון פולני שכנראה נושא שם דומה.

"ההונאה הגדולה", זועקת מודעה שנדפסת ב"בשבע" וב"מקור ראשון". מתחת לקריאת הגעוואלד נדפסות תמונותיהם של נפתלי בנט ואיילת שקד בארשת שלווה, כשמאחוריהם קו רקיע עירוני עם רקטות מתעופפות. "בזמן שישבתם בממ"ד, בנט ושקד תפרו ממשלה עם תומכי טרור", נטען שם. אף אדם או ארגון אינו חתום על המודעה.

מודעה בלתי חתומה, "בשבע"

מודעה בלתי חתומה, "בשבע"

מודעות מהסוג הזה הן כבר מחזה שכיח בחודשים האחרונים. במקרה הטוב חתומים עליהן גופי קש, במקרה הגרוע גם זה לא. הגורמים שמאחורי התעמולה נותרים בצללים, אבל השבוע, מהתבוננות בתוכן, אפשר לקבל מושג כללי על האוריינטציה שלהם: ימינה מבנט ושקד, בערך באזור של בן-גביר. העיתונים לוקחים את הכסף ומשתפים פעולה.

עושים לביתם

עמוד וחצי מ"ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", מופקע לטובת התירוץ הנוכחי להזרמת כספי בנק הפועלים לרכישת תוכן בעיתון של מוזס. בשער של קונטרס החדשות מבשרים לקוראים על טקס "המורה של המדינה" שהתקיים אתמול – מיזם נוסף שבו "ידיעות אחרונות" מצא דרך ללעוס פרסום תדמיתי כך שניתן יהיה לגבות עליו כסף מגופים עם כיסים עמוקים ונכונות לממן גניבת דעת (ובמקרה זה: מפעל הפיס, הסתדרות המורים ובנק מסד).

ענייני תקשורת

תעמולה. ב"דה-מרקר", ליאת לוי כותבת על פעילותו של משרד התעמולה של מדינת ישראל, ובשמו הרשמי המשרד לנושאים אסטרטגיים, בתום המערכה האחרונה ברצועת עזה. השורה התחתונה: חרף הזרמת הכספים הנדיבה לשלל גופי לוויין שאמורים היו לנצח בחזית התודעתית, זה לא עבד. ב"מוסף הארץ", עומר בן-יעקב יורד לשוליים של תעשיית ההסברה ומסכם: "ימי הלחימה במבצע 'שומר החומות' החודש הביאו את המערכה הזאת לשיאים חדשים וגסים במיוחד".

מוחות גדולים. שני קריקטוריסטים, עמוס בידרמן מ"הארץ" ואיתמר דאובה מ"ידיעות אחרונות", מאיירים השבוע את נפתלי בנט בדמותו של המלט. ההבדל: אצל דאובה בנט אוחז בגולגולת בלתי מזוהה, ואצל בידרמן הוא אוחז בראש של עצמו. בשתי הקריקטורות בנט מזיע.

רהב נגד לוינסון (ולהפך). "בית-משפט השלום קיבל חלקית את התביעה של היחצן רני רהב נגד עיתונאי 'הארץ' חיים לוינסון. גם התביעה שכנגד שהגיש לוינסון נגד רהב התקבלה בחלקה. תוצאת פסק הדין היא כי החיובים של כל צד כלפי משנהו מתקזזים", מדווח אבישי גרינצייג ב"גלובס". כיאה ליחצן, הנרטיב של רהב שונה לגמרי. לוינסון, מצדו, פרסם סרטון ורצף ציוצים על רגעי האבסורד שזימן ההליך, כולל הרגע שבו רהב הטיח בעיתונאי שהוא סובל מאובססיה מינית כלפיו.

הדגל הוסר. בסקירת העיתונות שהתפרסמה כאן בערב חג השבועות צוין שב"ידיעות אחרונות" החלו לשבץ את דגל ישראל בראש השער, אלמנט עיצובי שהועתק מהמתחרה "ישראל היום". לפני ארבעה ימים הוסר הדגל. מתברר שהיתה זו תוספת זמנית בלבד לרגל מבצע "שומר החומות". קוראים ותיקים של העיתון זוכרים שגם במבצע "צוק איתן", בקיץ 2014, שובץ דגל בשער. ההבדל: אז היה זה כחלק מלוגו שנשא את שם המבצע, והפעם לא.

למעלה: סמליל "ידיעות אחרונות" במהלך מבצע "צוק איתן" ב-2014. למטה: הסמליל החודש, במהלך מבצע "שומר החומות"

למעלה: סמליל "ידיעות אחרונות" במהלך מבצע "צוק איתן" (2014). למטה: הסמליל החודש, במהלך מבצע "שומר החומות"

הספד. ב"בשבע" מספידים את חנוך הכהן-פיוטרקובסקי – מוציא לאור, מנכ"ל מוסדות ישיבת בית-אל ודמות מפתח במסכת הסבוכה של הסתרת זהות הבעלים של קבוצת "ערוץ 7", ש"בשבע" הוא הזרוע המודפסת שלה. העורך, עמנואל שילה, מתאר אותו כעסקן צנוע ואדוק. הרב זלמן מלמד, שהמנוח סייע בהסתרת בעלותו על "ערוץ 7", מוסיף דברים ברוח דומה, וכך גם ח"כ בצלאל סמוטריץ', שהכיר את האיש מילדות כרב הקפדן שנוכחותו המאיימת ריחפה מעליו ומעל חבריו בשבתות, בזמן ששיחקו בכדור במסדרונות הישיבה.

היסטוריה. ב"מעריב" כותב רון מיברג על העלאת גליונות "חדשות" לרשת, למאגר של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב. "'חדשות', יותר מאחרים, סירב להכיר במרות", מתמצת מיברג. "דובר צה"ל, הצנזורה הצבאית, הטעם הטוב, האווירה מסביב, כל אלה נראו לו ראויים לניתוץ שיטתי. המחיר להתנהלות כזאת הוא כפול: חלק קטן מהזמן אתה מזריק לדיון הציבורי נושא שנרמס מתחת לשטיח (פרשת 300), ורוב הזמן אתה משלם בדימום קוראים שרואים בך אנטי-ציוני עוכר ישראל". במאגר הגליונות הסרוקים (שטרם הושלם) ניתן לעיין כאן.