מפעם לפעם מזדמן גם לאנשים שמכירים קצת את עולם התקשורת להימצא באירוע מסוקר, לשוחח עם עיתונאי או סתם להיתקל בכתבה או בדיווח על נושא שהם מכירים. כמעט תמיד זה מסתיים במידה כזו או אחרת של מפח נפש. ציטוטים מסולפים, דיווחים שגויים, עובדות לא נכונות או אי-הבנה בסיסית מצליחים להפתיע ולאכזב מחדש, ומזכירים, לרגע, עד כמה חוסר האמון שרוחשים חלקים נכבדים בציבור כלפי התקשורת מבוסס גם על חולשותיה המקצועיות.
לא מזמן הייתי במשחק הדרבי הגדול של איסטנבול, בין קבוצות הכדורגל של פנרבחצ'ה וגלטסריי. המשחק עורר עניין עצום בקרב ציבור חובבי הספורט בישראל. ראשית, מדובר במשחק טעון בין שתי יריבות ותיקות עם קהל אוהדים גדול וחם. שנית, המשחק עמד לקבוע את גורל האליפות בתורכיה. ושלישית, והכי חשוב, בשורות פנרבחצ'ה משחק הישראלי האהוד חיים רביבו, שהביא בעקבותיו כ-150 ישראלים עם דגלי המדינה אל היציעים הגועשים שבמגרשה הביתי של קבוצתו.
למרות העניין הרב, רק שלושה עיתונאים וצלם אחד הגיעו מישראל, ואפילו לא אחד מהם כנציג מדורי הספורט של העיתונים היומיים. ואכן, מהדיווחים של אלה על המשחק (שבו ניצחה קבוצתו של רביבו) אפשר היה ללמוד הרבה מאוד על הדימוי העצמי של הישראלים ועל חוסר ההבנה שלהם בהוויה התורכית ובתרבות הכדורגל שלה. על המשחק, לעומת זאת, אפשר היה ללמוד מעט מאוד.
ראשית, מדורי הספורט היומיים הזדרזו לשבח את רביבו, שהיה דווקא חלש ברוב חלקי המשחק. שנית, המדורים האלה ידעו לספר על כאלף ישראלים ביציע, בעוד שמספרם היה קרוב יותר ל-150. שלישית, המדורים האלה, כמו כתב טלוויזיה ישראלי כמה חודשים לפני כן וכמו האוהדים הישראלים עצמם, התעקשו לכפות על האוהדים התורכים עידוד קולני ואישי לרביבו. אבל, מה לעשות, עידוד אישי לכוכב אינו חלק מתרבות הכדורגל של אוהדי פנרבחצ'ה - יש להם גם ככה מספיק שירים על אהבתם לקבוצה כדי למלא כמה שעות טובות של שירה בציבור.
למה זה ככה? אולי בגלל שמדורי הספורט פחות מחויבים לעובדות. אולי מפני שהצורך הנואש של הישראלים באהדה גורם להם לרצות ולשמוע שירת "רביבו, רביבו" (כוכב אמיתי, דרך אגב) במקום שהיא אינה קיימת. ואולי מפני שתורכיה בכלל היא אתגר קשה במיוחד לדימוי העצמי של הישראלי המצוי - לבנטינית אך מודרנית ואדיבה, לא מדינת עולם שלישי וגם לא אירופית, "מוסלמית" אבל חילונית בהרבה מישראל. המורכבות הזו מקשה, כנראה, במיוחד על התייר (והכתב) הישראלי את בחירתו המסורתית בין התנשאות ורגשי עליונות כלפי המקומיים, כמו בבנגקוק, ובין התבטלות ורגשי נחיתות נוירוטיים, כמו בבאזל.
מי שראה את הישראלים (כולל החתום מטה) מתבוננים בתימהון בעשרת אלפים(!) אוהדים "פנאטיים" של פנרבחצ'ה עומדים בתור מסודר למופת בכניסה לאיצטדיון במשך הרבה מאוד שעות, ללא דחיפות ,מכות, קללות או יריקות, יודע שעבורנו המדינה הזו היא סוג של אגדה. ובאגדות, כידוע, אפשר לתת לדמיון להשתולל.
איור: דורון גולן
▪ ▪ ▪
הדברים הבאים אינם חדשים, ובכל זאת, מן הראוי לאומרם: לכל טיהור אתני קודם טיהור לשוני. כך משמרות חברות אנושיות מרחק ראוי בין הרוע הצרוף שבפעולותיהן ובין דימוין העצמי המוסרי. ה"שיחדש" אינו המצאה ישראלית, ואפילו לא של ג'ורג' אורוול עצמו. פשיסטים, קומוניסטים וקפיטליסטים גם יחד גילו כושר המצאה מרשים ביצירה של מלים ניטרליות לתיאור מעשים מתועבים. מה שמצער (ומאכזב) אצלנו היא ההיסחפות המוחלטת של כתבי החדשות אחרי השפה הזו ומונחיה, שמקורם, ככל הנראה, באקדמיה הצבאית ללשון העברית המהוללת שלנו. ככה עובדת מכבסת המלים הקטנה של התקשורת העברית:
כתר - מסיבות אישיות, זו נראית לי המלה האכזרית והצינית מכל. אולי בגלל האסוציאציה המיידית אל נזר הבריאה ואל ספירת המלכות, ואולי מפני שמי שגדל על המנון בית"ר וסבר תמיד ש"כל יחיד הוא בן מלך" היא שורת השיא של תקווה וכבוד אנושיים, מתקשה לכנות כך את המהלך המשטרתי צבאי שבו מנותק לחלוטין כפר מהעולם החיצון, ושתוצאותיו, מעבר לרעב של ממש, הן גם שנסיעה בהולה לחדר מיון עם ילד חולה או יולדת בצירים נמשכת שש שעות (ופרטים נוספים בדו"ח ארגון הרופאים למען זכויות האדם).
מפגע - במשקל הדקדוקי השמור לפועלי רע, מ"מרצח" ועד "צר המנבח", השילוב שבין מפגר ומפצח החליף רשמית את המחבל המיושן והרך מדי.
חישוף - מי, לעזאזל, מיקם את הפעולה הזו, שכוללת עקירה שיטתית של מטעים חקלאיים ועקירת עצים (חלקם בני מאות שנים) אי שם במרחב הפונטי שבין הקור הטכנוקרטי של "תיסוף" ו"ייסוף" ובין הליריות הכובשת של "כישוף" ו"כיסוף"?
סיכול - איזו לשון נקייה זו לחיסול (או הריגה או רצח או איך שלא קוראים להוצאה להורג מתוכננת ומן המארב של בן-אדם אחד בידי בני-אדם אחרים), בטכניקה המוכרת של שיכול אותיות (כפי שאומרים התשבצאים). כמו "טעוני הטיפוח" שהיו ל"טעוני פיתוח" והמון הנכשלים שהפכו ל"נחשלים", גם כאן משמרת המלה החדשה את הצליל המקורי של כוונתה הנסתרת.
אירוע - מלה לכל עת, המקפלת בתוכה נתח נכבד מן הסוציולוגיה הישראלית. שבץ במוח הוא "אירוע מוחי" והתקפת לב היא "אירוע לבבי" (בחיי), פעולה של טרוריסט (פלסטיני, לא יהודי) הפכה כבר מ"אירוע חבלני" ל"אירוע פח"ע", אבל גם חתונה, בר-מצווה, ברית-מילה או סתם מסיבה הן "אירוע". במגרש הכדורגל "אירוע רודף אירוע" במקרה הטוב, או שהמשחק הוא "דל באירועים " במקרה הרע. באולמי ורסאי הפך, למרבה הזוועה, אירוע משמח לאירוע טרגי, והוא אכן כונה "האירוע בוורסאי" על-ידי כל כלי התקשורת. יותר מקריין רדיו אחד התבלבל וכינה אותו "פיגוע", שזה בכלל משהו אחר.
▪ ▪ ▪
יש לי חלום: שבמסגרת המשא-ומתן עם הפלסטינים תועלה באורח חד-משמעי התביעה הנמרצת להפסיק את ההסתה החמורה בכלי התקשורת הממלכתיים. אני מתכוון לתוכניות ברדיו הישראלי שבהן מתקשרים מאזינים כדי "לשפוך את לבם", או, במלים אחרות, כדי לנהל תעמולה גזענית, לקרוא לטיהור אתני ולהשמדת עם, להציע שיטות עינויים ותגמול יצירתיות או סתם לקלל את הערבים וה"שמאל". שעה של האזנה לתוכנית כזו תגרום לבן-אדם הגון להתגעגע לספרי הלימוד הפלסטיניים.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 33, יולי 2001