המצב

כלל אצבע: כשהכותרות הראשיות של היומונים החרדיים מסתנכרנות עם אלו של שאר העיתונים עד שכמעט אי-אפשר להבדיל ביניהן, זהו בדרך כלל סימן שהמצב חמור. "משבר מדאיג ומסוכן ביחסי ישראל-ארה"ב", זועקת היום הכותרת הראשית של "יתד נאמן". בראשית של "המבשר" מפרטים: נשיא ארצות-הברית, ג'ו ביידן, איים ש"אם המבצע ברפיח יתרחב – ישראל לא תקבל נשק ופגזים".

כותרת ראשית כמעט זהה מתפרסמת ב"הפלס", האופוזיציוני מבין העיתונים החרדיים, וגם ב"הארץ": "ביידן מאיים: אם ישראל תפתח במבצע נרחב ברפיח לא נספק לה נשק".

המידע זהה, אבל כל אחד מהעיתונים לוקח אותו לכיוון אחר. ב"ישראל היום" של מרים אדלסון, מהתורמות הגדולות של המפלגה הרפובליקאית, תוקפים את ביידן מהזווית של המפלגה שמבקשת להזיזו מהשלטון. "ישראל צריכה לומר לביידן: Don't", רועמת הכותרת הראשית של החינמון – ציטוט מתוך ראיון טלפוני שערך אריאל כהנא עם הסנאטור הרפובליקאי לינדזי גרהם.

"סינוואר ודאי שמח עכשיו. זה מסבך הרבה יותר את סוגיית החטופים. והעולם תוהה איזה שותף היא ארצות-הברית", אומר גרהם. כותרת הידיעה מדגישה את המסר: "החלטת ביידן מתגמלת את הטרור".

גרהם טוען שהסיבות לעצירת משלוח התחמושת אינן הומניטריות או מבצעיות, אלא נובעות מהניסיון של ביידן לפייס את האגפים הרדיקליים במפלגה הדמוקרטית, שתקפו אותו בחריפות עקב תמיכתו בישראל.

המסר הזה צץ גם בטור נלווה שעליו חתומה הכתבת הפוליטית שירית אביטן-כהן. "ביממה האחרונה התברר שהממשל הדמוקרטי מוכן ללכת רחוק מסיבותיו הפוליטיות", היא כותבת. "לא יכול להיות שידידתה הקרובה של ישראל מפקירה אותה מול המטרות שהיא בעצמה הצהירה כי היא שותפה להן: מיטוט שלטון חמאס, שראשיו כזכור מחופרים היטב ברפיח".

מאיר בן-שבת, ראש מכון משגב מבית פורום קהלת ובעל טור קבוע בעיתון, כותב ש"דוברי חמאס" התאפקו מלהגיב פומבית לצעד של ביידן, "אולם אפשר להניח שהם מחככים את ידיהם בסיפוק ומודים לאללה על שהעמיד להם רווח והצלה". ארצות-הברית, טוען בן-שבת, "לוחצת את ישראל להגיע לעסקה שתאפשר לחמאס לשרוד, להשתקם צבאית ואף לשדרג את מעמדו ברצועת עזה, ביו"ש ובאזור כולו".

על הטור החריף ביותר חתום נדב העצני. הכותרת: "ריח של בגידה". העצני מאשים את ביידן בכך ש"פגע בריבונות שלנו" בגלל הטלת סנקציות על פעילי ימין קיצוני "ללא כל ראיות מפלילות". את המפגינים האנטי-ישראלים באמריקה הוא מכנה בפשטות "טרוריסטים". עצירת משלוח הנשק, לטענתו, נועדה לגרום לכך ש"ניכנע לחמאס" – והתמרונים האחרונים במשא-ומתן על הפסקת אש והחזרת החטופים הם לא פחות מ"מזימה שרקחו אנשי ביידן עם חמאס, קטאר ומצרים" כדי "להכניס אותנו למלכודת". הוא עוצר רגע לפני "סכין בגב".

ג'ו ביידן ורעייתו ג'יל בבית הלבן, ינואר 2024 (צילום: אריה לייב אברמס)

בעיתונים אחרים לא מפחיתים מעוצמת המשבר, או מהקשר שלו לצרכים הפוליטיים הפנימיים של ביידן, אבל מוסיפים עוד אלמנט למשוואה: ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.

"החלטתו של נשיא ארצות-הברית, ג'ו ביידן, למנוע משלוח נשק לישראל ואף לתת לדבר פומבי בצורה מופגנת, פוגעת בישראל, בלחץ על חמאס לשחרר את החטופים ובמאבק ביחיא סינוואר ובשורתו המתועבת לעולם", כותבת ב"הארץ" רוית הכט. אבל ביידן, היא מדגישה, אינו האשם העיקרי. "האשם העיקרי הוא נתניהו, 'ליגה אחרת', שהצליח לבזבז אשראי בינלאומי חריג שניתן לישראל בצדק לאחר 7 באוקטובר, להסתכסך עם המעצמה שהתייצבה לצדה ושכשל עד 7 באוקטובר ומאז בכל מבחן אסטרטגי, מדיני וצבאי והוביל את ישראל למצבה הנוכחי המבעית".

איתמר אייכנר, ב"ידיעות אחרונות", חתום הבוקר על ידיעה חדשותית שבאופן מוזר הופכת באמצע לטור דעה, עם קביעות כמו "ביידן הוא ידיד אמת של ישראל", "ביזבזנו את כל האשראי שנתנו לנו" ו"הוא נתן לנו גיבוי מטורף ואנחנו לא ידענו להשתמש בו נכון".

"ייתכן שהישירות הנוכחית של ארצות-הברית נובעת מהרטוריקה שמגיעה מנתניהו ומאנשיו בימים האחרונים, שהגיעה לשיא בנאום יום השואה ביד-ושם, כשנתניהו הבהיר לעולם – ולארצות-הברית – שלא ייתן לכבול את ידיה של ישראל וש'גם אם ישראל תיאלץ לעמוד לבד, נעמוד לבד ונמשיך להכות בעוצמה באויבינו עד לניצחון'. האמריקאים שמעו ולמעשה השיבו: בבקשה, תילחמו לבד", משער אייכנר.

"הממשל בוושינגטון כנראה השתכנע שנתניהו שם את כל הקלפים על טראמפ, אז הוא מנסה למזער נזקים – בעיקר מול הצעירים והמיעוטים – לקראת הבחירות בנובמבר. זאת טעות איומה של נתניהו שהביא את ביידן למצב הזה", מוסיף אייכנר.

"האמריקאים כועסים על כך שנתניהו לא מוכן לדון ביום שאחרי, ולא מוכן לשום אמירה חיובית ביחס לחזון שתי המדינות, גם לא כמס שפתיים. הוא פוגע להם בכל התוכניות הגדולות שיש להם לגבי המזרח התיכון, ובראשן הנורמליזציה עם סעודיה, הסדר עם לבנון, הפסקת הפגיעה בסחר הימי ועוד".

בעלי הטור הבכירים של "ידיעות אחרונות" מתיישרים עם דרישת נשיא ארצות-הברית ומנסים להסביר לקוראים שאולי בעצם אין טעם לכבוש את רפיח – לא כך יושמד חמאס. "שום דבר שנשיג בכיבוש רפיח, אם נשיג, לא משתווה לשימור הברית עם אמריקה", כותב נחום ברנע בתמצית מטורו השבועי שנדפסת בשער העיתון.

"גורמים בכירים: 'ברפיח כבר אין ארבעה גדודי חמאס'", נמסר בכותרת שער בולטת, שמפנה את הקוראים לטורו של נדב איל. "המשבר מול ארצות-הברית עולה מדרגה", מציינים בכותרת המשנה, "אלא שכעת מתברר כי חלק גדול ממחבלי חמאס בעיר הדרומית ברצועה, שהוגדרה כ'מעוז האחרון', בכלל נמלטו משם". בטור עצמו מציין איל שהקביעה לגבי בריחת אנשי חמאס מרפיח מתבססת על "שלושה גורמים ישראלים בקיאים ומעורים".

"יהיו שיגידו – מה זה חשוב. שני גדודים או ארבעה", כותב איל. "התשובה היא שהמהלך של חמאס מלמד על התנהלות המלחמה כולה. הארגון לא ניסה עד כה לנהל קרבות רחבים ומסיביים עם צה"ל. הוא מבין שאין לו צ'אנס מול אוגדה צה"לית. ההימור של סינוואר היה ונותר פשוט: חמאס ישרוד יותר זמן מתחת לאדמה ממה שצה"ל יוכל להישאר מעליה".

את האשמה הוא מטיל על ראש הממשלה: "מכונת המלחמה של צה"ל נעה ברצועה, כובשת, מתעמתת עם מחבלים, משמידה מנהרות. ואז היא יוצאת. נשאר ואקום. הוא מתמלא מיד עם חמאס. ישראל אפילו לא טרחה לשמר חיץ בין חאן-יונס לרפיח, כדי למנוע את תזוזת המחבלים מהעיר שלא נכבשה לזו שכבר נכבשה. ונתניהו מסרב לשנות זאת".

פלסטינים חוגגים ברפיח בעקבות דיווחים בוסריים על הסכם הפסקת אש עם ישראל, השבוע (צילום: עבד רחים חטיב)

ב"הארץ", הפרשן הצבאי עמוס הראל מביא את דבריו של גורם המכונה "קצין בכיר בצה"ל": "החמור מכל הוא שאנחנו מנוהלים על-ידי התהליך, במקום לנהל אותו", אומר הקצין. "הדרך הטובה ביותר לפגוע כעת בחמאס היא באמצעות הצגת חלופה שלטונית ברצועה. זה לא קורה, משום שראש הממשלה אינו רוצה בכך. בכל שבוע בכירי מערכת הביטחון נפגשים עם דיפלומטים וגנרלים זרים. השאלה החוזרת היא: מה לעזאזל אתם מבקשים להשיג עכשיו? אין לנו תשובה אמיתית עבורם".

הסיכום של הראל עגום: "זה היה, כך נראה, אחד השבועות הגרועים ביותר שעברו עלינו מאז הטבח ב-7 באוקטובר. לא רק בגלל התמהמהות עסקת החטופים, שם האשמה אינה מוטלת רק על ההנהגה הישראלית אלא נובעת במידה רבה מהכשלה מכוונת מטעם מנהיג חמאס ברצועת עזה, יחיא סינוואר. המסקנה הקשה באמת היא שישראל שוקעת עמוק יותר ויותר בתוך מלכוד אסטרטגי, שכרגע לא נראה ממנו מוצא".

את ההודעה של ביידן מתאר הראל כאירוע ש"קשה להפריז בחומרתו". גם הוא מפנה את האצבע המאשימה לנתניהו: "כל זה קורה במשמרת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שפרט לנאומים מוקלטים, עתירי קלישאות, חדל לדבר עם האזרחים וכמעט שאינו מתייחס לחומרת המצב. הביקורת והחששות של ראשי מערכת הביטחון מוכרים לו היטב, אבל נתניהו מעדיף להתמקד, ברוח האירועים הממלכתיים השבוע, בהגיגים על זכר השואה ועם לבדד ישכון".

גורם בבוורלי-הילס

גם ב"מעריב" מגיע המשבר לכותרת הראשית. "גורמים בוושינגטון דיברו על 'בגידה' וקראו לנשיא לשקול שנית את החלטתו: 'מסר נוראי לבנות הברית באזור'", מדווחים בשער העיתון.

מיהם הגורמים בוושינגטון שהתבטאו בכזאת חריפות נגד ביידן? מי שיקראו את הידיעה של מתן וסרמן ואבי אשכנזי יגלו שהציטוט מהשער לא מיוחס לפוליטיקאי או לגורם מקצועי בממשל האמריקאי, ושלמעשה הוא לא מגיע מוושינגטון אלא מבוורלי-הילס, קליפורניה. מדובר בחיים סבן, "איש העסקים הישראלי-אמריקאי" ש"ידוע כמקורבו של ביידן וכאחד התורמים הגדולים של המפלגה הדמוקרטית".

שער ה"ניו-יורק פוסט", 9.5.2024 (לחצו להגדלה)

וסרמן ואשכנזי מציינים שהציטוט פורסם במכתב פומבי ששיגר סבן לנשיא, למזכיר המדינה וליועץ לביטחון לאומי. הידיעה שלהם מדויקת, אבל בדרך אל עמוד השער התוכן התעוות. בניגוד לנוסח המטעה בשער, עיון במכתב מעלה שסבן לא האשים את הבית הלבן בבגידה. המונח "בגידה" מופיע בכתבה רק באזכור אחד: בציטוט מהכותרת הראשית של ה"ניו-יורק פוסט" מאתמול, שכללה מילה אחת בלבד – Betrayed.

החטופים

מבין ארבעת היומונים המרכזיים, "ידיעות אחרונות" הוא היחיד שלא מקצה את הכותרת הראשית שלו למשבר עם ארצות-הברית. במקום זה מפרסמים שם פרויקט שכול אופייני שמשלב בין חלוקת כבוד לנופלים ומסר כל-ישראלי מהסוג שהעיתון של נוני מוזס אוהב להתעטף בו: "שלושה אבות שאיבדו את היקר להם מכל", ו"ממשיכים לשרת את המדינה למרות המחיר הכבד".

כמו בכל שנה, ביום שישי שלפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מתפרסמים הנתונים המעודכנים על מניינם מאז 1860. בשער "ישראל היום" מציינים שנכון להיום עומד מספרם על 25,034. גם ב"מעריב" מדפיסים את הנתון בשער, אבל שם מבליטים נתונים אחרים, שמבליטים את אלו שנותרו בחיים: "השנה: 1,294 הורים שכולים, 248 אלמנות, 520 יתומים ו-132 חטופים".

אזכור החטופים שעדיין מוחזקים ברצועת עזה הוא רק מחווה סמלית, ובעיתון דל תפוצה. המשבר עם אמריקה, המבצע ברפיח והכתבות היזומות על החללים דוחקים לשוליים את הישראלים שעדיין אפשר להציל.

ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", שני העיתונים הנפוצים בארץ, לא מפרסמים היום דיווחים חדשותיים על המשא-ומתן להשבת החטופים. ב"מעריב" מתפרסמת ידיעה שמורכבת מחצי ציטוט של "בכיר ישראלי" עלום שם, עדכון מאירוע מחאה ותקציר מנהלים של דיווחים מהתקשורת הזרה.

"השיחות בקהיר הופסקו; מקור ישראלי: אין בסיס להתקדמות", מדווחים ב"הארץ". הכותרת לא גדולה, הידיעה בינונית באורכה, אבל ניכר שבעיתון ניסו לבצע עבודה עצמאית. אדם המכונה "גורם בחמאס" אמר ל"הארץ" ש"המשא-ומתן לא התפוצץ בינתיים, אבל ברור שנתניהו מתעקש להמשיך במלחמה ומחזיר את המשא-ומתן לנקודת האפס – לא לסיום המלחמה, כן לשחרור החטופים. לא לנסיגה וכן לפעולה צבאית ברצועה. כך אי-אפשר להתקדם".

"המשא-ומתן לא התפוצץ", אמר גם גורם שמתואר כ"מקור ישראלי", אך בדיוק כמו עמיתו מארגון הטרור הוסיף כי כרגע הוא לא מזהה "בסיס אפשרי להתקדמות". הוא כמובן מטיל את האשמה על חמאס.

שוטר אוחז בדני אלגרט, שאחיו איציק נחטף לרצועת עזה, אתמול בהפגנה למען החזרת החטופים מחוץ לבסיס הקריה בתל-אביב (צילום: אריה לייב אברמס)

עורכי הידיעה, שהלחימו אותה מדיווחים של ארבעה כתבים, רויטרס ו"פוליטיקו", בנו אותה כך שהקוראים יתרשמו שהאחריות לקיפאון היא של נתניהו. כל החצי השני של הידיעה מוקדש לתיאור פעולות מחאה של קרובי החטופים. "ראש הממשלה עושה פשעים נגד החטופים בעזה, הוא מסכל עסקה ומבקש שנגן עליו בהאג. הוא חשב למשוך זמן. גם מנוף הלחץ של רפיח לא קיים – הוא לא יכול לתקוף יותר", אומר דני אלגרט, שאחיו איציק נפצע ונחטף מביתו שבקיבוץ ניר-עוז.

המחדל

באגפים התחקיריים של העיתונות ממשיכים גם היום, שבעה חודשים אחרי 7 באוקטובר, לעבד את אירועי השבת השחורה. ב"7 ימים", המוסף המגזיני של "ידיעות אחרונות", מפרסם גיא אסיף תחקיר על "שיירת הטרור שנבלמה רגע לפני שהדרום נשטף בעוד גל מרצחים". במוסף מכנים את האירוע "הקרב על החץ השחור", על שם האנדרטה הסמוכה לקיבוץ מפלסים, ששימשה כאזור כינוס למאות מחבלים שתכננו לפשוט על הקיבוץ ועל היישובים הסמוכים לו.

התחקיר נקרא כסיפור גבורה עם סוף אופטימי. הקיבוץ ניצל, האויב נבלם. אבל ההשתלשלות כולה טבולה במחדל שבלעדיו הקרב כלל לא היה מתרחש. אסיף מתאר באופן מדוקדק, בליווי ראיונות וציטוטים מרשת הקשר, כיצד לוחמים בודדים ורסיסי כוחות של צבא, שב"כ ומשטרה הצליחו לבלום את המתקפה בזכות התרעה שהעביר לוחם אחד רגעים לפני שנהרג.

אחד המרואיינים הוא סגן אלוף במילואים המכונה בכתבה ר', איש חיל האוויר ופעיל במחאה נגד ההפיכה המשטרית, שבאותו בוקר הפעיל כלי טיס מאויש מרחוק. "בשעה 9:28 רואה ר' דרך מצלמות השובל, הכטמ"ם שהוא מפעיל, המון רכבים שרופים וגופות שמוטלות על הכביש למפלסים. בצומת הוא מזהה חוליה שעולה על רכב ונוסעת מערבה", כותב אסיף. "הוא עוקב אחריהם מהאוויר, וכשהם מתקרבים לעזה פותח לעברם בירי". בהמשך קיבל דיווח על חוליה נוספת, ותקף גם אותה.

בשני המקרים, מציין אסיף, סא"ל ר' פעל "על דעת עצמו, מבלי לדבר עם הפיקוד". "עד כמה זה חריג?", שואל הכתב, וסא"ל ר' עונה: "זה חריג מאוד. חסר תקדים. כל מה שהיה בבוקר הזה הוא חסר תקדים. פיקוד האוגדה לא פעל. אנחנו מקבלים החלטות לבד, לפי ראות עינינו".

הרמטכ"ל, הרצי הלוי, בבסיס צבאי בדרום ישראל. דצמבר 2023 (צילום: פלאש 90)

יניב קובוביץ, הכתב הצבאי של "הארץ", מפרסם היום תחקיר מקיף על "התהליך שהוביל צה"ל במשך שנתיים", ש"התרסק במחדל המודיעיני של 7 באוקטובר". ובקיצור: הקונספציה. הפתיח נראה כאילו נלקח מסינופסיס של סרט מלחמה: "יום שישי, 6 באוקטובר, אוגדת עזה, מעט לאחר 23:00 בלילה. ערב רגיל בחמ"ל, שלווה של חג. ואז נשמעת צעקה. 'עלי קאצ'י מתנהל באופן חשוד', התפרץ לחמ"ל חייל מודיעין בסדיר, אומר את השם שהכל שם מכירים", נכתב שם.

"קאצ'י הוא פעיל חמאס מאזור ג'באליה, מקביל לדרגת מ"פ, התצפיתניות כבר מזהות אותו מרחוק. לדברי החייל, הוא ועוד כמה פעילים התנהגו באופן שמעלה חשד: 'זה נראה שהוא נערך לפשיטה עם האנשים שלו'. המידע טיפס במהרה בשרשרת הפיקוד, עד שלדברי כמה מקורות ששוחחו עם 'הארץ', הגיע לפתחו של קצין המודיעין של אוגדת עזה. זה פסק: חזל"ש, בסך הכל מדובר באימון שגרתי של חמאס.

"שמונה שעות אחר-כך, כשהם לכודים בתוך החמ"ל באוגדה – מרבית מצלמות התצפית כבר הוצאו מפעילות ומחבלי חמאס ממש מעבר לדלת – הם ראו על מסך ששידר מהמצלמה היחידה שעדיין עבדה את אותו קאצ'י. הוא הוביל עשרות חמושים למעבר ארז בלא כל הפרעה. עוד כמה דקות חלפו וכשהשעון הורה על 7:25 כבר ראו כיצד המ"פ מג'באליה מוליך עם אנשיו את רב"ט ניק בייזר, את סמל רון שרמן ואת רב"ט תמיר נמרודי, ידיהם מורמות מעלה, לתוך רצועת עזה".

המשך התחקיר מתאר את הכשלים המערכתיים שהובילו לשם, שכוללים שילוב הרסני בין היבריס וקונפורמיזם.

קלפי המיקוח

"בזה אחר זה, בבודדים ובקבוצות גדולות, שוחררו ממתקני הכליאה של שב"ס וצה"ל מאות עצורים בטחוניים, מרביתם עצורים מינהליים שנעצרו מפרוץ המלחמה והיו מקושרים לפי מערכת הביטחון בצורה כזו או אחרת לטרור ולתמיכה בו", מדווח שלומי הלר מ"וואלה" בעמודי החדשות של "מעריב". "לא מעט מהם הינם גם דמויות בכירות ברחוב הפלסטיני, המזוהים עם חמאס".

גלי השחרור, מציין הלר, בוצעו "מתחת לרדאר, בשעות הערב והלילה", והתקבלו ביישובים הפלסטיניים ב"חגיגות ענק" שכללו "קריאות הסתה ותמיכה בטרור". לשכת השר איתמר בן-גביר (שבאופן מחשיד לא מוזכר בשמו), שירות בתי-הסוהר וצה"ל מסרו תגובות עמומות שאת השורה התחתונה שלהן אפשר לסכם ב"לא מאשרים ולא מכחישים".

רק שואלים שאלות

נהרות של דיו ובעיקר פיקסלים נשפכו על תיאוריות קשר המשגשגות בחצרות האחוריות של הימין: על בוגדים במערכת הביטחון, בוגדים בקפלן, בוגדים בבית הלבן ובפנטגון, וכמובן תופרי התיקים מלהב 433 ורחוב צלאח א-דין.

כנהוג בתחום, הבסיס לקונספירציות הוא תערובת של שקרים והיקשים אינטרסנטיים – בסיוע כמה קולבים עובדתיים שנכונותם אינה מוטלת בספק. אבל קונספירציות יש גם בשמאל, גם אם הרבה פחות. אחת עיקשת גורסת כבר זמן מה שנתניהו גוסס. והיום היא מקבלת רוח גבית מ"מוסף הארץ".

אורי משגב, שעוקב באופן קבוע אחר התנועה של ראש הממשלה בין כבישים ומעונות ואחר הדיווחים על מצבו הרפואי, חתום על ראיון טלפוני ארוך עם ד"ר צבי ברקוביץ', הרופא האישי של נתניהו וחבר ותיק של המשפחה. הרקע האקטואלי הוא הגילוי (של טל שלו מ"וואלה") על כך ששיירת ראש הממשלה כוללת בזמן האחרון גם אמבולנס סמוי.

צבי ברקוביץ', הרופא האישי של נתניהו, מזריק לו חיסון נגד קורונה. תל-השומר, דצמבר 2020 (צילום: לע"מ)

הטקסט כולו בנוי כפינג-פונג של שאלות ותשובות, ומהדיבור החופשי של המרואיין מתעורר רושם שלא בטוח שהבין שמדובר בראיון לעיתון. מהתמליל עולה שמשגב הציג עצמו כעיתונאי, וכך יצא ידי חובה. ברקוביץ' אמור היה להבין לבד.

הפורמט של ראיון גולמי, שבו כל המידע שמובא בשם הכתב מנוסח כשאלות, מכשיר לדפוס את החרושת הקונספירטיבית שאופפת את מצבו הבריאותי של המנהיג. הנה טעימה: "ראיתי שהיו כבר שבע בדיקות בתשע השנים האחרונות. זה מעיד על בעיה? הסיפור הזה של הבקע – זה היה קצת מוזר. אמרו שזו בדיקה שגרתית, שאתה ביצעת. אבל מי מבצע בדיקה שגרתית בשבת?

"הבנתי שהיו שם מומחים לסרטן, ללבלב, לכבד, למעי הגס. למה היה צריך שם כל-כך הרבה מומחים אם זה היה רק בקע? זה נראה כאילו מסתירים. בהתחלה אומרים התייבשות, ואז מתקינים קוצב לב. אומרים בקע, ואז אני שומע שזה קשור לסרטן המעי הגס. התחושה היא שלא אומרים לציבור את האמת.

"היה איזה טיפול נסיוני במעייני הישועה, זה היה די מוזר. זה היה קשור לשלפוחית השתן? בחלק מהתמונות זה נראה כאילו יש לו איזה שקית. אולי איזה קטטר נייד או מכל לשתן. וזה שיד ימין שלו נראית הרבה פעמים קפואה וצמודה לרגל, זה סתם? אחד הדברים הבולטים שאין להם הסבר זה צבע העור של ראש הממשלה. זאת אומרת, יש לזה הסבר נפרולוגי, אבל אתם לא מדברים על זה. הוא נראה צהוב, לפעמים אפור.

"מגיע אלי הרבה מידע על ביקורים שלו במעייני הישועה והדסה עין-כרם, ולא על כולם מספרים לציבור. כשראש הממשלה הולך להדסה ולא מדווח לציבור, ואני יודע על כל הביקורים שלו בהדסה, זה מעורר שאלות. אם הוא מטופל למשל בסמים ממריצים, או בכדורי שינה, או בתרופות פסיכיאטריות – אני כאזרח הייתי רוצה לדעת מזה".

ברקוביץ' מנסה ככל יכולתו למסמס את הרושם של משגב. "איזה שטויות אלה? הוא בן אדם בריא. אתם לא יכולים לקבל את זה שהוא בריא?", אומר הרופא. משגב משיב בתשובה הניצחת של מפיצי הקונספירציות: "אנחנו שואלים שאלות".

נתניהו הוא כמובן לא אדם בריא. איש בן 74 שעבר בשנים האחרונות סדרה של טיפולים רפואיים שכוללים ניתוחים והשתלה של קוצב לב, שסובל מעודף משקל, מעשן סיגרים ומשועבד ללו"ז מלחיץ שכולל ניהול סימולטני של מלחמה, משפט פלילי, תככים פוליטיים ומכונת רעל שמאיימת לקום על יוצרה – איש כזה לא יכול להיחשב "אדם בריא", גם אם החבר הרופא שלו אומר זאת.

במובן הזה, עצם העלאת השאלות לגבי מצבו הבריאותי היא מעשה מתבקש. הבעיה עם הכתבה של משגב היא כל מה שמובלע בשאלות: השמועות הבלתי מאומתות, ההשערות לגבי צבע עור, סמים, שקיות שתן וכיוצא באלה.

משגב היה יכול להסביר לקוראים על מה הוא מתבסס, ולציין היכן הוא לא מתבסס על דבר מלבד מאוויי לבם של רל"ביסטים עם דמיון מפותח וסנטימנט אופטימי. הוא ועורכיו היו יכולים לציין אילו מבין התשובות של ד"ר ברקוביץ' משכנעות ונתמכות במידע חיצוני. הם היו יכולים גם לראיין רופאים אחרים, או מקורות מסביבתו של נתניהו, שיחזקו או יעניקו הקשר לטענות על בריאותו המידרדרת.

אבל הם לא עשו זאת. הרושם שנוצר הוא שכל ה"שאלות" הן בעצם דרך לפרסם בעיתון טענות שאין לעיתונאי ולעורכיו יכולת להוכיח. זה לא שונה בהרבה מכזבני הימין הקיצוני שרק שאלו שאלות על קריסת מערך ההתרעה ב-7 באוקטובר, על זמן התגובה הארוך מדי של טייסי חיל האוויר השמאלנים ועל האפשרות ש"מישהו" מבפנים סייע למחבלים לכבוש את הנגב המערבי.

הנזק הציבורי נובע מכך שלקוראים לעתים קרובות אין יכולת להבדיל בין סתם עובדה לעובדה שמובלעת בתוך שאלה. חלקם גם לא רוצים להבדיל.