הזמן לא עוצר גם כשהמציאות קשה. וכך, בתוך מלחמה נוראית, אנו כבר מדברים על יום העצמאות. הפארסה סביב פרס ישראל אולי מאחורינו, אבל חילוקי הדעות שקיימים בינינו נותרו. החטופות והחטופים, שכל יום שעובר בלעדיהם הוא בגדר נצח, עוד לא שבו ואנו כבר שואלים - איך יראה יום הזיכרון השנה? ואיך יראה יום העצמאות, איך נוכל לחגוג?

בראש ובראשונה, חייבים לומר שלא נסבול מצב שחג פסח אינו החג האחרון שבו החטופים לא איתנו. לא נוכל לחגוג חג נוסף שבו אנו כאן והם שם. עד שהחטופים לא יהיו עמנו, לא נוכל לעבור ל-8 באוקטובר, וגם כשהם יחזרו, המלחמה הקשה הזו לא תסתיים ורק ננסה להתחיל ולעכל מה קורה כאן ומה עברנו. הדרך עוד ארוכה, הטראומה שאנו בתוכה היא עצומה וכואבת, השאלות הם קיומיות וההכרעות עוד לפנינו.

ברור לכל שיום הזיכרון שלפנינו יהיה מהעצובים, הנוגים והמזעזעים שחווינו. אני מעריך שנציין אותו באותה הדרך כמו בכל שנה, רק בעצימות גבוהה בהרבה. ננסה להיות יחד, לחבק ולבכות חרישית, להתייחד ולחוש את העוצמה של אלו שבזכותם אנו כאן, ולדעת שאנו מצווים לבנות כאן מדינה טובה יותר.

לעומת זאת, את יום העצמאות אני סבור שצריך לציין השנה אחרת. הטקסים הממלכתיים שלנו - חיוני שימשיכו. ה"ביחד", הגאווה והכרת הטוב, והשמחה שלנו לחיות כאן - כל אלו לא מתקהים. אבל אני רוצה להציע שניקח נשימה עמוקה, נשימה של 24 שעות, ונבין שניתן לשמור על הסמליות שבחיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות, בלי לראות רק את הסמל, אלא גם את האנשים עצמם.

השנה עלינו לייצר מרווח של יממה בין הימים. כשחושבים רק על סמלים, לפעמים מוחקים את האנשים הפרטיים והשנה אנו נדרשים להיות הכי רגישים וקשובים שיש, זה המעט שאנו יכולים לעשות.

חשוב לי לכתוב את המובן מאליו, שאולי אנו לא רוצים לחשוב עליו - בכל שנה, בעיצומו של יום הזיכרון כבר נערכים ליום העצמאות. מתקיימות חזרות על הבמות של יום העצמאות, בדיקת סאונד לקראת האירוע המרכזי בערב. אנשים צובאים על סופר-מרקטים ואיטליזים למיניהם על מנת לקנות בשר למנגל, סוגרים תוכניות ומזמינים או מוזמנים. אבל לא כולם. יש כאלו שממש לא, ויש כאלו שלא יכולים לבצע את המעבר למרות השעות שעוברות. השנה, מדובר בכולנו.

ב-24 השעות שבין יום הזיכרון לעצמאות, אם חס ושלום החטופים לא יהיו בבית - כולנו נצעק את נשמתנו בקול רם או בצעקה חרישית. כולנו נעמוד, נשב, נתחבק, נפגין ונגיע לעוטף. כולנו נעצור ורק דבר אחד יעסיק אותנו במשך 24 שעות - נרגיש יום אחד את המשפחות, כל דקה ודקה. ואז ורק אז, נבקש רשות לחגוג מכל אלו שבזכותם אנו יכולים לחגוג, והם כבר לא איתנו. נוכל להיכנס ליום העצמאות ולהכיר את הטוב והמזל שגם הם מנת חלקנו.

הרב יואב אנדי הוא ראש המדרשה למנהיגות בחנתון