אין חדשות. זאת אומרת יש חדשות, הרבה חדשות, אך כולן עוסקות בנושא אחד: המגפה. רובן מתרכזות בהשלכות המיידיות הרפואיות, במניין החולים והמתים, בהיערכות, בהתמגנות ובבידוד, בצעדי המניעה והאכיפה ובעתיד הקרוב לבוא. שאר הזמן מתמלא בדיווחים על תופעות הלוואי וההשפעות המיידיות – התחבורה, התורים במרכולים, המפוטרים והמובטלים, מצב המשק והחוב הלאומי. בימים כאלה, חדשות שאין להן קשר מיידי לאפקט הקורונה פשוט לא קיימות.

אפילו הפוליטיקה נדחקת למקום השני, מודחת מפסגת העיסוק האובססיבי שזכתה לו במשך למעלה משנה של מערכות בחירות בלתי נגמרות. מחטפים פוליטיים בחסות המגפה? שימוש במצב החירום בזירה הפוליטית? שקט, סופרים חולים.

מבעד לענני המגפה, לערפל המציאות ולמערבולת החששות, ניתן להבחין בהם מוטלים בצד הדרך אחרי שאיבדו את מקומם בסדר היום התקשורתי. כל אותם נושאי שגרה חשובים ומרכזיים, שמשפיעים על מהלך חיינו בימים שבהם הנגיף לא כובש כל פסגה ולא נוכח בכל כותרת. העניינים האלה לא נעלמו לשום מקום, אלא שאף אחד כבר לא מדווח עליהם.

מת התמהיל, ואיתו מתו חדשות החוץ והסכסוך הישראלי-פלסטיני, המחלוקות האירופיות בתחומי החברה והכלכלה, הברקזיט ומלחמת הסחר, ואפילו המאבק במשבר האקלים התאדה

המציאות הזו, שבה למעשה מת התמהיל והליין-אפ הוא קו ארוך, רציף ויציב של היעדר דופק עריכתי, מחייבת חשבון נפש. האם מציאות נקודתית, קשה ככל שתהיה במישור האקטואלי, מחייבת בהכרח את מחיקת כל שאר העניינים שבעולם?

האם תפקידה של העיתונות לא מתמצה בהצפת כל מה שראוי להיות מדווח? בהסרת הלוט מעל העניינים שהציבור ממשיך להיות מושפע מהם, ושממשיכים להעסיק ולהטריד אותו? בהיעדר תשומת לב תקשורתית, העניינים האלה נשכחים גם מלבם של מקבלי החלטות, וממילא גם הטיפול והפתרונות שהם זוכים להם פוחתים מאוד.

מצוקות הרי לא נעלמות בעת הזו. חלקן מתחדדות, חלקן משפיעות לא פחות מהקורונה על מצבם הרפואי והנפשי של אנשים. לאן נעלמה מצוקת החולים הסיעודיים? מצוקת מטופלי הקנאביס הרפואי? האם המחלקות המטפלות במאושפזים הרגילים ובזקוקים לטיפול רפואי מציל חיים, ניתוח או אפילו דיאליזה הפכו צפופות ועמוסות פחות? האם יש יותר צוותים רפואיים המטפלים בהם כעת? האם יש יותר מיטות במחלקות? כמובן שלא – אך על אלה לא תשמעו דבר, גם לא בהקשר הרפואי הנוכחי ומצוקות המערכת.

ומה בדבר מטופלי הרווחה? האם נפתרה כבר בעיית הפליטים ומבקשי העבודה? מה לגבי נשים מוכות? כבר הפסיקה האלימות במשפחה במציאות של הסגר ביתי והתקבצות משפחתית באווירה דחוקה ולוחצת? והיכן הילדים בסיכון? ומקבלי הקצבאות? מצבם השתפר? אם לשפוט לפי הטיפול התקשורתי, יש להניח שמצוקתם הכלכלית נעלמה בן הרף בשל המצב החדש. הרי בחדשות לא שמענו עליהם מאומה בזמן האחרון. והמשטרה ומכבי האש? עדיין נהנים מאווירת עבודה עניינית ועתירת תקציבים ומשאבים?

מה באשר לטוהר המידות ושלטון החוק? ביקורת המדינה? האם כל אלה נרפאו מנגעים ותחלואות שאיכלסו את דפי העיתונים וכותרות המהדורות עד עתה? ומה לגבי חדרי החקירות? האם הם עסוקים רק בתיקים של מפירי בידוד ומפיצי מחלה? מה קורה באולמות המעצרים? בבתי-הכלא? אצל החקלאים? האם מי שזרעו בדמעה עוסקים בימים אלו בקציר ברינה תוך ריקוד על גג הקומביין?

ובמשק? תמו העוולות המסחריות? הצרכניות? אף אחד לא מנצל כבר צרכנים (שלא בסוגיות הנוגעות למכירת נייר טואלט או ג'ל לחיטוי ידיים)? האם אנחנו בעיצומו של גל סולידריות חסר תקדים ואיחוד לבבות בצד המגפה המשתוללת? נראה שכן, שהרי בחדשות לא דיווחו על כל אלה מאומה.

ומה שלום החמאס והג'יהאד והעולם הערבי, האיחוד האירופי והיוזמות הבינלאומיות? מה שלום בית-הדין בשטרסבורג ובהאג? מה קורה עם מלחמת האזרחים בסוריה, עם המתיחות בגבולות האסיאתיים, ובמוקדי הסכסוך באפריקה ובאמריקה הדרומית?

מת התמהיל ואיתו מתו חדשות החוץ והסכסוך הישראלי-פלסטיני, המחלוקות האירופיות בתחומי החברה והכלכלה, הברקזיט ומלחמת הסחר, ואפילו המאבק במשבר האקלים התאדה. מת התמהיל ואיתו מתו החדשות שאינן נוגעות למוות מנגיף מסוים מאוד. כאילו שאנשים כבר אינם מתים בתאונות דרכים או בתאונות עבודה, במפולות סלעים או שלג או התפרצויות הרי געש, רעידות אדמה או מפגעי טבע ומזג אוויר אחרים.

הדיון על הרלבנטיות של כלי התקשורת והצדקת קיומם מתחדד לנוכח המציאות הזאת יותר מתמיד. בלהט הדיווח הנקודתי והמיידי על הנושא המוביל נזנח כל השאר, שרובו ככולו עדיין רלבנטי כשהיה, ואולי אף יותר בנסיבות החדשות.

אנשים מתעניינים מאוד בחדשות, ואף יותר מזה מתעניינים בחדשות שעוסקות בהם ובמצוקותיהם. כדי למלא שליחות עיתונאית באופן שבו היא אמורה להיות מבוצעת אסור לכלי התקשורת להתמסר למערבולת של נושא סיקור אחד ויחיד. גם לפני הקורונה היה על מה לדווח, וגם אחריה יישארו נושאים רבים שיש לעסוק בהם. אסור לזנוח אותם גם בתקופה שבה נדמה שהיא מכתיבה את עיקר קורות חיינו. אסור לתמהיל למות, אסור לתת לליין-אפ לגווע.