כ-50 אלף איש שיתפו את עצמם אמש (21.3) בדף הפייסבוק של "דרכנו" – התנועה האזרחית העל-מפלגתית שארגנה עם גורמים אזרחיים נוספים את ההפגנה הווירטואלית הראשונה(?) בישראל. בתום האירוע דווח כי צפו בו למעלה מחצי מיליון איש – לי לא ברור מהיכן נשאב הנתון הזה. בכל מקרה, כדאי להתעכב לרגע על המופע, שיש בו פרדוקס מובנה – הפגנה, שמטבעה היא התרחשות שכל כולה נועדה ליצור נוכחות אנושית פיזית גדולה ככל האפשר, המתקיימת אך ורק במרחב המקוון.

אילו היתה ההפגנה נערכת בכיכר העיר, כשהיא משוחררת מהאיום המרחף של הקורונה, היה רישומה עז – גם אם מספר המתקהלים היה מגיע ל-50 אלף בלבד ולא לחצי מיליון. המסר שביקשו המפגינים להעביר אמש – מחאה נגד הכרסום בדמוקרטיה שמוביל בנימין נתניהו – היה מרעיש את מענו: נתניהו הוא איש לחיץ, ורבבות אדם התובעים את התפטרותו או מוחים על התנהלותו לא היו משאירים אותו אדיש. די להיזכר בתגובתו למחאה החברתית של קיץ 2011 כדי להשתכנע באמיתות האבחנה הזו. אלא שאמש, בגלל אילוצי המגפה, נותבה המחאה למרחב המקוון בלבד, ויש מקום לשאול אם יש בה תועלת.

הרושם הראשון הוא שההפגנה אמש לא הותירה חותם משמעותי: היא לא דווחה במהדורות החדשות המרכזיות (ככל שהצלחתי לעקוב), לא צוטטה בדיונים שבאו בעקבותיהן ולא הזיזה שריר בפניו של ראש הממשלה, שהואיל לבוא סוף-סוף לאולפני ערוץ 12 וערוץ 13 (ללא קשר להפגנה) כדי להשיב ישירות לשאלות עיתונאיות.

להפגנה הווירטואלית אמש היה מעמד של סרטון, מופע ויזואלי – לא של התרחשות ממשית. הבסטיליה נכבשה על-ידי רבבות  אנשים זועמים שביקשו במו רגליהם וידיהם לסלק את שלטון הקיסר. נשיאת בית-המשפט העליון של פולין ועמיתיה הגיעו לפני שנתיים במו גופם להיכל המשפט בוורשה חרף צווי ההרחקה של "מפלגת הצדק", ושיבשו בכך את ההוראה הדרקונית כשהם מוקפים באזרחים מגוננים.

דנה ויס, לעומת הילה קורח, ניהלה עם נתניהו דו-שיח כמו עם ידיד ותיק. היא אִפשרה לו להציג באריכות את גרסתו, מיעטה להשחיל שאלות לתוך דבריו והציעה לו את המסך והמיקרופון כדי לפנות ישירות לבני גנץ

מצד שני, הרשת היא זירת פעולה דינמית מאוד בעידן הנוכחי, ונתניהו – מושא המחאה של אמש – מוכיח מיומנות גדולה בניצול המדיום הזה לתועלתו הפוליטית. הגיוני אפוא לנסות ולהתמודד עם ראש הממשלה, שהתנהלותו מעוררת דאגת אמת  ליציבות הדמוקרטיה הישראלית, בכליו-הוא ולקרוא עליו תיגר בממד המקוון. מה גם שמארגני המופע אמש נהגו בתבונה ובחוש מידה – במיצוב האירוע, בנימתו ובהרכב הדוברים (בהם לוסי אהריש, אליקים רובינשטיין, אפרים הלוי ויובל דיסקין).

זה לא היה אירוע חובבני, אלא מעמד מתוקתק, רציני, שניכרת היתה מאחוריו יד מארגנת ובעלת אמצעים. נראה כי כל עוד תמנע הקורונה מהאזרחים לצאת לרחובות כדי להפגין נגד התנהלותו של נתניהו ושלוחיו (יולי אדלשטיין, אמיר אוחנה), יהיה טעם להוסיף ולעשות שימוש לשם כך ברשתות החברתיות, אך גם להגדיל את המאמץ להפיץ את מסריהן באמצעי התקשורת המסורתיים.

הילה קורח מראיינת את בנימין נתניהו בחדשות 13, אמש (צילום מסך)

כאילו כהנגדה מכוונת למחאה הווירטואלית בחר אמש נתניהו להתייצב בערוצי הטלוויזיה המרכזיים ולנהל ראיונות בשיטה המסורתית. נתניהו לא בא לאולפנים כדי לתת תשובה תדמיתית להפגנה הווירטואלית; הוא התיישב מול דנה ויס והילה קורח כדי לנסות באמצעותן לסכל את מהלכה של כחול-לבן להביא מחר להחלפת יולי אדלשטיין על כיסא יו"ר הכנסת.

היה מאלף להתבונן כיצד הוא מדקלם את מסריו בשני האולפנים – אותם תמלילים, אותם דימויים, אותן המחשות, אותה שפת גוף. רק האינטונציה היתה שונה – בערוץ 13 הוא נשמע נרגז וקצר רוח. לא במקרה, הילה קורח קראה עליו תיגר, הציגה לו שאלות נוקבות, לא אִפשרה לו לנאום, גילתה מומחיות בתחום הבריאות (היא רופאה במקצועה), לא התקפלה בפניו – ועם זאת הציגה לו שאלות בנימוס.

דנה ויס, לעומתה, ניהלה עמו דו-שיח כמו עם ידיד ותיק. היא אִפשרה לו להציג באריכות את גרסתו, מיעטה להשחיל שאלות לתוך דבריו, הציעה לו את המסך והמיקרופון כדי לפנות ישירות לבני גנץ. ההבדל בין שתי המראיינות (באולפן 13 ישב גם ספי עובדיה, שהציג לנתניהו כמה שאלות בתחום הפוליטי) נבע לא רק ממזגן השונה אלא, כנראה, גם ממידת קרבתן למרואיין: ויס נראתה כמי שמשלמת, מבלי דעת אולי, את המחיר המוכר של קרבת יתר לראש הממשלה; קורח הצטיירה כמי ששומרת על הריחוק הראוי.