אריה אבן, הקורבן הישראלי הראשון של הקורונה, מת מבלי שאיש מבני משפחתו יהיה לצדו. כך קובעים נהלי בית החולים וקרוביו של הנפטר צייתו להם. ב"נופים", מתחם הדיור המוגן שבו התגורר אבן בשנותיו האחרונות ובו נדבק, אותרו עוד תשעה דיירים ואנשי צוות כשהם נושאים את הנגיף: אחת מהם היא מטפלת הסועדת דיירת ישישה. המטפלת הוכנסה לבידוד ואת מקומה ממלאה בתה של הדיירת שהוצבה בפני דילמה חריפה: להירתם לעזרת אמה ובכך לסכן את עצמה או להימנע מכך ולסכן את חיי האם הזקוקה לסיוע צמוד.

הקורונה מטלטלת את עולם המושגים של הפרט ושל החברה. בשמו של הצו המוסרי העליון – הצלת חיים – קובעות עתה ממשלות את דרך התמודדותן עם המגפה. היות וההנחה המוסכמת היא שאוכלוסיית הקשישים היא הפגיעה ביותר, מקבלות עתה מדינות הכרעות מוסריות גורליות לגבי תוחלת חייהם של אזרחיהן הוותיקים; לא רק הן: גם הקשישים, כפרטים, נחשפים, איש ואשה בחלקת אלוהים הקטנה שלהם, בפני דילמות מוסריות מסובכות.

זקנות וזקנים מתלבטים בימים אלה אם להתיר לנכדיהם לבקר אצלם; בנים ובנות שואלים את עצמם אם לנתק מגע מהוריהם הערירים שזקוקים לקשר הקבוע עם ילדיהם ונכדיהם; סבים וסבתות שחיו עד כה במחיצת נכד או נכדה בעלי צרכים מיוחדים תוהים אם לדרוש מהם לעזוב את הבית; ילדים שהוריהם בני ה-70 ומעלה מאושפזים בבתי חולים (לא בגלל קורונה) מתלבטים אם להוסיף ולבקר אותם; אמהות יחידניות נקרעות בין רצונן וצרכיהן להוסיף ולחיות תחת קורת גג אחת עם הסבתא כשהן מודעות לאפשרות שהמגע שהן וילדיהן מקיימים עם הסביבה החיצונית עלול לחשוף את הקשישה לנגיף.

הדילמות שמטיחה הקורונה בפנינו הן מסדר גודל שונה לחלוטין. המגפה קולעת את הבריות לטלטלת נפש עמוקה, מרעישה, חסרת תקדים: את מה להעדיף – את חייך או את חיי זולתך

הדילמה היא דו-כיוונית: הילדים והנכדים מפנים אל עצמם אותן שאלות ומתייסרים בקבלת ההכרעה הבסיסית: להמר על בריאותם כדי להושיט יד תומכת להוריהם המזדקנים.

בחיי היום-יום ישנן דילמות שגרתיות שעליהן ניתן להתגבר ללא חיבוטים ממושכים בעזרת צבירת מידע (איזו מכונית לרכוש; האם להיענות להמלצת הכירורג לבצע ניתוח חרף מחלת הרקע של החולה; האם להקצות סכום נכבד של כסף למטרה א' או ב'). הדילמות שמטיחה הקורונה בפנינו הן מסדר גודל שונה לחלוטין. המגפה קולעת את הבריות לטלטלת נפש עמוקה, מרעישה, חסרת תקדים: את מה להעדיף – את חייך או את חיי זולתך (גם כשהוא בן משפחה קרוב ויקר).

הדילמה המוסרית שמטרידה את מנוחת נפשו של האינדיבידואל הקשיש מועתקת למרחב הציבורי ועומדת ביסוד הדיונים הבינמשרדיים המתנהלים עתה בירושלים על מדיניות ההתגוננות מפני המגפה. ההחלטה שמקבלות הממשלות בימים אלה פותרת את המתח המוסרי המובנה באופן בירוקרטי: לקבוע רף גיל שממנו ומעלה מפסיקה המדינה להילחם על שרידותם של החולים.

ישראל אינה חווה לפי שעה את המשמעות האכזרית של ההכרעה הזו אך איטליה (ולפניה סין) כבר מתנסה בה: בהעדר ציוד מיגון, מכשירי הנשמה וכוח אדם רפואי בהיקפים מספיקים – גוזרים לשבט את חייהם של חולים קשישים על מנת להציל ככל האפשר את חייהם של הצעירים.

הפילוסופיה של המוסר עוסקת מאז ראשיתה בדילמה הזו וככל הידוע לי אינה מגיעה למסקנות נחרצות ולהמלצות חד משמעיות. אין תשובה פסקנית לשאלה האם חייו של רופא מבוגר, שהיה פעיל מקצועית עד רגע הידבקותו וטיפל במסירות ובמיומנות בעשרות חולים, עדיפים על חייו של פועל צעיר שכל החיים לפניו. ההכרעה הבירוקרטית, כפי שהיא מיושמת כבר עתה במדינות מוכות קורונה, מעדיפה להקצות את מכשיר ההנשמה לצעיר. ההכרעה האישית, אם היא מונחת לפתחו של הפרט, תלויה בעולם מושגיו ובסולם ערכיו.

אצלנו בבית אומרים שבמצב הקשה שבו נמצאת המדינה על הסבך המוסרי הלופת אותה, יש משום הקלה בידיעה שהאוכלוסייה הפגיעה אינה ילדים ואנשים צעירים.