לפני ארבעה ימים (21.3), במהדורת מוצאי שבת של ערוץ 12, שאלה דנה ויס את בנימין נתניהו על ההצעה לממשלת אחדות שהציג הליכוד לכחול-לבן: מה קורה אם לקראת תום השנה וחצי הראשונות, אתה לא מבצע את הרוטציה?

• נתניהו: זה חוק, זה ייקבע בחוק.
• ויס: ומה אם לפני כן אתה מוצא תירוץ לפרק את הממשלה וכך נשאר ראש ממשלת מעבר?
• נתניהו: אפשר למצוא בטחונות מפה ועד להודעה חדשה [שההסדר יקוים].

אין ספק, ראש הממשלה שלף את ראיית הזהב להוכחת מוצקות תנאי ההסכם שהוא מציע לבני גנץ – המסמך יעוגן בחוק, ומה יותר אמין, בטוח ומחייב מאשר חוק המדינה. חוק זה לא צחוק. חוק זה לא מסורת פרלמנטרית ארוכה שנתניהו הפר כשלא החזיר את המנדט לנשיא לאחר שנכשל בכינון ממשלה בבחירות אפריל 2019 וכפה על הכנסת לפזר את עצמה. חוק הוא לא נוהג מושרש המאפשר לכנסת הנבחרת לבחור לעצמה יו"ר על בסיס הכרעת רוב חברי הבית. לא. חוק זה ציווי מוחלט, ערך עליון שהכל מצייתים לו.

לכן, כשנתניהו מבקש לשכנע את דנה ויס שאין לגנץ סיבה לפקפק במחויבותו המוצהרת, המגובה גם בחתימת ידו, לפנות את כיסא ראש הממשלה בתום שנה וחצי לכהונתו בממשלת האחדות – הוא נאחז בעוגן האיתן הזה.

שלושה ימים לאחר שנתניהו שולף מצילינדר הלהטוטים המילוליים שלו את הדבקות בחוק כערובה האולטימטיבית לנכונותו להעביר את השלטון לגנץ לאחר תום כהונתו בממשלת האחדות, הוא מתיר לשרים ולח"כים ידועים במפלגתו למרוד באופן מפורש בחוקי המדינה ולהתעלם מהחלטת בג"ץ

אבל מה עושה השד? שלושה ימים לאחר מכן מורה בג"ץ ליולי אדלשטיין לזמן את הכנסת עד היום (25.3) ולאפשר לה לבחור יושב ראש לפי טעמה. זו החלטה שהליכוד זועם עליה, כי היא משבשת את תוכניותיו ופוגעת באינטרס העליון שלו – להוסיף ולשלוט במדינה גם ללא רוב פרלמנטרי – ויש לו גם הנמקות חוקתיות כדי להסביר את עמדתו ("פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות; חמישה שופטים שמונו בשיטת חבר מביא חבר כופים את דעתם על בית-הנבחרים ומסכלים בכך את רצון הבוחרים").

בתוך הליכוד נמצאים שרים וחברי סיעה ידועים שאינם מסתפקים במתיחת ביקורת על החלטת בג"ץ, אלא יש להם גם המלצה מעשית – לצפצף עליה. ראשון קפץ להגיב השר יריב לוין, שלא ברר מלים: "בית-המשפט השתלט באופן רשמי על הכנסת, ומהיום הפך העליון את יו"ר הכנסת לחותמת גומי, כאשר את הכנסת והמליאה מנהלים שופטי העליון. אין דבר כזה באף דמוקרטיה. אני קורא ליו"ר הכנסת להודיע שרק הוא יקבע מתי המליאה תתכנס ומה יהיה על סדר יומה".

שר המשפטים אמיר אוחנה, הוא ולא אחר, צייץ: "לו אני יו"ר הכנסת, אני משיב: לא". אוחנה הוא האדם שקבע פעם (לפני שהתמנה לשר) שלא תמיד צריך למלא אחר פסיקות בג"ץ. ואבי דיכטר, יו"ר ועדת חוץ וביטחון בכנסת היוצאת, אמר בלשונו המעודנת: "הניסיון להכתיב ליו"ר לפעול בניגוד לחוק יסוד ייתקל בקיר ברזל שאנחנו במחנה הלאומי בכנסת נציב בפניה".

היו ח"כים ושרים מהליכוד שהתבטאו באופן אחר: גלעד ארדן, צחי הנגבי, יובל שטייניץ, זאב אלקין וגדעון סער קראו תיגר על עמדת בג"ץ ותקפו אותה בחריפות, אך באותה נשימה הפצירו באדלשטיין לכבד אותה ולציית לה.

ונתניהו – נתניהו שתק. הוא לא הסתייג בפומבי מההשתלחויות הפרועות של לוין ודיכטר בבית-המשפט העליון ולא השמיע קול נגד ההמלצות המעשיות שלהם (ושל בצלאל סמוטריץ' מסיעת ימינה, שקרא לאדלשטיין "להתעלם מהפסיקה הדורסנית של בג"ץ"). הוא גם לא הנהן בהסכמה או ביטא הזדהות עם עמדתם של נציגי הליכוד בממשלה ובכנסת שהציעו לאדלשטיין למלא אחר הוראת בית-המשפט.

זה חיזיון מאלף: שלושה ימים לאחר שנתניהו שולף מצילינדר הלהטוטים המילוליים שלו את הדבקות בחוק כערובה האולטימטיבית לנכונותו להעביר את השלטון לגנץ לאחר תום כהונתו בממשלת האחדות, הוא מתיר לשרים ולח"כים ידועים במפלגתו (ובגוש הפוליטי שהקים סביבו) למרוד באופן מפורש בחוקי המדינה, להתעלם מהחלטת בג"ץ ולעשות דין לעצמם.

המשפט "זה חוק, זה ייקבע בחוק" שאמר נתניהו לדנה ויס עשוי לתפוס את מקומה של האמרה "מה, מה פתאום", שהשמיע באוזני קרן מרציאנו (וקהל הצופים) כשנשאל ערב בחירות אפריל 2019 אם בכוונתו ליזום חקיקה שתעניק לו חסינות מפני העמדה לדין על עבירות השוחד, המרמה והפרת האמונים שבהן הוא נאשם. יום לאחר הבחירות החל בסדרת מהלכים שנועדו להשיג את המטרה הזו.