הילדים והנכדים לא הגיעו לארוחת ליל שבת. חגית ואני כרסמנו משהו והתיישבנו מול הטלוויזיה – חוויה שאנחנו נמנעים ממנה בדרך כלל בלילות סוף השבוע. הדיווחים על המרקע המחישו לנו שאנחנו נידונים בשבועות הבאים לבדידות בעצימות גבוהה. זִקנה היא ממילא תחנה עגומה למדי במסלול החיים, שבה הופך עולמו של האדם לצר כעולמה של נמלה, אבל אפשר למצוא בה נחמה כאשר חושבים על האלטרנטיבה. מגפת הקורונה מבטיחה תקופה מלאה אקשן שלטוני מצד אחד, ומצד שני מועקה כבדה לאזרח הקטן, במיוחד לקשישים.

ההנחיות הראשונות שהשמיע בנימין נתניהו בעניין הקורונה נמסרו במסיבת עיתונאים ביום רביעי בלילה (11.3). זה היה מופע סביר, מתבקש, נכון בנימתו. נתניהו מילא במיומנות את תפקיד "אבי האומה", זה המדריך את הנתינים כיצד לנהוג ומה לעשות. שפתו היתה עממית, שווה לכל נפש ובהירה במסריה: איסור התכנסויות של למעלה ממאה איש, כוונה לסגור את המוסדות להשכלה גבוהה, הקצאת 10 מיליארד שקל להתמודדות עם המשבר.

נתניהו אמנם תפס טרמפ על המצב כדי להאדיר את שמו ("הנחיתי", "שוחחתי", "פעלנו באופן טוב יותר מכולם"), אבל הקרין סמכות ואחריות. באופן מוזר, האיש שכל גיהוק שהוא משמיע מתואר בפיו כ"היסטורי" נמנע הפעם מלשוות להתרחשות חסרת התקדים הזו את ממדיה החד-פעמיים.

נתניהו לא המציא את מגפת הקורונה, אך התפרצותה בישראל מושיטה לו גלגל הצלה שמאפשר לו להיחלץ ממצוקה אישית ופוליטית חמורה מאין כמותה. הוא נאחז בכל כוחו במנוף הזה

מסיבת העיתונאים השנייה כונסה למחרת, ובה כבר החל נתניהו לזייף. השטיקים המוכרים בִצבצו וחידדו את חוסר האמון הבסיסי שלי בדבריו. הוא חזר על ההצגה (שהיתה נסלחת, בקושי, בפעם הראשונה) בעניין תרסיס הרוק שמתיז עיטוש, ועל השימוש במגבון לקינוח הפנים.

הוא עטף את עצמו בשרי הבריאות והחינוך, שהספק בדבר מידת התאמתם לתפקידיהם זעק לשמיים, כדי שירעיפו עליו דברי חנופה, והוא לא נרתע מניצול המעמד לביצוע תמרון פוליטי מול בני גנץ. נתניהו רתם את הקורונה לצרכיו האישיים (עריקה מספסל הנאשמים בבית-המשפט) והפוליטיים (הקמת קואליציה וטרפוד מהלכיה המתוכננים של כחול-לבן בכנסת).

אמש (14.3) הופיע נתניהו בפעם השלישית. הוא מיצב את עצמו באופן מוצלח: ענייני, רצין סבר, רהוט, סמכותני ("תעשו כך ואל תעשו כך"), אבל, כרגיל אצלו, הוא לא התאפק. נתניהו הקפיד כביכול לוודא שבין הכיסאות באולם יהיו רווחים של שני מטרים, ולא שאל את עצמו מדוע בכלל הוא מקהיל בעלי תפקידים ועיתונאים כשהוא כה מיומן בהפצת מסריו בסרטוני וידיאו ובהודעות מודפסות.

הוא חזר על תמלילי הופעותיו הקודמות, בכללם הצגת ישראל כאחת המדינות המתקדמות בעולם במאבקה להדברת הנגיף, והתעלם מהכשלים שנחשפו בהיערכותה (מחסור בערכות בדיקה ובציוד מיגון). הוא שיווה למערכה נגד הקורונה חזות של עימות קיומי מול אויב, ובכך גייס את דעת הקהל לצדו. והוא שב וניצל את המצב להפקת רווחים פוליטיים-אנוכיים.

בטרגדיה היוונית היה הסבך שנוצר בעלילה נפתר בעזרת שימוש בדאוס אקס מכינה – פעלול דרמטי שמחדיר באופן שרירותי גורם חיצוני, אלילי, להתרחשות שעל הבימה. נתניהו לא המציא את הקורונה, אך התפרצותה בישראל מושיטה לו גלגל הצלה שמאפשר לו להיחלץ ממצוקה אישית ופוליטית חמורה מאין כמותה. הוא נאחז בכל כוחו במנוף הזה, כפי שהוכיח שוב אמש כאשר קרא לכינון ממשלת חירום תוך שהוא מודיע על נכונותו להעניק תפקידים וסמכויות ליריביו הפוליטיים, ראשי כחול-לבן.

לווירוס יש אכן כוח לחץ ניכר לשכנוע גנץ וחבריו להיענות לקריאתו של נתניהו. אלא שלמנהיג הליכוד יש עקב אכילס חשוף: אמינות מרוסקת. למעלה ממחצית העם אינה מאמינה לו (ראו תוצאות הבחירות), למעלה ממחצית הכנסת אינה בוטחת בו, חלק לא מבוטל מהתקשורת מפקפק בדבריו – ולפי ההתנפלות על המרכולים בסוף השבוע ואחריו, גם הציבור בהמוניו כלל אינו משוכנע שניתן לסמוך על ראש הממשלה כשהוא מבטיח שאספקת המזון תתנהל כסדרה.