ב-1993 התלוויתי אל ראש הממשלה יצחק רבין במסעו לפולין לרגל 50 שנה למרד גטו ורשה. במהלך הטיסה שאל אותו מוטי קירשנבאום, מנכ"ל הטלוויזיה הישראלית דאז, האם הביקורת שמטיחה בו העיתונות מכעיסה אותו. רבין, שפיו וליבו תמיד היו שווים ושהיה אלוף התימצות, השיב בפשטות: "תפקידי הוא למשול; תפקידכם הוא לבקר את הדרך שבה אני מושל". אחר-כך הוסיף שהוא מתכעס רק כשהעיתונות מפרסמת מידע שגוי, בין בשוגג ובין במתכוון, משום שהדבר "מטעה את הציבור".

יש טעם לשים לב להערתו זו של רבין, איש הצבא שנהנה בדרך כלל מתקשורת אוהדת. רבין פתח את הקריירה הפוליטית שלו כשהתחיל את תפקידו כשגריר ישראל בוושינגטון בינואר 1968, בשעה שאמריקה היתה שקועה עד צוואר במלחמת וייטנאם. התקשורת האמריקאית, ברובה, יישרה עד אז קו עם התמונה שהציג המימשל, ולפיה הניצחון על צפון וייטנאם נמצא בהישג-יד - גירסה שרוב הציבור נטה עדיין להאמין לה.

אולם בסוף אותו ינואר התרחשה מתקפת הטֶט, ולפתע נראו בטלוויזיה לוחמי וייטקונג במיתחם השגרירות האמריקאית בסייגון. העובדה שמתקפת הטֶט הובסה כמעט מייד לא הצליחה לגרש ממוחות הצופים את השאלה המטרידה: האם כך נראה ניצחון? ואם לא די בכך, הנה כפי שכבר הוזכר, ב-1 בפברואר 1968 איש אסושייטד פרס, אדי אדמס, לכד במצלמתו את מפקד המשטרה של דרום וייטנאם מכַוון את אקדחו אל ראשו של איש וייטקונג כבול ויורה בו למוות בצהרי יום, ברחוב הומה אדם בסייגון.

גם התמונה הדרמטית הזאת, שזיכתה את אדמס בפרס פּוּליצר, עוררה בציבור האמריקאי שאלות שעד אז היו בשוליים: האם זהו טיבה של המלחמה שאנו מנהלים? מה פשר מעשי הזוועה שמחוללים שם בעלי בריתנו? ולאן כל זה מוביל?

על מנת לענות על השאלות הללו החליט ווֹלטר קְרוֹנְקַייט (Cronkite), מגיש החדשות הוותיק והמוערך של CBS, לנסוע לווייטנאם ולבדוק את הדברים בעצמו (הוא הגיב בתדהמה כשנודע על מתקפת הטֶט: "מה לעזאזל קורה שם? חשבתי שאנחנו מנצחים במלחמה!").

בתחילה הוא התאכסן במלון קאראוול בסייגון, שם שהו הכתבים הצבאיים, שכל יום בחמש אחר הצהריים נדדו למלון רקס כדי לקבל את דיווחיו של הדובר הצבאי האמריקאי (Five O'clock Follies, "השטויות של השעה חמש", כפי שכונו התידרוכים האלה בלעג). אבל קרוֹנקייט לא הסתפק בזה ועד מהרה יצא לשטח, וביקר בעיר הוּאֶה (Hue), שעליה אמר קצין אמריקאי - הַסכּיתוּ ושִמעוּ - ש"נאלצנו להחריב אותה כדי להציל אותה".

ב-27 בפברואר, שוב בכיסא המגיש של CBS, "הדוד ווֹלטר" המהימן פסק כי לדעתו המלחמה בווייטנאם תסתיים בתיקו, ולכן "הדרך ההגיונית לצאת משם היא להיכנס למשא-ומתן, לא כמנצחים אלא כאנשים של כבוד, שעמדו בהבטחתם להגן על הדמוקרטיה ועשו כמיטב יכולתם".

הנשיא לינדון ג'ונסון הגיב בתדהמה: "אם איבדתי את קרוֹנקייט, איבדתי את המרכז של אמריקה". זמן קצר אחר-כך הוא הציע לנשיא צפון וייטנאם הוֹ צ'י מין להיכנס למשא-ומתן, ואף הודיע כי לא ירוץ לכהונה שנייה כנשיא.

רבים סבורים, ואני ביניהם, כי אותו "רגע קרוֹנקייט" (The Cronkite Moment) היה אכן נקודת המיפנה, שבה התקשורת האמריקאית הפסיקה לקבל כמו שהוא את הנרטיב של המימשל בעניין וייטנאם. זה היה הרגע שבו התקשורת - מול עיניו הבוחנות של השגריר רבין - התחילה לבקר את המלחמה ולדווח עובדות כהווייתן, גם אם הדברים לא נושאים חן בעיני השלטון, על מנת שלא "להטעות את הציבור".

שליחותו האישית של קרוֹנקייט הדגישה עד כמה חשוב שהציבור במדינה דמוקרטית יקבל דיווח אמין ובלתי-תלוי על המתרחש באמת במלחמה שמתנהלת בשמו, ולא יהיה ניזון רק ממקורות ממשלתיים או צבאיים. במיוחד נכון הדבר בעת מלחמה שבה קשה יותר ויותר לגשר על הפער בין הבטחות שווא על ניצחון קרוב ובין המציאות.

כשאנו מצוידים בתובנות של רבין על תפקידה של התקשורת לבקר את השלטון ולומר אמת לציבור גם כשהיא אינה נוחה, נצא לבדוק בקצרה כיצד תיפקדה העיתונות הצרפתית בזמן מלחמת אלג'יריה, וכיצד הגיבו ממשלות צרפת לכיסוי התקשורתי שלה. נתמקד בעיתונות הכתובה, שכן על-פי סקר דעת קהל שנערך בצרפת ב-1962, 78 אחוזים מהנשאלים ענו כי הם קוראים עיתון מספר פעמים בשבוע (הטלוויזיה עדיין לא היתה אז כלי תקשורת מוביל).

במהדורה הראשונה של העיתון לה מונד אחרי שיחרור צרפת (דצמבר 1944) נכתב: "אומות נגררות אל סדרות של אירועים דרמטיים וטראגיים, שבהם כל אדם, בין שירצה בכך ובין שלא, הוא גם מחבר העלילה וגם הצופה בה, הוא הנהנה ממנה וגם הקורבן שלה. צרפת, שקיבלה בהכנעה את תבוסתה [ב-1940], השלימה כך עם אובדנה".

על-פי הלה מונד, אם כן, אל-לה לאומה להיות פסיבית, במיוחד בעת מלחמה, והציבור שלה - בהנחה שזוהי דמוקרטיה - צריך לקבל החלטות מושכלות המבוססות על תיווּך מהימן של המציאות. האם בתקופה הקריטית של מלחמת אלג'יריה שימש העיתון המוביל של צרפת מתווך נאמן?

לה מונד נוסד מייד עם שיחרור צרפת ב-1944, על ידי איבֶּר בֶּב-מֶרי, עיתונאי שהיה מקורב בתחילה למשטר וישי אך בסוף 1942 עבר לתמוך בצרפת החופשית והיה פעיל בתנועת ההתנגדות (הרזיסטאנס). הוא שימש בתפקיד העורך הראשי של לה מונד - וחתם בשם העט סיריוּס - עד שפרש ב-1969.

איבֶּר בֶּב-מֶרי, מייסד "לה מונד" ועורכו הראשון (צילום מסך: INA)

יש לציין כי לה מונד - כבר משנותיו הראשונות - שאף להיות בר-סמכא בתחומים רבים וזכה עד מהרה ליוקרה רבה, והיה עיתון שמעורר כבוד ואמון (journal de référence). משום כך מעניין לעקוב אחרי האופן שבו כיסה העיתון את מלחמת אלג'יריה, תקופה שבה הרפובליקה הרביעית דגלה, בתוך צרפת עצמה, בערכים המסורתיים שלה - חירות, אחווה, שוויון - ובאותה עת (בשנים 1954-1958) ניהל צבאה מלחמת דיכוי אכזרית באלג'יריה, שנחשבה לחלק בלתי-נפרד מארץ-האם.

מוחמד חנא, שכתב דוקטורט על השאלה הזאת (את עיקרי מימצאיו פירסמתי בעבר בקובץ מלחמת אלג'יריה: חוויות, דימויים, עדויות), סבור כי הכיסוי שהעניק לה מונד למלחמת אלג'יריה הושפע במידה רבה מן האינפורמציה שקיבל ממקורות צבאיים ורשמיים. המקורות האלה הם שעיצבו את הפּרמטרים של השיח שניהל העיתון על המלחמה. כל שיח אחר נחשב לקול שולי או "לא-לגיטימי".

השיח של לה מונד ואופן תיאור האירועים הציגו את הצבא באור חיובי יותר ממה שניתן היה לצפות מן העיתון. יתר על כן, לעיתים הצדיק העיתון הפרות של זכויות אזרח באמצעות סמכויות החירום, ופנה לצבא לדכא את "הטרוריסטים" ואת "פושעי" האֶף-אֶל-אֶן. כתבי העיתון לא מצאו לנכון לדווח מה באמת קורה באלג'יריה, ולהעלות סימני שאלה. לדברי חנא, עיתונים אחרים דווקא עשו זאת, אבל לא לה מונד; מבחינתו, למרות ההידרדרות במצב זכויות האזרח באלג'יריה, לא היה מקום לדאגה.

לדעת חנא, הכיסוי שהעניק העיתון למשפטים שנערכו באלג'יריה היה לעיתים קרובות מוּטה, והנאשמים האלג'יראים כונו "טרוריסטים". הדיווח של העיתון לא כלל ביקורת על אי-סדרים בהתנהלות המשפטים, או על ההוצאות להורג שבאו בעקבותיהם. מאחר שהמשפטים התנהלו תמיד תחת אימת המילים "ביטחון המדינה", נאשמים בעבירות קלות, ואפילו אנשים חפים מפשע, ספגו עונשים כבדים. דוגמה בולטת היא מקרהו של בּאדֶש בן חמדי (Ben Hamdi).

ב-28 בדצמבר 1956 נרצח באלג'יר אַמֶדֶה פְרוֹזֶ'ה (Froger), ראש עיריית בּוּפאריק ונשיא איגוד ראשי הערים באלג'יריה, אחד הדוברים הקולניים והקיצוניים של המתנחלים הצרפתים. הרצח גרם לזעזוע כה גדול בקרב אוכלוסיית המתנחלים, עד שרוֹבּר לאקוֹסט, המושל הכללי, הורה להזעיק מן ההרים את דיוויזיית הצנחנים העשירית של הגנרל מאסי, כדי לדכא את הטרור בבירה. למרות שפרוֹזֶ'ה נרצח (כפי שהתברר בהמשך) בידי עַלי לָה פּוּאַנט, אחד הפעילים הידועים של האֶף-אֶל-אֶן, בקסבּה של אלג'יר, השלטונות תפסו את בּאדש בן חמדי, ובעינויים סחטו ממנו הודאה. הוא הורשע במשפט מהיר, על בסיס הוכחות קלושות, מול מחאותיהם של עורכי דין בולטים, והוצא להורג.

על-פי חנא, נראה שהעיתון קיבל את ההסדרים המשפטיים המפוקפקים הללו באלג'יריה ואת ההשלכות העגומות שנבעו מהם. אולם כאשר דוּבּר על החלת מקצת מהאמצעים הללו בצרפת גופא, הקים העיתון קול זעקה, וכך חשף את הסטנדרטים הכפולים שלו. כתבי העיתון, ואף אורחים מן החוץ - הבולט שבהם היה מוריס גַרְסוֹן (Garçon) מהאקדמיה הצרפתית - מחו נגד הקמת מחנות מעצר והטלת עונש מוות בצרפת, אף כי העלימו עין כשהיה מדובר באלג'יריה.

מייקל אטקינס (Atkins), שחקר את הכיסוי של העיתונים לה מונד ולה פיגרו בזמן המלחמה, אינו מסכים עם ניתוחו של חנא. הוא מזכיר אמירה מוקדמת של בֶּב-מֶרי: "דבר אחד ברור: לה מונד אינו עיתון רשמי!". אומנם בתחילת המלחמה התקשה העורך הדומיננטי להשלים עם העובדה שצרפת תצטרך אולי להיפרד מאלג'יריה, אבל בנקודה מסוימת הוא הפך לתומך נלהב של הדה-קולוניזציה.

לוחמי ה-FLN בדרכם אל ועידת סומאם, 1956 (צילום: נחלת הכלל)

לדעת הביוגרף שלו, לוראן גְרֵיילסאמֶר (Greilsamer), המהפך קרה בקיץ 1955, כשמפקדי וילאיה 2 (קונסטנטין) של האֶף-אֶל-אֶן החליטו להסלים את המאבק בצרפתים, ובמקום פעולות בודדות פה ושם - לפתוח בהתקוממות עממית נרחבת, מתוך ידיעה שהתגובה הבּרוּטלית של הצבא תשחק לידיהם.

בעיר הנמל פיליפּוויל (היום סְְקיקְדָה), שנודעה עד אז ביחסים הטובים יחסית בין מוסלמים לאירופאים, התנפלו האלג'יראים על המתנחלים ורצחו עשרות מהם ללא רחם. כמו בסֶטיף עשר שנים קודם לכן, תגובתו הקשה של הצבא לא איחרה לבוא, ומספרם של הקורבנות בצד האלג'ירי - מידי אנשי צבא ואנשי מיליציות צרפתים - נאמד בכמה אלפים. "טבח פיליפּוויל" הותיר את רישומו העז על המתנחלים וגם על המושל הכללי ז'אק סוּסטל, וגרם להקצנת עמדותיהם.

חנא, המבקר המחמיר של לה מונד, מזכיר כי אחד הכתבים של העיתון, ג'ורג' פֶּנְשֶנְיֶיה (Penchenier), אומנם דיווח בדייקנות על הריגה של כפריים חפים מפשע, כולל תקרית בכפר סמוך לפיליפּוויל שהוא ראה במו עיניו, אבל העיתון דחק את הסיפור שלו לפינה נידחת, והקיף אותו בהכחשות רשמיות נמרצות של השלטונות, מבלי שהעיתון טרח להעניק שמץ של גיבוי לכתב.

התפרסמו בעיתון גם כתבות אחרות על התנהגות חריגה של הצבא במקומות אחרים, אבל המידע עליהן הגיע ממקורות צבאיים, שטענו כי הצבא נאלץ להיכנס לפעולה רק כתגובה לפרובוקציה של המחבלים, למרות שיומני קולנוע שהנציחו את האירועים הראו בבירור כיצד הצבא מוציא להורג אנשים בדם קר. אם לה מונד מצא לנכון להעניק פרשנות לדיווחים, פוסק חנא, היא הצדיקה בדרך כלל את התנהגות הצבא, או לפחות הניחה לו ליהנות מן הספק. כך נהג העיתון גם בדיווחיו על מעשי לינץ' שביצעו מתנחלים.

אטקינס, לעומת זאת, מציין כי החל מ-1956 דיברו פקידי ממשלה בכירים על הצורך לנקוט צעדים נגד לה מונד, או לפחות להחרים מהדורות מסוימות, כפי שעשו לעיתון הליברלי L'Humanité (ביטאון המפלגה הקומוניסטית הצרפתית), וכי מושל אלג'יריה, רוֹבּר לאקוֹסט, אף עשה זאת בפועל ב-1957. כמו כן, מזכיר אטקינס, בֶּב-מֶרי הוא זה שכינה את אנשי האוֹ-אַ-אֶס "המאפְיָה החדשה", ואילו "הפלסטיקאים" הללו (plastiqueurs, על שם הפצצות הפלסטיות ששימשו אותם לפעולות טרור), איימו עליו ברצח.

בעוד שלה מונד דיבר בשמו של המרכז-שמאל המשכיל בצרפת, לה פיגרו - עיתון בעל תפוצה כפולה מזו של לה מונד - ייצג את המרכז-ימין והבורגנות הליברלית, ולכאורה עסק פחות במלחמה בהשוואה ללה מונד (הקוראים הישראלים שהארץ וידיעות אחרונות צצים עתה במוחם, עושים זאת על אחריותם בלבד). עם זאת, לה פיגרו הקדיש יותר מקום לתמונות על חשבון הטקסט, ואם יש אמת באימרה "תמונה אחת שווה אלף מילים", הרי שהתמונה הכמותית מתאזנת במידת-מה.

אבל אטקינס, שערך גם ניתוח איכותני של כיסוי המלחמה בשני העיתונים, מצא את ההבדל הבא: לה פיגרו עסק הרבה יותר באירועים עצמם, ואילו לה מונד הקדיש מקום רב יותר לניתוחים נרחבים, על ההשלכות הבינלאומיות של הסכסוך והשאלות החברתיות והאתיות שהוא מעורר. כתוצאה מכך, על-פי סקרי דעת הקהל שבדק אטקינס, הציבור הצרפתי קורא העיתונים התקשה לגבש לעצמו דעה בשאלת אלג'יריה, וכנראה הסכסוך התארך בשל כך.

יש לציין כי עיתונים רבים הסתמכו על דיווחיה של סוכנות הידיעות הצרפתית AFP (Agence France-Pressea), וזו עברה שינוי במהלך המלחמה. עד 1957 היא היתה גוף תקשורת ממלכתי, מתוקצב על ידי המדינה, ובאורח טבעי שיקפה את עמדות הממשלה והצבא. באותה שנה היא הופרטה והתחילה לנקוט קו עצמאי יותר, כולל הבאת קולות מגוּונים כמו אלה של האֶֶף-אֶל-אֶן, המתנחלים והאוֹ-אַ-אֶס. מנכ"ל הסוכנות, ז'אן מארֶן (Marin), עיתונאי בעל יושרה שכלוחם בצבא צרפת החופשית השתתף בשיחרור פריז, רתם את יוקרתו וקשריו הפוליטיים כדי להגן על עצמאות האירגון.

כפי שכבר נאמר בפרק על האינטלקטואלים, אחד הנושאים שהתקשורת הצרפתית העדיפה להצניע היה שאלת העינויים שהפעיל הצבא באופן שיטתי באלג'יריה. "זה היה מין סוד משפחתי אפל", אמר בּנז'מן סטוֹרה, ההיסטוריון יליד אלג'יריה שכבר הוזכר, שב-1999 אילץ את המימסד הצרפתי להישיר מבט אל הפרק האפל הזה.

החוקרת פּאוּלה פַּאיסָה (Paissa) ניתחה 149 מאמרים על העינויים שהתפרסמו בעיתונות הצרפתית בזמן המלחמה. האומנם היתה שתיקה כוללת לגבי העניין הרגיש הזה? היתה גם היתה, פוסקת פּאיסה, אבל היא היתה "שתיקה סדוקה" (silence fissuré), שאיפשרה זליגה של דיווחים ספּוֹראדיים, פה ושם, אבל לא שיח של ממש.

כך סייעה העיתונות הצרפתית לקוראיה לרבע את המעגל: מצד אחד, הדיווחים הללו סייעו להם להשקיט לרגע את מצפונם מול ההפרה הבוטה של הצהרת זכויות האדם והאזרח, שהצרפתים עצמם הנחילו לאנושות ב-1789; ומצד שני, הם לא עוררו פולמוס של ממש, כך שהציבור היה יכול לחזור ולהתכרבל במהירות בחיקו החמים של הקונצנזוס בדבר המלחמה הצודקת באלג'יריה.

חיילים צרפתים באלג'יריה, במהלך מלחמת העצמאות (צילום: נחלת הכלל)

הכתבים שניסו בכל זאת לדווח נאמנה על המתרחש באלג'יריה, וריאיינו לשם כך פקידים בכירים, קצינים ולוחמים, נתקלו במחסום מילולי שהקשה עליהם לפענח מה באמת מתרחש. ההיסטוריון הצבאי ז'אן-שארל ז'וֹפְרֶה, מחבר הספר חיילים באלג'יריה 1954-1962, מתייחס לז'רגון המיוחד שהצמיחה המלחמה בקרב הגייסות:

מכבסת המילים נכנסה במלחמה המודרנית הזאת לפעולה, וכך "לבצע התקפה" פינה את מקומו ל"טיפול ביעד", ופצצות תבערה נַפּאלם כונו בצורה אלגנטית "מְכָלים לשימוש מיוחד". איש לא הזכיר במפורש עינויים, אלא רק "שיטות חקירה מאומצות", שנחשבו לרע במיעוטו.

הגם שבאופן רשמי הצבא אסר על עינויים, ש"עמדו בניגוד למסורת של הכוחות המזוינים", כולם ידעו על "רוק'נ'רול" (עינויים תוך שימוש באלקטרודות חשמליות), "טפיחה על החזה" (הטבעה בחבית מים עד אובדן ההכרה), או "שיזוף" (השארת העציר חשוף לטמפרטורה גבוהה במיוחד, עד 65 מעלות). ביומני המבצעים, "עבודה בחורשה" (הוצאה להורג של עצירים שמצבם הגופני אחרי העינויים היה גרוע) הוסוותה במשפט הסטנדרטי "נורה בעת שניסה להימלט".

"דיווח יצירתי" משמעו היה רישום ביומני המבצעים כי הפעולה הוכתרה בהצלחה, בלי קשר למה שאירע באמת בשטח. כך ניתן היה לתאר מציאת ארגז כלים נטוש של האַ-אֶל-אֶן כ"חשיפת בית מלאכה". החיילים לקחו את מכבסת המילים צעד אחד קדימה, כשחיפשו מילים נרדפות ל"להרוג" ו"ליהרג": "לחטוף" ו"לאכול אותה" נשמע הרבה יותר נעים לאוזניהם של החיילים שחששו מפגיעת האויב, מאשר "להיקרע לגזרים". בשפת היום-יום הופיעו כל העת מילים חדשות, כמו "שעועית", שבאופן כללי ביטאה "בלגן".

לבסוף, ממשלות הרפובליקה הרביעית והחמישית לא אימצו לליבן גישה כמו זו שהביע רבין לימים על יחסי הגומלין בין שלטון לעיתונות. בסעיף 11 של הצהרת זכויות האדם והאזרח מ-1789, נכתב (בתרגומו של דורי מנור): "הפצה חופשית של מחשבות ודעות היא אחת מזכויות האדם היקרות ביותר. לכן רשאי כל אזרח לדבר, לכתוב ולפרסם ללא סייג, בתנאי שהוא יישא באחריות אם ישתמש לרעה בחופש זה, כמפורט בחוק".

הזכות הזאת, שהצרפתים כל-כך התגאו בה, נפגעה מאוד במהלך מלחמת אלג'יריה. קציני הצבא האשימו את העיתונים כי הם מחלישים את רוח הלחימה, ודרשו שהממשלה תפעל נגדם. ואכן, צנזורה נרחבת הופעלה על העיתונים ומהדורות הוחרמו חדשות לבקרים, אם כי רק לעיתים רחוקות לוּותה ההחרמה בצעדים משפטיים כלשהם נגד העיתון.

במהלך המלחמה הוחרמו כ-35 ספרים, שרובם עסקו בעינויים, ומרטין הריסון (Harrison) מצא כי מהדורות עיתונים הוחרמו 265 פעמים בצרפת ולפחות 586 פעמים באלג'יריה. תחת הרפובליקה החמישית פחתו ההחרמות, אבל נמשכו צעדי הדיכוי נגד העיתונאים ואף הוגברו, בעיקר באשמת פגיעה במוניטין של הנשיא דה גול.

העיתונאי האוסטרלי פיליפּ נַייטלי (Knightley), שבחן את הדיווח שהעניקו כתבים צבאיים לציבור שלהם מאז מלחמת קרים (1856) ועד מלחמת עיראק (2003), קרא לספרו The First Casualty. שם הספר לקוח מן האמירה המיוחסת לסנטור מקליפורניה הירם ג'ונסון, שכאשר ארצות-הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה אמר כי "הנפגעת הראשונה במלחמה היא האמת" (The first casualty when war comes is truth).

בפרק שעוסק במלחמת אלג'יריה מצטט נייטלי עיתונאי צרפתי שקרא בהתרגשות אחרי המלחמה, בהתייחסו לזוועות שבוצעו באלג'יריה בשמה של צרפת: "איך ייתכן שלא ידענו על כך?". תשובתו של נייטלי ברורה: אמצעי הדיכוי שהפעיל המימסד הצרפתי כלפי העיתונות מנעו מהציבור מידע חיוני שהיה עשוי להשפיע על עמדותיו.

הנה סיפור שמביא נייטלי כדוגמה לברוטליות הצינית שהפגין המימסד הצרפתי כלפי דיווחים עיתונאיים אמיתיים על המתרחש באלג'יריה. ב-22 באוגוסט 1955, צלם הטלוויזיה ז'ורז' שאסאן (Chassagne) הוזמן לִצְפּוֹת בעצירים אלג'יראים שנחשדו בטרור, כשלפתע, מול מצלמתו הפועלת, גרר שוטר צבאי את אחד העצירים וירה בו למוות.

הקטע הזה שודר בבתי קולנוע בצפון אפריקה ובעוד מקומות בעולם, אך לא בצרפת, כמובן. המגזין לייף פירסם כמה תמונות מן האירוע, ולבסוף, ב-29 בדצמבר, פרסם אותן גם השבועון הצרפתי L'Express. משרד הפנים של צרפת אירגן מייד מסיבת עיתונאים, שבה התלונן הדובר כי פירסום כזה פוגע בכבוד ובמוראל של כוחות הביטחון, ואז הוסיף, בלי למצמץ, כי לאמיתו של דבר, שאסאן הוא זה ששיחד את השוטר לבצע את הרצח, כדי לייצר עבורו חומר דרמטי.

שאסאן הנזעם הקים שערורייה, ולמחרת, בלי לטרוח להתנצל, אמר אותו דובר כי "החקירה הרשמית לא העלתה חשד לשוחד". כל האפּיזוֹדה נמוגה עד מהרה בלי להשאיר רושם רב בציבור הצרפתי - בניגוד לזעזוע שגרמה לציבור האמריקאי, כפי שכבר הזכרנו, תמונה דומה מסייגון בעת מלחמת וייטנאם, כתריסר שנים בלבד לאחר מכן.

לעיתים לבשה האיבה לעיתונאים צורה הרבה יותר מאיימת. ז'אן דניאל (Daniel), העיתונאי היהודי יליד אלג'יריה ומייסד השבועון Nouvel Observateur, היה שנוא על הצבא הצרפתי בכלל ועל אנשי האוֹ-אַ-אֶס בפרט, בשל דיווחיו האמיצים על המתרחש באלג'יריה, ובשל קריאתו - בניגוד לחברו הטוב אלבר קאמי - לתמוך במתן עצמאות לאלג'יראים. ב-4 ביוני 1955, מעל דפי המגזין L'Express, הוא השווה את המתנחלים הצרפתים באלג'יריה לבעלי העבדים בדרום ארצות-הברית, שחשו "כי נולדו להיות אדונים בעוד אחרים נולדו להיות עבדים". בקיץ 1961 ניסו להתנקש בחייו צנחנים שידעו היטב מיהו, והם המשיכו לירות גם לעבר האמבולנס שפינה אותו.

לסיכום, העיתונות הצרפתית של ה"מיינסטרים" נצמדה בתחילת המלחמה אל הקו הרשמי; עיתונאים, מתוך רגשות פטריוטיים, הפעילו צנזורה עצמית או שנכנעו לצעדים הדרקוניים של הממשלה. בעשותם כך, הם חטאו לתפקידם לתַווך עבור הציבור את המציאות כפי שהיא, כדי שיוכל לקבל החלטות מושכלות באשר לגורלו. רק באיטיות התחילה העיתונות לגבש עמדה בזכות היפרדות מאלג'יריה, והניעה את דעת הקהל בכיוון הזה, עד שדה גול זיהה כי יוכל להתבסס על תמיכה ציבורית איתנה בבואו לבצע את אקט הסיום.

עשרים שנה אחרי נפילת סייגון (1975), פירסם רוברט מקנָמָרָה (McNamara), מי שהיה שר ההגנה של ארצות-הברית וארכיטקט מלחמת וייטנאם, את ספרו במבט לאחור: הטרגדיה והלקחים של וייטנאם. הוא הודה כי "נכשלנו בכך שלא הובלנו את הקונגרס ואת העם האמריקאי לדיון מלא וכן באשר ליתרונות ולחסרונות של מעורבות צבאית מלאה [בווייטנאם]".

דיון מלא וכן מתאפשר רק כאשר נצמדים לתיקון הראשון בחוקה האמריקאית, המבטיח את חופש הביטוי והעיתונות, או, במקרה הצרפתי, לסעיף 11 בהצהרת זכויות האדם והאזרח, שהוזכר לעיל. בשני המקרים הממשלות הנדונות, בכך שהגבילו את יכולתה של העיתונות לבצע את תפקידה, נכשלו וגרמו נזק רב לעמיהן.

הפרק "עיתונות במלחמה" נכלל בספרו של אורי דרומי "אלג'יריה זה כאן? מה ניתן ללמוד מניסיונם של הצרפתים לשלוט על עם אחר", שיצא לאור בשנת 2026 בהוצאת "ספרי עליית הגג"