לאחר כחודש שבמהלכו התקשורת בשפה העברית (למעט עיתונאים בודדים) התגייסה למלחמה עם איראן, נשברה אחדות השורות והתקשורת שוב התפצלה על פי קווי התמיכה או ההתנגדות להפיכה המשטרית. העילה: התערבות בג"ץ בהגבלות הקיצוניות של המשטרה ופיקוד העורף על קיום הפגנה נגד המלחמה בתל-אביב.

בג"ץ אישר לקיים הפגנה נגד המלחמה בכיכר הבימה בתל-אביב ב-4 באפריל, והשופטים גם מתחו ביקורת על כך שהמשטרה ופיקוד העורף נוהגים באופן מפלה ולא אוכפים את המגבלות הקיצוניות שהטילו על הפגנות גם על התקהלויות אחרות, כגון בחופי הים ובמרכזים מסחריים.

הדבר הוביל לזעקות שבר משני הצדדים: המתנגדים להפיכה המשטרית טענו כי השופטים עומדים על משמר הדמוקרטיה בעוד שרי הממשלה שהודיעו שיפעלו לעקוף את החלטת בג"ץ יוצרים משבר חוקתי, בעוד התומכים בהפיכה המשטרית טענו כי השופטים הם אלה שיצרו משבר חוקתי כאשר קיבלו "החלטה מופקרת", בניגוד לעמדת גופי הביטחון.

שני הצדדים טועים. המשבר החוקתי בישראל כבר כאן מזמן. הוא החל הרבה לפני אפריל 2026, בין היתר כאשר שופטי בג"ץ אפשרו הפרה גורפת של זכויות חוקתיות של אזרחים על בסיס גזע. במשך שנתיים של מלחמה בעזה השופטים הסכימו עם משטרת בן גביר כי עצם מימוש חירויות הביטוי והמחאה ביישובים ערביים מסוכן לביטחון ואין די כוח אדם כדי לאפשרו, ולכן יש למנוע מראש או להטיל מגבלות קיצוניות על קיום הפגנות, אספות ותהלוכות נגד המלחמה והממשלה.

בנוסף על תוכן החלטותיהם, גם לאופן שבו שופטי בג"ץ ניהלו את הדיונים בעתירות בעניין המחאה ביישובים ערביים היה אפקט מצנן על הדמוקרטיה. למשל, בניגוד למקובל בתיקי חופש המחאה, השופטים ניהלו אותם כתיקים ביטחוניים, כולל מתן ההיתר למשטרה להגיש חוות דעת ביטחוניות סודיות ולהציג אותן במעמד צד אחד.

השיח הביטחוני באולם בית המשפט הודהד בתקשורת וחלחל לציבור, ולמעשה אשרר את דף המסרים של השר בן גביר ומפלגת עוצמה-יהודית בדבר הסכנה הביטחונית הטמונה ב"גיס החמישי" שהוא אזרחי ישראל הערבים.

בדיון בעניין קיום הפגנה בעיר חיפה נגד המלחמה בעזה, השופטת דפנה ברק ארז אמרה כי "אי אפשר לקבל שהפגנה היא לוקסוס של תל אביב" - אך מאחר שבפועל בג"ץ אימץ את הטענות הביטחוניות של המשטרה לגבי מחאה ביישובים ערביים ולא הגן באופן אחיד על זכויות חוקתיות ללא הבחנה לפי גזע, השופטים אינם צריכים להתפלא שבסוף גם הפגנה בכיכר הבימה בתל אביב הפכה ללוקסוס. למעשה, השופטים - וכולנו יחד איתם - אוכלים את הדייסה שהם עצמם בישלו.

נראה כי לאחר ששופטי בג"ץ קיבלו את הטענות הביטחוניות בנוגע להפגנות ביישובים ערביים – הפרקליטות, המשטרה ופיקוד העורף הופתעו מסירוב השופטים לאמץ אוטומטית את הטענות הביטחוניות לגבי קיום הפגנה בכיכר הבימה.

אחרי היחס שהעניק בית המשפט לערבים, אין פלא שהפרקליטות, המשטרה ופיקוד העורף הופתעו שהשופטים בחרו למצות עד תום את הדיון בעתירה שהגישו יחד הפעיל הפוליטי איתמר גרינברג והאגודה לזכויות האזרח, לקבל החלטות במהלך השבת, לדרוש הבהרות נוספות, לא להסתפק בפתרון להפגנה הספציפית במוצ"ש ולהתעקש על קיום דיון עקרוני בנוגע למגבלות על חופש המחאה וההתקהלות במלחמה ואכיפתם הבררנית.

בהתאם, גופי המדינה חזרו ואיחרו את המועדים שהשופטים קבעו להגשת תגובתם לעתירה, פיקוד העורף הגיש מכתב מצ'וקמק, הפרקליטות חזרה וטענה שלא הספיקה לגבש את עמדתה ביחס לעמדות הגופים האחרים וגם הוסיפה שאולי לא נעשה מיצוי הליכים מתאים וכדאי שהעותרים יגישו בקשת החרגה לפיקוד העורף.

מדוע השופטים פתאום התעוררו? האם הם מפנימים את הנזק שעשו למעמד חירויות הביטוי והמחאה בישראל, או שהבינו כי אם לא יתעשתו – אזי כאשר הממשלה תנקוט בצעדים קיצוניים אישיים נגדם לא יהיה להם את ה"לוקסוס" שהציבור הפרו-דמוקרטי יוכל לצאת להפגין ברחובות להגנתם?

כך או כך, אין למתנגדים להפיכה המשטרית סיבה לחגוג את החלטת בג"ץ. נהפוך הוא, יש להתמודד בכנות עם ההידרדרות בתפקוד בג"ץ וביכולת וברצון השופטים להגן על זכויות אדם ואזרח, ולזכור: השיטות הלא דמוקרטיות שמתחילות באום אל פחם - סופן להגיע לתל-אביב.

עו"ד מק הכין עבור מכון זולת דו"ח בעניין התשתית לדיכוי מחאה והפגנות בישראל