ביהמ"ש דחה תביעת דיבה בסך 650 אלף שקלים שהגיש קבלן אסבסט נגד העיתונאי אבנר הופשטיין ואתר "זמן ישראל", תוך שנקבע כי הכתבה שבגינה הוגשה התביעה חוסה הן תחת הגנת "אמת בפרסום" והן תחת הגנת תום הלב.
בשנת 2021 פרסם הופשטיין תחקיר באתר "זמן ישראל" תחת הכותרת "עבודה רעילה". בכותרת המשנה לתחקיר, שעסק בפינוי אסבסט, נטען כי "בנהריה מטפלים בבעיה ברשלנות ומפקידים את עיקר העבודה בידי קבלן מקושר שכבר נענש מספר פעמים".
הקבלן הוא עופר זהבי, עליו נטען בכתבה כי הוא "משום מה הוא זוכה לגיבוי של המשרד להגנת הסביבה ועיריית נהריה, וקוטף לידיו חלק נכבד מעבודות הפינוי באתרי האסבסט בנהריה ובסביבתה הקרובה – כשני שליש מהם, על פי ההערכות. עבודות פינוי כאלה מניבות מאות אלפי שקלים, והדבר מעלה תהיות מדוע מסתמן שוב ושוב כי הפכו בעיקר נחלתו של קבלן אחד".
עוד נכתב כי "במונחי המשטרה הירוקה של המשרד להגנת הסביבה, זהבי הוא עבריין. לפחות חמש פעמים ב-12 השנים האחרונות גררו תלונות על פגמים בעבודתו סנקציות של המשרד, חלקן חמורות".
בעקבות הכתבה הגיש הקבלן, עופר זהבי, תביעה נגד הופשטיין (כתב "העין השביעית" בסוף שנות ה-90 וחבר הוועד המנהל של העמותה בין 2015 ל-2022), ונגד חברת זמני ישראל בע"מ, מו"ל "זמן ישראל".
בתביעה שהגיש, באמצעות עורכי הדין אביעד רייכמן ויותם מינץ, טען זהבי כי "הקביעה כי קיים מערך קשרים בעייתי" בינו לבין העירייה מהווה לשון הרע כלפיו. לדבריו, רוב העבודות שביצע בגליל המערבי הוזמנו על ידי גורמים פרטיים ולא על ידי העירייה, לה סיפק ארבע עבודות בלבד בשנתיים שלפני פרסום התחקיר. בנוסף טען כי גם הביטוי "עבריין" מהווה לשון הרע כלפיו.
מלבד פיצוי בסך 650 אלף שקלים בגין פרסום התחקיר והדהודו ברשתות החברתיות, דרש זהבי מביהמ"ש להוציא צו שיחייב את הופשטיין ו"זמן ישראל" לפרסם התנצלות והבהרה.
הופשטיין ו"זמן ישראל" טענו להגנתם, באמצעות עו"ד מור חן, כי התביעה נגדם נועדה "לפגוע בעיקרון המנחה את העיתונות החוקרת בכלל ואת הנתבעים בפרט - להביא לידיעת הציבור נושאים עקרוניים ובעלי חשיבות ציבורית רבה, ולאפשר לציבור הרחב לקבל את מלוא המידע בנוגע לבעייתיות הרבה שנחשפה בתחקיר בעניינים רבי מעלה הקשורים לבריאות ושלום הציבור אודות הליקויים שנפלו בהתנהלות הרשויות השונות במספר מקרים הנוגעים לטיפול באסבסט".
לפי הנתבעים, התחקיר פורסם לאחר בדיקה מעמיקה ובהתאם לכללי האתיקה העיתונאית, כשהביקורת המרכזית בכלל מופנית נגד הרשויות ששכרו את שירותי זהבי ולא נגד הקבלן. עוד נטען כי הטענות כלפי זהבי חוסות תחת הגנת אמת בפרסום שכן הפרסומים שבמוקד התביעה משקפים "מצב עובדתי בשטח המבוסס על איסוף מידע לאורך זמן, תחקירים, בדיקות ועדויות שנבדקה מהימנותן באופן יסודי ואומתו על ידי הנתבעים".
התחקיר חוסה גם תחת הגנת תום הלב, טענו הופשטיין ו"זמן ישראל", שכן במקרים של חשדות לכאורה כפי שעלו בתחקיר "קמה חובה עיתונאית וציבורית לדווח על כך לציבור". עוד טענו כי פעלו בהתאם להגנת "עיתונאות אחראית", שכן נקטו באמצעים סבירים לאימות העובדות ובדקו את המידע כראוי טרם פרסומו.
השופטת אלואז זערורה מבית משפט השלום בקריות קיבלה את טענות הנתבעים ודחתה את התביעה.
"בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה מתקיים עניין ציבורי בפרסום הן בעניין הימצאות אסבסט מסכן חיים באתרים שונים באיזור נהריה והן ביחס לאופן הטיפול של הגורמים המוסמכים בבעיה ובכלל זה העירייה, המשרד לאיכות הסביבה וכל האמונים על הדבר, כולל התובע", קבעה השופטת זערורה.
בהמשך הוסיפה כי "אשר ליסוד האמת בפרסום, בחנתי את עדויות הצדדים כפי שהובאו לפניי ומצאתי כי גם תנאי זה מתקיים בעניינינו. הנתבע העיד לפניי כי הסתמך במהלך הכנת התחקיר על ממצאים ונתונים שונים אשר הגיעו לעיונו, אותם בחן ובדק ואלה נחזו להיות 'אמינים' ובהתאם הוא עשה בהם שימוש לפי הערכתו המקצועית כעיתונאי".
מלבד שיחות עם פעילים חברתיים ומפקח אסבסט בכיר, הופשטיין בחן מסמכים, פרוטוקולים, סרטוני וידיאו בנושא, ערך סיורים בשטח וצילם את הנעשה באזור שעליו כתב. "עדותו של הנתבע כמו גם הממצאים אליהם הפנה וצירף לתצהיר העדות הראשית מלמדים כי הנתבע הכין את הכתבה לאחר שערך תחקיר ובדיקה מעמיקה בעניין, וכי התחקיר הוכן על בסיס נתונים אשר היו מהימנים ונכונים במועד הפרסום", קבעה השופטת.
בכתבה אמנם נפלה טעות ביחס למספר העבודות שביצע זהבי באזור נהריה, כשנטען כי ביצע שמונה פרויקטים כשבפועל ביצע ארבע, אולם כמה ימם לאחר הפרסום ובעקבות הבהרת זהבי הממצאים בכתבה תוקנו. הופשטיין טען שהיתה זו טעות בתום לב, והשופטת זערורה קיבלה זאת.
השופטת דחתה גם את טענת התובע בקשר לכינויו "עבריין" וטענה כי עדותו היתה "רצופה באי דיוקים ומתחמקת באופן המקשה על מתן אמון בה". לפי השופטת, כשנשאל על נסיבות התליית רישיונו, זימונו לשימועים במשרד הבריאות ונזיפות שקיבל, טען שאינו זוכר או אינו יכול לדעת.
בשל זאת, וסיבות נוספות, קבעה השופטת כי "הגנת אמת בפרסום בנוגע לתחקיר ולפרסומים שהפנו אליו הוכחה על ידי הנתבעים ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי".
לצד זאת נקבע כי הופשטיין ו"זמן ישראל" פעלו בתום לב לפי הגנת "עיתונאות אחראית".
"הנתבעים הציגו לפניי נתונים אשר מלמדים על כך כי הפרסומים הם חלק מסדרת תחקירים שערכו על נושא האסבסט בצפון ובנהריה בפרט, כאשר עיקר הפרסום נגע להתנהלות הרשויות ומשרדי הממשלה ומחדליהם. התחקיר נועד לברר חשד לפגיעה בבריאות הציבור ובחיי אדם, ושמו של התובע עלה בין היתר, בעקבות נתונים כי שימש כקבלן 'מלווה' ו/או 'מבצע' של הפרויקטים נשוא התחקיר", קבע השופטת.
לפי פסק הדין, הנתבעים הוכיחו שאין בינם לזהבי היכרות מוקדמת וכי "הפרסום נערך ממניעים ענייניים, כחלק מעבודתם העיתונאית לאחר שביצעו תחקיר מעמיק, בחנו מסמכים רבים שחלקם צורף לראיות, ביקרו במקום ושוחחו עם פעילים חברתיים".
השופטת פסקה כי "כי הפרסום נעשה כאשר הנתבעים האמינו בתום לב כי כל העובדות המובאות בפרסום נכונות ומצאתי כי ככלל שנפלו אי דיוקים בפרסום, המדובר באי דיוקים זניחים כפי שהובא לעיל בהרחבה".
זהבי התלונן בתביעתו גם על השימוש החוזר והמודגש בתחקיר במילים כגון "שחיתות" ו"עבריין". השופטת זערורה דחתה זאת. "הכותרות בהן בחרו הנתבעים להשתמש בכלל הפרסומים, בכותרת הכתבה ובהדגשה לאורכה, כמו כן בפרסומים בפייסבוק, נועדו למשוך את העין ולייצר עניין אצל הקוראים. הגם שקיים חשש כי אלה ינחו את הקורא 'להניח הנחות' או לקבע את הרושם הראשוני אצל הקורא, עניינינו בשיקול דעת של עורך הכתבה".
עם דחיית התביעה חויב זהבי בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 20 אלף שקלים.
56636-05-21