ההחלטה לפרסם במוסף "הארץ" קטעים מהמסמכים המסווגים שהעבירה ענת קם לאורי בלאו התקבלה על-ידי בלאו עצמו בשיתוף עם עורך המוסף דאז ניר בכר, כך עולה מתצהירי בלאו ובכר שהוגשו השבוע לבית-המשפט.

אחת הטענות של קם, שתובעת את העיתון ועיתונאיו מפני שלשיטתה התרשלותם הביאה לחשיפתה כמקור, היתה שעצם פרסום המסמכים המסווגים בעיתון תרם לפתיחת חקירת שירות הביטחון הכללי לאיתור המקור העיתונאי. כזכור, חשיפתה הובילה לעונש של ארבע וחצי שנות מאסר שהוטל עליה.

בתצהירים שהגישו השבוע בלאו ובכר, באמצעות עורכי-הדין טלי ליבליך וזאב ליאונד, מסבירים השניים מדוע מצאו לנכון לא להסתפק בדיווח על המידע הטמון במסמכים אלא לצרף לכתבה גם צילומים של המסמכים עצמם. "ההחלטה על פרסום צילומי מסמכים בעיתון בכתבה 'מכירת חיסול', התקבלה, במשותף, על-ידי ועל-ידי העורך ניר בכר, לאחר שהיה ברור לי כי קם מעוניינת בכך ומתירה זאת", מצהיר בלאו ביחס לכתבה שפרסם על חיסולים ממוקדים שהתבצעו לכאורה בניגוד להוראות בג"ץ.

"פרסום ויזואלי של מסמכים בעיתון", מסביר בלאו בתצהירו, "הינו פרקטיקה עיתונאית מקובלת ובעל ערך עיתונאי וציבורי. הוא משמש, בין היתר, כהוכחה לציבור הקוראים שהפרסום מהימן ומבוסס על מסמכים אותנטיים. בנוסף,
הוא מעורר עניין בקרב הקוראים בקריאת הפרסום – מטרות שעמדו בבסיס פניית קם אלי לביצוע הפרסומים. במועד מסירת המסמכים אלי, קם היתה עיתונאית בעלת ניסיון [...] אילו היה לקם בדל התנגדות לפרסום ויזואלי של מסמך כלשהו, היא היתה מביעה זאת בפני, ובקול גדול, בשלב כלשהו, לאורך התקופה שבה בוצעו הפרסומים בעיתון 'הארץ' [...]. היא, כמובן, לא עשתה זאת, לא לפני ולא אחרי".

קטע מהכתבה "מכירת חיסול", כפי שפורסמה במוסף "הארץ", 28.11.2008

בכר מחרה מחזיק אחר גרסת בלאו, ומצהיר בפני בית-המשפט כי בתור עורך המוסף שבו פורסמה הכתבה סבר "כי יש חשיבות עיתונאית לכך שהכתבה אשר תפורסם בעיתון תציג, בנוסף לפרטי המסמכים הצבאיים שהגיעו לידי העיתון, פרסום ויזואלי של המסמכים עצמם". לדברי בכר, "במקרה זה היתה חשיבות לפרסום המסמכים בכתבה, כדי להסיר כל ספק ביחס לאמיתות התחקיר, ולהביא את העובדות לתודעה הציבורית, שהיא כה הכרחית לדיון הציבורי".

בכר מצהיר עוד כי קודם להחלטה לפרסם את המסמכים בכתבה שאל את בלאו האם פרסום שכזה יהיה מקובל על המקור, ונענה בחיוב. "הפרסום הוויזואלי עצמו", מוסיף בכר, "בוצע בהתאם לפרקטיקה העיתונאית המקובלת, באופן זהיר, תוך ביצוע טשטוש של המסמכים והצגה חלקית שלהם בפרסום".

בלאו מוסיף וטוען בתצהירו כי כשקם העבירה לו את המסמכים היא לא ליוותה זאת בסייג כלשהו, ולאחר הפרסומים אף הביעה מהם שביעות רצון, אף שכללו את המסמכים עצמם. לפי תצהירו, מיד לאחר פרסום הכתבה המקדימה הראשונה, שכללה תצלום מוקטן של אחד המסמכים, התקשר לקם, וזו הביעה את שביעות רצונה. לאחר פרסום הכתבה המלאה היתה זו קם שהתקשרה אליו, "נרגשת", לדברי בלאו, כדי לברך אותו על הפרסום ולהודות לו.

בניגוד לכך, באחד הסעיפים לתצהיר שהגישה קם במסגרת התביעה הנוכחית נכתב כך:

אני טוענת, חד וחלק, כי אילו היה בלאו פונה אלי, ערב פרסום הכתבות, ושואל אותי (בהינתן האזהרה החמורה שהשמעתי באוזניו בפגישתנו הראשונה, בכל הנוגע לאי-גילוי זהותי ולרצוני שלא להיחשף כמקור), האם אהיה מוכנה כי 'הארץ' יחשוף מסמכים צבאיים מסווגים שיצאו מתוך לשכת אלוף פיקוד המרכז בעת ששירתי שם, או עסקו בעניין מסווגים [כך במקור] בפיקוד המרכז בעת שירותי הצבאי, הייתי עונה מיד בשלילה נחרצת, שהרי מסמכים מסווגים אלה נשאו תאריך ספציפי, ונקשרו על פניהם לאלוף פיקוד המרכז שבלשכתו שירתי".

"קם פשוט מכזבת, ביודעין, בתצהירה", טוען בלאו.

לדבריו, קם כבר הודתה, במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדה, כי העתיקה את המסמכים מלשכת פיקוד מרכז בעת שירותה לשם פרסומם בציבור. בחקירתה במשטרה בדצמבר 2009 הסבירה קם כי צרבה על דיסק שהיה לה מצגות ומסמכים מהלשכה מתוך "מחשבה שאם וכאשר יחקרו את פשעי המלחמה שביצע ומבצע צה"ל בשטחים, יהיו ברשותי עדויות שאוכל להציגן. בהמשך חשבתי שפרסום בעיתונות ישיג מטרה חשובה לא פחות, והיא חשיפת המעשים והאירועים לציבור". בחקירה נפרדת, בשב"כ, אמרה קם כי "ברמה המוסרית היה לי חשוב שהדברים יתפרסמו".

כשהתבקשה קם בחקירת המשטרה להגיב ישירות על הכתבה "מכירת חיסול", שכללה צילומים של מסמכים שמסרה, אמרה: "זאת הכתבה שראיתי לנגד עיני כשהעברתי לאורי את החומרים. כי היא דולה מתוך עשרות המסמכים שהעברתי לאורי את החשובים מכולם ומציגה בצורה ברורה ונהירה את המכניזם של ההרג ביהודה ושומרון ואת המדיניות שעומדת מאחוריו".

לדברי בלאו, "התייחסותה המפורשת והחד-משמעית של קם לכתבה 'מכירת חיסול', ולמסמכים אשר הוצגו ויזואלית בה, מדברת בעד עצמה ומעידה, יותר מכל, על רצונה הממשי של קם, בזמן אמת".

המשא-ומתן עם השב"כ

התצהירים של בלאו ובכר הוגשו במסגרת הגנתם מפני תביעת הנזיקין שהגישה קם לפני כשלוש שנים נגד העיתון וכמה מעובדיו בתקופה שבה פורסמו הכתבות שהתבססו על המסמכים שהעבירה. קם דורשת, באמצעות עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן, פיצוי בסך 2.6 מיליון שקל. ב"הארץ" טוענים כי כלל לא התרשלו בעבודתם וכי אין לקם אלא להאשים את עצמה.

מעבר לתשובות לטענות ספציפיות של קם, בלאו מציג עצמו לאורך כל תצהירו כמי שפעל ללא הרף לשמירת החיסיון העיתונאי של קם ולהגנה עליה כמקור. לדבריו, הוא "שכב על הגדר" למענה, ועל כן התביעה נגדו לא רק מופרכת אלא מקוממת.

כבר למן חקירתו הראשונה בשב"כ, מצהיר בלאו, הקפיד לשמור על מקורותיו. חוקרו בשב"כ, המכונה שייקה, אמר לבלאו כי דאגתו נתונה למסמכים שברשותו וכי הוא אינו מתעניין במקור. "בדיעבד התברר לי", מצהיר בלאו, "כי הדברים שאמר לי חוקר השב"כ היו בגדר מצג שווא, שכן כבר חודשים רבים קודם לכן החלה להתנהל חקירה פלילית לאיתור המקור". בלאו, מכל מקום, סירב להצעת השב"כ להעביר לידיו את החומרים.

עו"ד מיבי מוזר: "הגישה הבסיסית היתה שעיתון 'הארץ' וכתביו אינם רוצים, כמובן, שבטחון המדינה יפגע, אולם יש להישמר שלא לפגוע בחופש העיתונות ובחסיון המקורות"

על-פי תצהיריהם של בלאו ובכר, כמו גם מהתצהירים הנוספים שהוגשו השבוע מטעם עורך החדשות לשעבר ב"הארץ" אבי זילברברג ועו"ד מיבי מוזר, שניהל את המשא-ומתן עם השב"כ, עולה כי לאחר החקירה הראשונית בשב"כ פנה בלאו לבכר והודיע לו על הדרישה של הארגון לקבל לידיו את כל המסמכים המסווגים שאצלו. בכר הפנה את בלאו לזילברברג, שיידע את העורך הראשי דאז דב אלפון, שהורה על הכנסתו של עו"ד מוזר לסוד העניינים. כבר למחרת התקיימה פגישה משולשת בהשתתפות בלאו, זילברברג ועו"ד מוזר.

"נוכח דרישת השב"כ מבלאו להעביר כל מסמך צבאי שבידיו (שהיתה חריגה ביותר בעיני) סוכם באותה פגישה כי אנהל משא-ומתן עם השב"כ בעניין דרישה זו", מסביר מוזר את המצב מנקודת מבטו באותה התקופה. "הגישה הבסיסית היתה שעיתון 'הארץ' וכתביו אינם רוצים, כמובן, שבטחון המדינה ייפגע, אולם יש להישמר שלא לפגוע בחופש העיתונות ובחסיון המקורות".

במסגרת המשא-ומתן עם שירות הביטחון הכללי קיבל "הארץ" מידי השב"כ טיוטת הסכם והעיר עליה את הערותיו. "הערות אלו מופיעות בטיוטה, והן מוכיחות כי עניין שמירת המקורות עמד בראש מעייניהם של הנתבעים, ועליו בעיקר נסב המשא-ומתן", כותב מוזר, ומצרף לתצהירו העתק מהטיוטה עם ההערות, כמו גם העתק מההסכם הסופי.

טיוטת ההסכם בין השב"כ לאורי בלאו, אוגוסט 2009

מוזר עומד בתצהירו על הפערים בין הטיוטה להסכם הסופי, וטוען כי עולה מהם המאמץ שעשה "הארץ" לשמירת המקורות של בלאו, וקם בתוכם. כך, לדוגמה, השב"כ דרש תחילה כי בלאו יעביר לרשותו מסמכים "מסווגים" וכן "כל מסמך אחר שיש בו כדי לפגוע או לסכן פעילות מבצעית של גורמי הביטחון". בסופו של דבר השב"כ הסכים להמיר את "מסווגים" ב"סודיים", ובכך, מצהיר מוזר, "צומצמה, משמעותית, רשימת המסמכים שבלאו התחייב להחזיר".

דרישת השב"כ לקבל את כל המסמכים שיש בהם כדי לפגוע או לסכן וגו' נראית בטיוטת ההסכם כשהיא מחוקה על-ידי אנשי "הארץ", אך בסופו של דבר נותרה על כנה בהסכם הסופי. לדברי מוזר, הוא ביקש להוריד לחלוטין את המשפט הזה מההסכם, "אולם דרישתי זו נתקלה בסירוב נחרץ מטעם השב"כ, שעמד על כך שחובתו לשמור על בטחון המדינה". בסופו של דבר הצליח להכניס למשפט את הביטוי המסייג "שעל פניו", לא יותר מכך.

עו"ד מיבי מוזר (צילום: "העין השביעית")

בלאו ומוזר דרשו גם תוספת ספציפית ביחס להגנה על מקורותיהם. על הטיוטה עצמה מופיעה הערה בכתב ידו של אורי בלאו, ולפיה "צריך התחייבות שהמסמכים לא ישמשו לפתיחה בחקירה כנגד המקורות". בשל כך דרשו ב"הארץ" להוסיף להסכם משפט שלפיו "המסמכים גופם לא ישמשו בתור כלי לאיתור מדליף המסמך ולא ישמשו ראיה כנגדו".

"לצערנו הרב, דרישתנו כי השב"כ יתחייב שלא יעשה לאיתור מקור המסמכים, סורבה, באופן נחרץ, על-ידי השב"כ", מצהיר מוזר. "השב"כ הבהיר לי כי הוא אינו יכול לנסח מסמך שיש בו ויתור על זכותו לחקור בעניין זה". לאחר משא-ומתן הוסכם כי השב"כ יתחייב רק שלא יעשה שימוש במסמכים שקיבל כראיה בהליך משפטי נגד המדליף, ולא יותר מכך.

לדברי מוזר, לא היתה ברירה אלא לחתום על ההסכם עם השב"כ, אף שהיה רחוק מלהיות מושלם. "היה ברור לי", מצהיר מוזר, "כי אם לא ייחתם ההסכם, עשוי השב"כ לפעול, על-פי הסמכויות הנתונות לו על-פי חוק (צווי מעצר וחיפוש, ותפיסה גורפת של מסמכים), ואף פנייה, במידת הצורך, להליכים משפטיים, תוך שימוש בטענה לפגיעה בבטחון המדינה, ובמקרה שכזה הפגיעה בחופש העיתונות בכלל, ובחשיפת המקורות של בלאו בפרט, עלולה להיות רבה ביותר".

ההסכם הסופי בין אורי בלאו לשב"כ, ספטמבר 2009

קם טוענת בתביעתה כי בלאו התרשל בין היתר בכך שלא הודיע לה על חקירתו הראשונה בשב"כ ולא הזהיר אותה כי נפתחה חקירה בעקבות הפרסומים המתבססים על מסמכיה. גם בחוות דעת מטעמו של העיתונאי מתי גולן, שצורפה לתצהיר קם, נטען כי על בלאו היה להזהיר את קם.

בלאו ומוזר מסבירים בתצהיריהם מדוע לא ניתנה אזהרה למקור. "סמוך לחתימת ההסכם", מצהיר בלאו, "התייעצתי עם עו"ד מיבי מוזר, בנוגע לאפשרות יידוע של קם על ההסדר". "אני ייעצתי לו שלא לעשות זאת", מצהיר מוזר, "שכן מדובר בעבירה פלילית של שיבוש חקירה".

"סברתי אז, ואני סבור גם כיום", מוסיף מוזר, "כי הרעיון לתת ייעוץ משפטי ללקוח, לפיו עליו לעשות מעשה שהוא בגדר שיבוש חקירה, הוא פשוט הזוי, ועל כן לא עלה ולא עולה על דעתי. עצה כזו ומעשה כזה חותרים לדעתי תחת עקרונות המשפט, ואינם ראויים ליועץ משפטי של עיתון, לעיתון, או לעיתונאי".

בלאו: "גישתו של מתי גולן, כאילו העיתונאי במדינת ישראל עומד מעל החוק, וכאילו בשם ההגנה על המקור, 'מותר', כביכול, לעיתונאי לבצע עבירות פליליות, הינה תמוהה ומופרכת"

"גישתו של מתי גולן", מצהיר בלאו, "כאילו העיתונאי במדינת ישראל עומד מעל החוק, וכאילו בשם ההגנה על המקור 'מותר', כביכול, לעיתונאי לבצע עבירות פליליות, הינה תמוהה ומופרכת".

אחת הטענות המפתיעות שהעלתה קם בתצהירה היא שבלאו קרוב לוודאי ידע כי השב"כ בעקבותיו עוד לפני שזומן לחקירה במשרדיו, וזאת משום שכמה חודשים קודם לכן נחקר אדם שאותו היא מתארת כ"ידיד או חבר" וכן כ"מקור עיתונאי" של בלאו, ונשאל על הכתבה "מכירת חיסול".

"בניגוד לספקולציות המופרכות של קם בתצהירה", משיב בלאו, "אני לא ידעתי 'בזמן אמת' על חקירתו של נ', אלא רק לאחר שקיבלתי את חומרי החקירה לידי, בעקבות החלטה להגיש כתב אישום כנגדי, בשנת 2010". בנוסף טוען בלאו כי גם לו היה נודע לו על חקירת נ' לא יכול היה לספר לקם, שכן מעשה זה הינו שיבוש חקירה.

טענה נוספת של קם היא שהפרת ההסכם על-ידי בלאו, בכך שהעביר לשב"כ רק חמישים מסמכים ולא את מאות ואלפי המסמכים שקיבל ממנה, איפשרה לארגון להתנער כליל מההסכם ובהמשך גם להשתמש במסמכים שקיבל מבלאו כדי לפעול להעמדתה שלה לדין. בתצהירו מתנגד בלאו נחרצות לטענה זו.

"במועד ההסכם בחודש ספטמבר 2009", מצהיר בלאו, "אשר במסגרתו אני נדרשתי למסור את המסמכים שהיו ברשותי, חשתי כי אני נקרע בין רצוני העז, כעיתונאי, לשמור על זהותם של מקורותי השונים אל מול חוסר האפשרות החוקית להימנע ממסירת מסמכים שברשותי לשב"כ. בנסיבות אלו, גם לאחר החתימה על ההסכם (הראשון) עם השב"כ, אני המשכתי להגו על קם כמקור שלי, תוך נטילת סיכון כבד על עצמי – סיכון שאכן התממש בפועל, של העמדתי שלי עצמי לדין פלילי על מעשי – ולא מסרתי לשב"כ את כל אלפי המסמכים אשר נמסרו לי על-ידי קם, אלא רק חלק קטן מהם.

בלאו: "'שכבתי על הגדר' עבור קם, ולא מסרתי לשב"כ את כל אלפי המסמכים שהיו בדיסק און קי שקם מסרה לי, והמדינה באה אלי בטענות ביחס להסכם, הועמדתי לדין והורשעתי, ושילמתי מחיר יקר, וזאת בשם ההגנה על חסיון מקור"

לטענת בלאו, "העובדה שנמסרו מספר מועט של מסמכים (כ-50 בלבד) לשב"כ היה בה כדי להגן על קם כמקור, שהרי אילו נמסרו אלפי המסמכים שברשותי היה, קרוב לוודאי, ברור לרשויות החקירה כי מדובר במאגר, שמקורו בלשכת אלוף פיקוד המרכז, וניתן היה להניח שהדבר היה מקל על איתורה של קם כמקור". בלאו מציין כי ממילא השב"כ הגיע לקם עוד לפני שידע אם הפר עימו את ההסכם או לא, והיא זו שהודתה בפני שירות הביטחון הכללי, מיוזמתה, כי היא המקור.

"התביעה דנן", טוען עוד בלאו בתצהירו, "מתנהלת לאחר שאני 'שכבתי על הגדר' עבור קם, ולא מסרתי לשב"כ את כל אלפי המסמכים שהיו בדיסק און-קי שקם מסרה לי (אלא רק כחמישים מסמכים בלבד), והמדינה באה אלי בטענות ביחס להסכם, הועמדתי לדין והורשעתי, ושילמתי מחיר יקר, וזאת בשם ההגנה על חסיון מקור. הניסיון של קם להגיש כנגדי וכנגד העיתון תביעה משפטית, בנסיבות קיצוניות אלו, הוא מקומם ממש. היה זה מקרה נדיר ביותר שבו נדון עיתונאי למאסר, אף אם בעבודות שירות, על פעולות שעשה במסגרת תפקידו כעיתונאי".

ענת קם (צילום: אורן פרסיקו)

ממילא, טוען בלאו בתצהירו, לא הפרסום בעיתון ולא המסמכים שהעביר לשב"כ הם שהביאו לחשיפת קם כמקור, אלא חקירה חסויה של השב"כ שכללה אמצעים מיוחדים שלא ניתן לתת להם פומבי. כחיזוק לטענה זו מציג בלאו שתי תעודות חיסיון, מפברואר ומרץ 2010, האחת מטעם השר לבטחון פנים דאז יצחק אהרונוביץ', והשנייה מאת שר הביטחון דאז אהוד ברק. התעודות מטילות חיסיון, בין היתר, על האמצעים הטכניים ושיטות הפעולה של השב"כ אשר חוללו את החומר המודיעיני בחקירת ההדלפה.

"ברשותן של רשויות אכיפת החוק, ובוודאי השב"כ", מצהיר בלאו, "מצויים כלים טכנולוגיים רבי עוצמה אשר מאפשרים להם להתחקות באופן מקיף ונרחב אחרי מעשיו של העיתונאי, ולקבל לידיהם, למשל, את פלטי שיחות טלפון של העיתונאי, את נתוני תשדורות הדואר האלקטרוני של העיתונאי ועוד, אפילו בצו מינהלי משטרתי, וכך לעקוף את החיסיון העיתונאי ולהוביל לחשיפת זהות המקור, ללא ידיעת העיתונאי, ללא הסכמת העיתונאי לכך, ואף ללא צורך בניהולו של הליך משפטי להסרת החיסיון העיתונאי".

"במסגרת המגעים עם השב"כ, לאחר מעצרה של קם", מוסיף בלאו, "התברר לי, כי ברשות השב"כ, שניהל חקירה מודיעינית ביחס אלי, מצוי מידע מקיף ונרחב בנוגע להתקשרויות שלי, הן עם קם והן עם אחרים".

6373-04-13

להורדת הקובץ (PDF, 7.9MB)