עיתונאים, לא משנה באיזה תפקיד, מתקשים להימלט משתי שאלות בסיסיות: מה בעצם הם יודעים ומה שווה הידע שלהם.
השאלות האלה מחריפות מול המצעד האינסופי של מומחים ותת-מומחים שהולך ומקיף אותם. בשיחות מחקר סגורות, כמה מבכירי העיתונאים מודים שהם אינם מרגישים מומחים של ממש בתחומם. גם לא אחרי עשורים של סיקור מושקע ואף שחלקם מוערכים מאוד בתוך ומחוץ לארגוני החדשות שמעסיקים אותם.
לבכירים פחות אולי קשה יותר להודות בכך, אבל גם הם חשים במגבלות הידע שלהם. לא כל שכן עיתונאים חסרי תחום מומחיות, כמו עורכים במדיה השונים, או כתבים שמוצאים עצמם עוברים במהירות מנושא לנושא כמו כתבים כלליים, כתבי תחקיר, כתבי מגזין ועיתונאי נתונים.
את תחושות הנחיתות הללו ששים לחזק מומחים מתחומים שונים, שמקפידים להתנשא על עיתונאים ועל הדרך גם לבסס את מעמדם. הללו מאשימים את העיתונאים בשטחיות, בחפפנות ואף בבורות לשמה.
כתבים כלליים תוארו באירוניה כמי שמצליחים לתפקד כתיירים אפילו בארץ מולדתם. מי שסובלים מכל המחלות המוכרות: סיקור דל ולא אינטליגנטי, טעויות, חוסר התמצאות, רגישות לשיטוי ולמניפולציות ותלות יתר במקורות ושימוש לא ביקורתי בגרסאותיהם.
על רקע זה חוקרי עיתונות שוברים את הראש כבר יותר ממאה שנה איך "להזריק" לעיתונאים עוד ידע. גם אני חשבתי כמוהם, כפי שניתן לראות בפרסומים שונים לאורך 15 השנים האחרונות וגם בספר שחיברנו, ד"ר יגאל גודלר ואני, "הספקן בחדר החדשות". אבל לאחרונה יש לי מחשבות שניות.
לצד הצורך בחיזוק המומחיות של עיתונאים, אני מזהה הזדמנות היסטורית דווקא בפנייה לכיוון ההפוך: חיזוק ומינוף של רוחב הידע, שממילא מצטבר אצל עיתונאים.
זו לא רק הצעה לארכיטקטורה שונה של ידע, אלא העמדה של כל מבנה הידע העיתונאי על יסודות חדשים, מותאמים לשרת חברה שמאבדת פרספקטיבה ויכולת לראות את התמונה הגדולה, שהתפצלה למשבצות זעירות של מומחיות ותת מומחיות. זו גם הצעה איך לטעון את תפקיד העיתונאי במשמעות אזרחית חדשה.
התובנות האלה מוצעות במאמר חדש המתפרסם בימים אלה בכתב העת Communication Theory. קוראי "העין השביעית" יכולים למצוא בהן עניין, בין אם הם עיתונאים שמחפשים איך להבין את הקריירה שלהם, ובין שהם עורכים, מו"לים ומנהלי כוח אדם בארגוני מדיה, שמעוניינים לשפר את תהליכי הקבלה, השיבוץ והקידום של עיתונאים, וכן למבקרי עיתונות, מכשירי עיתונאים וחוקרי תקשורת.
מקור ההזדמנות
המינוף של תפקיד העיתונות דווקא באמצעות פנייה לרוחב הידע של העיתונאים נשען על מיזוג בין הזדמנות לכורח. מקור ההזדמנות הוא בשילוב בין שתי מגמות הפוכות: מצד אחד, רוחב ידע הולך ונעשה נדיר בחברות ידע מודרניות, לאחר שהמירוץ למומחיות ותת-מומחיות סחף כמעט כל תחום. מצד שני, תחומי דעת רבים בהם היי-טק, כלכלה, אקדמיה, טכנולוגיה, אמנות וספורט מגלים בעשורים האחרונים - בעיקר בשנים האחרונות - את מעלותיו של רוחב הידע, במסגרת מה שאני מכנה במאמר "המפנה הגנרליסטי".
לא, אף חוקר רציני לא מציע לבטל את המומחיות, אבל יותר ויותר קולות מציעים שהמירוץ למומחיות ירד מהפסים ומחייב צעדי איזון וחזרה למבט רחב יותר. הקריאות להחזרת הרוחב מגיעות מחוקרים מובילים במתמטיקה, כלכלה, רפואה, אסטרטגיה וחיזוי.
לפחות חמישה תחומים מחקריים ואינטלקטואלים פועלים בכיוון זה. היסטוריונים של ידע ופילוסופים שמבקרים את נזקי קוצר הראייה וההיפר-מומחיות; מחקרים אמפיריים שמצביעים על ביצועים משופרים של בעלי רוחב הידע לעומת מומחים בשורה של תחומים ובראשם חיזוי; מחקרי פולימטים (אנשי אשכולות כמו ליאונרדו דה וינצ'י) שהם בעלי רוחב ועמק מרשימים באופן יוצא דופן; גישות מחקריות אינטר-דיסציפלינריות, שכופרות ברעיון של מחקרים צרים וחד-תחומיים; ומגיני מדעי הרוח, בשם יכולתם להעניק לסטודנטים חבילת ידע מגוונת להתמודדות עם עולם מורכב ומתעתע.
עיתונות היא כתובת מתאימה לטיפול ברוחב ידע, כיוון שמאז ומתמיד היא הייתה גנרליסטית מטבעה, כלומר מתפרשת על פני יותר מתחום אחד, עקב שילוב בין סקרנות המסקרים להטרוגניות האירועים המסוקרים. עיתונות גם נותרה אחת המעסיקות הגדולות ביותר של גנרליסטים, ועיתונאים הם מאחרוני הגנרליסטים בתחומים המסוקרים. כעת נוצרה ההזדמנות להפוך את המאפיינים הללו לשליחות ולהתחדשות של העיתונות כמקצוע.
להזדמנות נלווה גם כורח כלכלי וטכנולוגי. הכורח הכלכלי: ארגוני מדיה הולכים ומתקשים לשכור ולתחזק רשתות מסועפות של כתבים מתמחים לכיסוי כל התחומים החשובים להם. זה בולט במיוחד בתחומים כמו מדע או סביבה, שבהם אפשר לספור על יד אחת ארגוני חדשות ישראליים שמחזיקים כתבים כאלה במשרה מלאה. והכורח הטכנולוגי: עליית הבינה המלאכותית מחייבת הגנה על תפקידו המשתנה של העיתונאי, מאחר שהבינה המלאכותית מאיימת להחליף בראש ובראשונה משימות צרות, מוגדרות ואלגוריתמיות.
חשוב להבהיר: כשאומרים "גנרליסטים" אין הכוונה רק לעיתונאים שאין להם תחום סיקור ברור כמו עורכים, כתבי מגזין ותחקיר, או כתבים כלליים שמדלגים מנושא לנושא. אפילו הכתבים והפרשנים המומחים ביותר לכאורה הם בעצם גנרליסטים. לדוגמה, כתב לענייני בריאות, נחשב למומחה מספר אחת לענייני רפואה בתוך הארגון שלו, אבל בחוץ הוא ימצא עצמו מול כ-160 תחומי מומחיות ותת התמחות שרשומים בארה"ב וכמעט כ-70 בישראל.
מעלותיו של רוחב ידע
ראינו אם כן שיש אפשרות להעמיד את הידע העיתונאי דווקא על בסיס רוחב היריעה שלו במקום על התמחות ספציפית. השאלה היא מה הופך ידע רוחבי לתקף או אפילו עדיף במקרים מסויימים?
כמה מגדולי התומכים בידע לרוחב אינם מתחילים את התשובה לשאלה הזו ממעלותיהם של הגנרליסטים, אלא מהנסיבות שבהן מתפוגג יתרונם של המומחים. למשל, בסביבות למידה "מרושעות" (wicked), שהכללים בהן נזילים ומשתנים, ללא כיוון פעולה "נכון" וללא משוב מיידי האם הדיאגנוזה ו/או הטיפול היו בכיוון הנכון.
גנרליסטים גם סובלים פחות מקשת התסמונות השליליות של מומחים, בהן ביטחון עצמי מופרז, נוקשות קוגניטיבית, קוצר ראייה או "ראיית מנהרה" שמתבטאת בקושי לקלוט את התמונה הגדולה.
אבל לגנרליסטים יש גם סדרת יתרונות משלהם, שעל הדרך הופכים אותם לקשים יותר להחלפה באמצעות בינה מלאכותית. הם מסוגלים לפתח ראייה פנורמית וקוהרנטית, המאגדת מספר תחומים. הם עולים על מומחים בפתרון בעיות בשטחים לא מוכרים, בהמצאות סדרתיות, בהתמודדות עם אי-ודאות ועם סביבות כאוטיות ונזילות.
הם ניחנים בחשיבה גמישה וביכולת חיזוי, משוחררים מ"ההתבצרות הקוגניטיבית" שמאפיינת מומחים. הם נמשכים לפריצת גבולות, ומסוגלים לראות תמונה שמקיפה מספר תחומים, לעשות חיבורים יצירתיים ונועזים בין נקודת מרוחקות, הנופלות מחוץ לטווחי הראייה של מומחים.
גנרליסטים יכולים לקשר בין בעיות בתחום אחד לפתרונות מתחום אחר, לעשות סינתזות ואנלוגיות, שמעמידות תופעות מוכרות באור חדש, להשתמש בידע קיים כפיגום לבניית ידע חדש, ולעשות מה שמכונה בעגה המחקרית "טרנספר" של ידע מתחום לתחום.
המודלים: ניאו-גנרליסטים ורופאי משפחה
מהתיאור עד כאן עולה השאלה: האם הידע לרוחב שמאפיין עיתונאים מספיק לכשעצמו? התשובה היא: באופן חלקי בלבד. רוחב ידע כשלעצמו, כמו זה שעיתונאים רבים מחזיקים בו, איננו בסיס מספיק בעולם מורכב של יותר מ-40 אלף מקצועות, ושל רשתות של מומחים והיפר-מומחים, שמאפילים עליהם בידע, בתחכום ובביטחון העצמי ומצפים לסטנדרטים גבוהים יותר וניואנסיים יותר של ידע והבנה.
כל שינוי בבסיס הידע של העיתונאים, כמו זה המוצע כאן, מחייב גישה זהירה ביותר, כזו שלא תפגע בתפקידם החברתי והדמוקרטי כספקי תמונת המציאות של החברה שבה הם פועלים. גישה זו כוללת למידה מגנרליסטים חזקים מהם, שביססו לעצמם פרקטיקות ניהול ידע ומעמד. שני המתאימים ביותר הם מודל ה"ניאו-גנרליסט", שמיד נסביר מהו, ורופא המשפחה.
רופא המשפחה חולק עם העיתונאי לא רק שורת הבדלים מובנים מאליהם (בהכשרה, בקיומם של פציינטים קונקרטיים, במחיר הטעות ועוד), אלא גם שורה מפתיעה של תכונות משותפות כמו השליטה במשאבים נדירים, התיווך של ידע מומחה להדיוטות ובעיקר – שניהם חולקים את אותו סוג ייחודי של גנרליזם.
כדי להסביר את הנקודה הזו, שבעצם נוגעת לליבת הידע העיתונאי על חולשותיה וחוזקותיה, נזדקק לדימוי הצנטריפוגה של הפילוסוף ישעיהו ברלין. לפי ברלין, גנרליסטים מוצאים עצמם בשולי שדות הידע או אף בשדות אחרים בזכות כוחות צנטריפוגליים.
זה דימוי מבריק אבל קצת מטעה, כיוון שרוב סוגי הגנרליסטים שאינם עיתונאים או רופאי משפחה אינם נדחפים על ידי הצנטריפוגה אלא נמשכים מבחירה אל השוליים או אל תחומים חדשים. לעיתונאים ורופאי משפחה, לעומת זאת, אין ברירה. הצנטריפוגה היא שמטיסה אותם שוב ושוב אל קצוות התחום שלהם באמצעות זרם בלתי מבוקר של אירועים, או פציינטים, שמתדפקים מדי יום על דלתם.
המבנה הזה יוצר ארכיטקטורה של ידע שסובלת מא-סימטריה חריפה. מצד אחד עודפים מתמידים של רוחב ידע ומצד שני מחסור מתמיד בעומק. מה שפוגע בעומק איננו רק הא-סימטריה המבנית הזו, אלא העובדה שהיא אינה מלווה בכוחות נגד מאזנים של תמריצים, פנאי והזדמנויות להשקעה בעומק.
רפואה, לצורך זה, היא מודל עשיר, חשוב ומבוסס, כתחום שפיתח הבנה נדירה של שקלול התמורות בין רוחב לעומק. דיסציפלינה שמסמיכה ומקדמת גם מומחים וגם גנרליסטים כמו רופאי משפחה, תוך שהיא לומדת לרסן את נטיית המומחים להתנשא על הגנרליסטים ואת התחרות הקשה ביניהם על פציינטים, כסף, יוקרה וסמכות. רופאים כלליים הם דווקא אלה שמטפלים במקרים הכי מורכבים, כמו מבוגרים הסובלים ממספר מחלות. הם מתבדלים מהמומחים בזכות היכולת לראות את הפציינט השלם, לא רק איבר או מחלה.
המודל השני ללמוד ממנו הוא ה"ניאו-גנרליסט" של קנת מיקלסן וריצ'רד מרטין בספרם The Neo Genralist. הם מתארים בו רצף של טיפוסים, שהמשותף לכולם הוא שילוב ייחודי של רוחב ועומק. השילוב הזה משמש אותם כדי להפוך לשחקנים בולטים ומובילים בתחומים כמו תקשורת, מנהיגות, ייעוץ מסוגים שונים, פיננסים, מחקר ופיתוח, היי טק ועוד.
הם מביאים לתחומים האלה רוחב משולב בלפחות תחום מומחיות אחד. חלק מהתכונות של הניאו-גנרליסטים נשמע כמו מאפיינים של עיתונאים מצויינים: סקרנות, ריכוז, זיכרון, מהירות, חוסר מנוח, נכונות לעבודה קשה. חלקם מעידים שהעדיפו להסתיר את רוחב הידע שלהם כל עוד היו מועמדים לתפקיד, וחשפו אותו רק בהמשך.
מהעומק מביאים הגנרליסטים את היכולת להבין מורכבות, להירתע מפשטנות, לדייק ולרדת לניואנסים. מהרוחב הם מביאים את האופקים, המרחבים היצירתיים, התעוזה, הסקרנות, הגמישות, תאוות המרחב וחציית הגבולות שלהם.
המרשימים ביותר מבין הניאו-גנרליסטים קרויים פולימטים. מדובר באינטלקטואלים בעלי ממדים יוצאי דופן של השכלה ומומחיות סדרתית, שזיכתה כמה מנציגיהם במאות הקודמות בתואר "מפלצות של ארודיציה" (בקיאות).
נפילים הסטוריים מסדר הגודל של לייבניץ, בנג'מין פרנקלין ואלכסנדר פון הומבולדט. לכאורה, מה לאלה ולעיתונות. אבל ככל שצוללים לעומק התופעה מגלים שלא מעטים מהם הועסקו כעיתונאים, ככותבי דעות וכאינטלקטואלים ציבוריים. למשל, הסוציולוג רוברט פארק, הגיאוגרף פרידריך ראצל, הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס, הסוציולוג הרברט ספנסר, הפילוסוף, ההיסטוריון והסופר אומברטו אקו, הסופרת והפילוסופית סוזאן סונטאג, המשוררת והסופרת מאיה אנג'לו, המדינאי הדרום אפריקאי והאינטלקטואל יאן סמאטס, ועוד ועוד.
את השיעור המעניין יותר בנושא אפשר ללמוד מהיסטוריון הידע פיטר בורק, שכתב ספר על 500 פולימטים ב-500 השנים האחרונות. לפי בורק, קשה למצוא פולימטים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה.
הם זן נכחד לדעתו לא רק בשל ההערצה העיוורת למומחיות בחברות מודרניות והבוז שלהן לרוחב ידע. אלא גם משום שהחברות הללו ייבשו את ארבעת אזורי הקינון שבהם פולימטים נהגו למצוא מקלט במאות השנים האחרונות. אחד האזורים הללו הוא העיתונות. שלושת האחרים הם ספרנות, עריכת אנציקלופדיות ועבודה במוזיאונים.
איפה נמצא מומחיות
ראינו אם כן, שגנרליסטים זקוקים לרגל של עומק. השאלה היא מהיכן מצמיחים אותה. המשימה פחות מבהילה מכפי שהיא נשמעת.
אחד הטיפוסים הניאו-גנרליסטים הפשוטים יחסית, שיעזור לנו להתקדם בהבנת הסוגיה, הוא איש או אשת ה-T, שהביקוש לשירותיהם החל בראשית שנות ה-90, עם ההבנה שעומק לבדו אינו מספיק בסביבות ידע צוותיות ונזילות כמו אלה המאפיינות מחקר ופיתוח רב תחומיים. כמו באות T גדולה, איש או אשת ה-T מצוידים בקו האנכי שמסמל עומק, משולב בכובע אופקי, שמסמל רוחב. T כזה דרוש גם בעיתונות, לפחות בחלק מהמשרות ובתפקידים מובילים.
אבל בעוד שבתחומים כמו הנדסה או משפט מתעקשים שהרגל האנכית של אנשי ה-T תבוא אך ורק מתחומם, עיתונות חופשיה להכיר בכל תחום שבו צבר העיתונאי עומק ידע. זה מזמין את מי שעוסקים בקליטה וקידום של עיתונאים להכיר במרכיבי עומק ידע, שהנטייה השלטת היא להתעלם מהם.
מדוע לא להכיר במומחיות שמקורה בהשכלה פורמלית ובלתי פורמלית שאינה קשורה ישירות לתחום הסיקור, או בידע עומק שאותו עיתונאי פיתח במשרה קודמת או בתחום סיקור קודם, או אפילו בתחביבים?
אפילו בעיתונות עצמה אפשר לפתח רמה מרשימה של מומחיות, בוודאי במקרים שבהם עיתונאים הצליחו להביא לדרגת אמנות מיומנויות מקצועית כמו יכולות ראיון וירטואוזיות, תושייה תחקירית יוצאת דופן, או כישורי ויזואליזציה של נתונים. כל מה שמספק לעיתונאי רגל של עומק ממשי.
שישה שיעורים חיוניים
ואחרי כל זה, יישאר לעיתונאי הגנרליסט מה ללמוד מגנרליסטים חזקים ממנו, ובראשם רופאי המשפחה. ששת השיעורים הבאים, הנוגעים לניהול ידע, לא באים אוטומטית עם רוחב, אלא מחייבים פיתוח ולמידה יזומים.
סינתיזות ידע. מה שווה רוחב ידע, שואל הפסיכולוג הווארד גארדנר, אם לא מנצלים אותו לסינתיזות חכמות ויצירתיות של ידע מתחומים שונים?
התמונה הגדולה. רוחב כשלעצמו לא מקנה שליטה בתמונה הגדולה, ודאי לא אצל עיתונאים שנמשכים לסיפור האנושי, לדוגמאות ולאפיזודות. רופאי משפחה לעומתם משקיעים מאמץ לא רק בראיית הפציינט השלם, אלא אפילו בהתאמת הטיפול להקשר הקהילתי שבו הוא חי. ניתוח מקצועי של התמונה הגדולה מחייב למידה מאינטגרטורים מיומנים, שפיתחו כושר ניתוח מערכתי בעמדות פיקוד, ניהול, מחקר, תכנון וייעוץ.
תפקוד בסביבות למידה "מרושעות". סביבות למידה עיתונאיות הן כאלה שבהן מסובך ללמוד מניסיון, שהוא לעתים קרובות מטעה. מדובר בסביבות כאוטיות, נזילות ומורכבות, בלי כללי פעולה יציבים ובלי פידבק מיידי ואמין שמאפשר ללמוד ממנו.
שילוב מומחים. מרפואת משפחה יש צורך ללמוד איך נראה שימוש אסטרטגי במומחים, שהוא מעבר לשיחה אקראית פה ושם עם מומחה כזה או אחר. רופאי משפחה לומדים לעבוד צמוד עם מומחים, כיועצים, כמשלימי ידע וכמטפלים. עיתונאים שרוצים לאמץ את המודל צריכים להקיף עצמם בפאנל צללים של מומחים מכל תחום עיסוק משמעותי להם. למידע, לניתוח, להתייעצות.
תיעדוף למידה. הכורח להתפתח בעת ובעונה אחת גם לרוחב וגם לעומק יוצר נטל למידה מייאש. מאיפה מתחילים כשכל מה שתלמד הוא טיפה בים? לרפואת המשפה יש כלים וכללים לתעדף השקעה, למשל בידע הנוגע לשכיח ולשימושי.
הפחתת ביטחון עצמי. מחיר הרוחב בכל תחום הוא פחות ביטחון עצמי. זו העסקה. אפשר ללמוד מניאו-גנרליסטים איך חיים בשלום עם פחות ביטחון עצמי ועם תפיסת הידע שלהם כמצב צבירה מתמיד של זמניות והתהוות. זה לא פשוט בתחום כמו עיתונות שחייבת להפגין ביטחון מול סביבות רעילות, מתעתעות ומערערות, שקוראות תיגר על סמכותה. מצד שני, הצניעות והביטחון המדוד מתאימים לעיתונות הרבה יותר ממופעי ידענות מפוצצי ביטחון נוכח התנאים הכה מורכבים ונזילים שבהם עיתונאים מייצרים מידע וידע.
ניסיונות לתאר איך ייראו בפועל תוצריה של עיתונות כזו עלולים בעיקר להקטין אותה. יש אלף ואחת דרכים לפרוץ גבולות של תחומי סיקור - על המגבלות, המניפולציות והשטחים המתים שלהם. יש אינספור דרכים לבחור את ההיבטים הרלוונטיים לסיפור ולחבר את הנקודות באופן חכם ויצירתי. התוצאה תלויה בכישרון, בידע ובמעוף של כל עיתונאי.
פרופ' צבי רייך הוא חבר סגל במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון ועיתונאי לשעבר ב"ידיעות אחרונות". מחקריו עוסקים בידע ומומחיות של עיתונאים