המלחמה הסתיימה, אולי, אבל מטרותיה רחוקות מלהיות ממומשות: משטר האייתולות עדיין עומד, איום הטילים עדיין מרחף מעל ישראל והסכנה הגרעינית לא הוסרה. במקביל, הבחירות מתקרבות, והסקרים לא מעידים על שינוי בעמדת דעת הקהל. וכך, בשעה שהמציאות מסרבת להתיישר עם משאלות הלב של השלטון, אין מנוס מלייצר חזית נוספת - האויב הפנימי. ובמלחמה, כפי שלמדנו פעמים רבות מדי בישראל, קל מאוד להפוך עיתונאים ואזרחים ביקורתיים לאויבי האומה וסכנה לאומית.

במציאות התקשורתית-דיגיטלית החדשה, זה יעיל וקל במיוחד: באמצעות הסתה, שמועות ופייקים שמופצים דרך ערוצי תקשורת ברשתות החברתיות, בטלגרם ובווטסאפ, ניתן להשפיע על מיליוני אנשים בעלות שולית, ביעילות גבוהה - ולעתים גם מבלי להיחשף.

שלושה מקרים שחשפנו בפייק ריפורטר בחודש האחרון מתארים היטב את מפת היעדים: פייק שכוון נגד עוזרו של ח"כ איימן עודה, בדמות האשמה שקרית בקריאה לרצח בן גביר וסמוטריץ'; פייק נגד עו"ד עדי שמחוביץ' גליקמן, שתיאר אותה  באופן שקרי כמסייעת לאיראן, וסייע, הלכה למעשה, לתקוף את בן זוגה, העיתונאי אביעד גליקמן; ופייק נגד פרופ' פניה עוז-זלצברגר, שהגדיר אותה באופן שקרי כסוכנת חיזבאללה שפועלת נגד כוח 100.

פייק נוסף הופץ נגד פעילת המחאה נאוה רוזוליו, שכביכול התקשרה לפעילים שעלו להר הבית ו"העליבה את התורה", לצד פרסום מספר הטלפון שלה - פרסום שקרי וזדוני שהוביל לעשרות שיחות ולמאות הודעות נאצה ואיומים קשים נגדה.

כל השקרים הללו הופצו בקבוצות טלגרם למאות אלפי אנשים באין מפריע. ברגע אחד, מבקרי השלטון הפכו לבוגדים ויעדים למתקפות.

כך זה קורה: פוסט שקרי נולד בערוץ טלגרם עלום או בקבוצת ווטסאפ סגורה, לעתים תוך שימוש בעיצוב שמחקה כלי תקשורת אמין או זיוף תמונה. משם הוא מועתק במהירות לקבוצות נוספות, מופץ מחדש על ידי משתמשים פרטיים ולעתים גם על ידי משפיענים בולטים במרחב הדיגיטלי של מכונת הרעל. המפיצים עושים זאת במקרה הטוב בטעות, כסוכנים משוטים, ובמקרה הרע בכוונת זדון להפיץ שקרים.

או אז מתחיל להתרגש במכונת הרעל גל שיתופים ותגובות של זעם, קללות, דיבה והסתה לאלימות. בתוך שעות ספורות, השקר כבר מקבל אחיזה במציאות, הטענות הופכות לאמת - והקורבן מקבל עשרות ומאות איומים בערוצים הפרטיים. ולמה שלא יזעמו? הקהל שצמא לרעל, שנחשף שוב ושוב לאותו מסר שקרי ומסית, מאמין לטענות על אותם "בוגדים". הפייק הופך לאמת.

רצף מתקפות השקר הזה מציג שיטת פעולה, ויש בו היגיון פוליטי. היעד הראשון נועד להכתים את הציבור הערבי בישראל, ציבור שהממשלה ותומכיה מציגים שוב ושוב כאויב מסוכן. אף ששנתיים של מלחמות הוכיחו את ההפך הגמור, מדובר בציבור שאכן מהווה סכנה פוליטית אמיתית להמשך שלטונם.

היעד השני הוא התקשורת: לא רק דרך הכפשת עיתונאים, אלא גם דרך תקיפת בני משפחתם, כדי לסמן לציבור שהעיתונות כולה מסוכנת, ושהיא חלק מ"מזימה" שמסתירה אמת אסורה. היעד השלישי הוא החברה האזרחית, האקדמיה, ואלו שמתרגלים חשיבה ביקורתית ומפעילים מנגנוני ביקורת.

המקרה של נאווה רוזוליו ממחיש עד כמה המעבר מהכפשה לאיום הוא מהיר - לא רק דה-לגיטימציה של עמדות, אלא יצירת איום ממשי על פעילים, כזה שאמור להרתיע, להשתיק ולצמצם את המרחב האזרחי. יחד, כל אלה נארזים תחת הכינוי הנוח והעמום ביותר בפוליטיקה הישראלית: "השמאל".

הנקודה החשובה היא שהפייקים האלה אינם זקוקים לאולפן מרכזי ולשדר מעונב כדי לעבוד. להפך. דווקא מפני שרוב כלי התקשורת הממוסדים לא ימהרו להפיץ האשמות מופרכות כל כך, נכנסת לפעולה התקשורת האלטרנטיבית: קבוצות ווטסאפ, ערוצי טלגרם ורשתות של הפצה אנונימית. שם אין עורך, אין בדיקה, אין אחריות ואין רגולציה - אבל יש תפוצה, מהירות ואפקט מצטבר.

השקר אינו צריך להיות אמין; די בכך שיהיה שימושי ומופץ. האמת היא, שככל שהוא מופרך יותר, כך גוברים הסיכויים שיתפוס. שנאה היא סם ממכר. האלגוריתם, המלחמה והחרדה כבר יעשו את שלהם.

זו הסכנה האמיתית של התקופה הזאת. פייקים אינם רק מפרקים את העובדות ואת תפיסת המציאות, הם כלי לשינוי כללי המשחק הדמוקרטיים. לקראת הבחירות, השאלה איננה רק מי ינצח, אלא באיזו זירה הציבור יידרש להכריע: זירה של ויכוח פוליטי, או זירה של סימון אויבים.

אולי בצל המלחמה נשכחת עובדה חשובה: דמוקרטיה אינה קורסת רק בהפיכה צבאית, אלא גם, ובעיקר, דרך שחיקה של מנגנונים ומוסדות דמוקרטיים. לשם כך נדרש ציבור שונא ומנותק. הודעה אנונימית אחת, ואז עוד אחת, וציבור שלם שמתרגל לחשוב שכל מתנגד הוא בוגד.

הניסיון הבינלאומי מלמד שפייקים מהסוג הזה אינם מופצים במקרה - הם מגיעים לשיאם סמוך למועד הבחירות, בדיוק כאשר אין די זמן להפריך אותם ולהחזיר את השיח לקרקע יציבה. הנשק של המערכה השלישית. כך היה למשל בסלובקיה, לפני הבחירות ב-2023, אז הפיצו הודעות קוליות מפוברקות על המועמד הפרו-מערבי, שכביכול נתפס מספר על תכנית לגניבת הבחירות.

זה לא תרחיש אימים, אלא תכנית שעבדה בחו"ל וסופה להגיע לישראל. הקורבנות הם לא רק יעדי המתקפות, אלא ההליך הדמוקרטי כולו. בהיעדר רגולציה על רשתות חברתיות, וציבור שחוק שמולעט בשקרים ומסרי שנאה, מוסדות המדינה - ובראשם ועדת הבחירות המרכזית - חייבים להידרש כבר עכשיו לסכנות הללו.

בלי היערכות כזו, אנחנו עלולים לגלות מאוחר מדי שהקרב האמיתי כבר הוכרע - לא בקלפי, אלא ברשת.

ניר רוזן הוא מנכ"ל פייק ריפורטר, ארגון מחקר נגד פעילות זדונית ברשת