בשנות השישים שודרה ברשת ב' של קול־ישראל "התוכנית לעקרת הבית" בהנחיית רבקה מיכאלי, שזכתה לשיעורי האזנה כמעט בלתי נתפסים. היום זה נשמע מגוחך. לא רק שם התוכנית, אלא התפיסה שמאחוריה: בפריים־טיים של הרדיו מודל 2006 הבחירה היא בין אקטואליה למוסיקה – שהאוזן כה מורגלת בהן עד שהן מרפרפות על התנוך בלי להותיר חותם. לפני כשבועיים, כשהתארחה מיכאלי בתוכנית "גומרים הולכים" (עמנואל רוזן ודני סידס, 102FM), היא נשאלה מדוע בוטלה התוכנית. תשובתה היתה ממצה: בגלל החדשות שהלכו והשתלטו על לוח השידורים. השינוי שעבר על החברה הישראלית, והפך את המושג "עקרת בית" לפסול, הוא רק גורם עקיף.
בשלהי 1995, כשנפתחו תחנות הרדיו האזוריות, היה מי שחשב שימי הרדיו חוזרים, ובגדול. אבל 14 התחנות המשדרות רק הוכיחו עד כמה התחרות – זו שגרמה לא מעט נזקים לטלוויזיה – נכשלה גם ברדיו: ככל שגדל מספר הגופים המשדרים, כך פחת המגוון – המוסיקלי, התוכני והרעיוני. כדי לחסוך במשאבים ממלאים את היום בתוכניות מוסיקה ברצף (שלעתים אפילו הקריין נפקד מהן) או בשיחות עם מאזינים. כולם מנסים לקלוע "לטעם הקהל" במקום להבין שהמאזינים מחפשים אלטרנטיבה לחומרים שמהם בנויה השגרה. אי־ההבנה הזו נעוצה אולי בכך שקברניטי הרדיו סבורים שהציבור מאזין לרדיו רק בנהיגה. הסברה הזו מתעלמת מרבים המאזינים לרדיו בעבודה או בבית ורואים בו כלי תקשורת שהוא יותר מפסקול סתמי לסרט של אספלט ורמזורים.
בימים שבהם האינטרנט מאפשר ממילא לכל אחד "להכות את התקליטייה" בביתו הפרטי, יש מקום גם לרדיו אחר, מאתגר ומעניין; כזה שמספר סיפורים ושמשמיע מוסיקה שנתקשה להכיר בלעדיו; שמאפשר להעמיק חקר בהיסטוריה, ספרות או פילוסופיה; שמשדר ראיונות של שדרים שבאמת מתעניינים במרואיין. בקרב המאסף שמנהל הרדיו מול הטלוויזיה הוא עושה בדיוק את הטעויות שעושה העיתונות המודפסת מול האינטרנט: מתעקש להילחם בקרבות שהניצחון בהם כבר מובטח לצד השני, מתחרה בכלי תקשורת אחרים בכלים שלהם במקום להביט לאחור, אל ימי זוהרו, ולדלות משם פתרונות שיסייעו לו לשמר את זהותו בעולם קצבי מדי, שרץ מאייטם לאייטם בלי לטרוח על ההקשר.
גיליון 65, נובמבר 2006