כל מטוס שטס בשמיים, כל יירוט מאיר בעיניים, פורסם באישור הצנזורה. גם כל דבר פרשנות, דעה, אוטוטו גם סקר פוליטי או הגיג של תומר משקף לבן. זה כמובן לא חדש שבשעת מלחמה, כשמסבירן פיקוד העורף בפרונט, הצנזור מתמקם בין הקונטרול לאולפן. מה שכן חדש הוא היחצון של העניין הזה, שאמור להיות מובן מאליו, בעל פה ובכתב, בשידור החי וברשתות החברתיות.

"באישור הצנזורה" הפך לצמד המילים המתוקשר ביותר בימים אלה, שני רק ל"שאגת הארי". זה ללא ספק עדיף על הביטוי הנורא ביותר שקיים בשפה העברית, "הותר לפרסום", מה שנקרא – שאלה יהיו הצרות שלנו. ועדיין, ראוי לשאול: למה בעצם? למה כל כך חשוב להם לציין את המובן מאליו שוב ושוב?

כשהמגישה באולפן מסכמת את דבר הפרשנית ב"נאמר רק שכל זה באישור הצנזורה" ונענית ב"ודאי, ודאי" (או בגרסת ירון אברהם: "חד משמעית"); כשכל תיעוד חשוך עם ניצוץ קלוש מלווה בדיסקליימר הזה – התקשורת בעצם מרכינה ראש ומתנצלת מראש על זה שהיא עושה את עבודתה. על זה שהיא מביאה לציבור בזמן אמת את מה שקורה עכשיו.

הצנזורה היא אבן נגף על עבודתה, היא רע הכרחי במלחמה, היא לא נועדה להחליף את שיקול הדעת העיתונאי. אם בעיניכם זה חשוב וראוי – שדרו. אם זה עבר צנזורה – מצוין. ברגע שאתם דואגים לעדכן אותנו פעם אחר פעם שכך נהגתם, שאתם בסדר, אתם בסטטוס אחר לגמרי.

ערוצי המיינסטרים, "תבהלה" בלשון שונאיהם המכורים להם יותר מכולם, מנהלים בשנים האלה קרב מאסף. הנה, שר הביטחון כבר נענה לקריאה של יעקב ברדוגו והודיע על חקירה, מי הדליף לערוץ 12 את שעת ה-ש' שהכינה אותם לשידור הממושך בשבת (את הרמז לחידה המסתורית אפשר לקרוא בציוץ התגובה לפרשן הבית מאת עורך חדשות 12, גיא סודרי. תיראו מופתעים).

אלא שהדרך לנצח בקרב המאסף הזה ולשמור על המצרך היקר ביותר שיש לכל דמוקרטיה – חופש המידע וזכות הציבור לדעת, גם ואולי בעיקר בשעת חירום, במגבלות המתבקשות – לא עוברת בתירוץ למפרע מול כל ביקורת שעתידה לבוא. לא עוברת ב"מה אתם רוצים, זה לא אנחנו זה הם, זה באישור הצנזורה". לא עוברת בשימוש יתר, Abuse ממש, בהסבר המתנצל הזה.

איפה היא כן עשויה לעבור? שיעור מאלף קיבלנו בסוף השבוע מקרן מריט בהובלת מייסדי וויז, שכמו שאומרים באמריקאית, שמה את הכסף היכן שנמצא הפה – וממש באופן מילולי. או בחיבוק המרגש שקיבלה לוסי אהריש במהדורת ערב שבת מערוץ הבית שלה, עת נאלצה להסתגר בביתה מפני בריונים. או ביד חזקה של עורך מול עוד הצהרה מוקלטת של המנהיג בשעה הנקובה, מיד כשהוא מתחיל לקשקש את עצמו לדעת על ענייניו האישיים בשעה שנתיניו החבולים וטרוטי העיניים מתרוצצים בין זום למקלט, למי שיש. בעמידה איתנה שמסרבת ליישר קו עם ה"די לבכי והנהי", שמתעקשת לשאול שאלות ולזהות מטרות.

אשר לצנזורה, קבלו אקסיומה: אם זה שודר, סימן שזה אושר (או שתמצאו את זה באיזה עיתון גרמני ואז גם אצלנו, כשהבוס מבסוט). במקרים חריגים במיוחד, כשאתם חשים שהסקופ ירים הרבה גבות כי הוא חושף איזו חולשה, תוכנית או אסטרטגיה במו"מ, ציינו שאישרו לכם להגיד את זה. אבל זה חייב להיות היוצא מן הכלל. ברגע שזה הופך לביטוי השגור ביותר בשידור, זה מתאמץ, מתרפס, מעורר תהיות ובעיקר מגוחך.