רכישת ערוץ 13 בידי קבוצת המשקיעים בראשות אסף רפפורט הוצגה בשיח הציבורי כהזדמנות לפתוח דף חדש. בעידן שבו האמון בתקשורת נשחק והמערכת הפוליטית מפעילה עליה לחצים גוברים, העברת השליטה בחברת התקשורת נתפסת כהבטחה לתקשורת עצמאית וביקורתית יותר.
בדיוק ברגע כזה כדאי לשאול שאלה בסיסית: לא רק מי הבעלים של הערוץ, אלא מי נוכחים בסיפור שהוא מספר על החברה בישראל. כי בלי אזרחים ערבים על המסך, ובלי עיתונאים ערבים במערכות החדשות, אי אפשר לדבר ברצינות על תקשורת חופשית או על שיח ציבורי שמייצג את החברה כולה.
הנתונים חד-משמעיים: לפי מיזם מדד הייצוג של "העין השביעית" ועמותת סיכוי-אופוק, שיעור הדוברים הערבים בתוכניות החדשות והאקטואליה בערוץ 13 בשנת 2025 עמד על 0.6% בלבד. זאת בשעה שכ-20% מאזרחי ישראל הם ערבים.
גם בשנת השיא של הייצוג בערוץ, הוא הגיע ל־3.1% בלבד, וגם אז רשת הייתה במקום האחרון מבין ערוצי החדשות המרכזיים. במילים אחרות: גם ברגעי השיא, ייצוג האזרחים הערבים בערוץ היה רחוק מאוד מלשקף את המציאות החברתית.
הבעיה אינה רק במספר המרואיינים, אלא גם במראיינים. במשך שנים מערכות החדשות המרכזיות בישראל פועלות כמעט ללא עיתונאים ערבים. כאשר חדרי העריכה כמעט ואינם משקפים את הרכב החברה, גם הסיקור נשאר מוגבל. מי שאינו חלק ממערכת קבלת ההחלטות התקשורתית כמעט תמיד גם יישאר מחוץ לנרטיב המרכזי.
זה איננו עניין של תקינות פוליטית או של ייצוג סמלי. זהו תנאי בסיסי לעיתונות מקצועית. תקשורת שאינה מסוגלת לשלב בתוכה חלק משמעותי מהחברה שהיא מסקרת מתקשה להבין אותה, ולפעמים אפילו לראות אותה.
ערוץ טלוויזיה שפונה לציבור בישראל אך פועל ללא עיתונאים ואנשי מערכת ערבים - בכל הדרגים, מהמסך ועד חדרי העריכה - אינו פלורליסטי באמת. הוא לכל היותר מועדון סגור שמדבר על דמוקרטיה, אך מתקשה ליישם אותה בתוך הבית.
לכן, אם הבעלים החדשים של רשת 13 מבקשים באמת לבנות ערוץ שמייצג את החברה בישראל ומחזק את האמון בתקשורת, האתגר איננו רק כלכלי או ניהולי. הוא גם ערכי ומקצועי.
תקשורת חופשית אינה נמדדת רק בחופש לבקר את השלטון אלא גם ביכולת שלה לשקף את החברה כולה. ואם גם אחרי חילופי הבעלות אזרחי ישראל הערבים ימשיכו להיעלם מן המסך, ייתכן שהערוץ יחליף בעלים אבל המבנה הסגור של התקשורת הישראלית יישאר בדיוק כפי שהיה.
ינאל ג'בארין הוא מנהל המחלקה הציבורית ביוזמות אברהם