כשהרופא חולה

גם היום מוקדשות הכותרות הראשיות של העיתונים למשבר בבית-החולים הדסה, הדוחק עניינים אחרים כמו סוגיית גיוס החרדים או החלטות משפטיות בעניינו של הרב הראשי לשעבר יונה מצגר והבחירות בעיריות בית-שמש ונצרת. "החרפה במשבר בהדסה: האחיות ועובדי המנהל והמשק יעבדו במתכונת חירום", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "הקפאת הליכים בהדסה; העובדים מחריפים עיצומים", נכתב בזו של "הארץ". "מתכונת חירום" היא הכותרת הסתומה של "ישראל היום".

בשולי סיקורם של עיתוני יום רביעי ה-12 בפברואר 2014 את המשבר בבית-החולים הדסה ראוי להזכיר כי מדובר במשבר המתבשל על אש גבוהה כבר כמה שבועות בלי שיזכה לתשומת לב תקשורתית ממוקדת, שלא לדבר על הבישול על אש נמוכה שנמשך זמן ארוך הרבה יותר (יוצא דופן לטובה היה התחקיר של רוני לינדר-גנץ וגידי וייץ ב"הארץ" לפני כחודש וחצי). מנהלי הדסה, כך הולך ומתברר, עצמו עיניהם לאסון המתגבש בבית-החולים עד שהגיע למצב קריטי. בניגוד אליהם, לעורכי העיתונים אין אחריות לשלומו של בית-החולים וגם לא נגישות ישירה למידע על מצבו, ובכל זאת אי-אפשר שלא להבחין בדמיון שבהתנהלותם.

בית-החולים הדסה עין-כרם, אתמול (צילום: יונתן זינדל)

המנהלים, כאמור, מתבררים כמי שלא רק כשלו, אלא כשלו באופן פושע ואף בזוי – ולא רק הם. "שומרי הסף כשלו – בית-החולים הדסה הידרדר לתהום", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "רואי-החשבון של סומך חייקין לא צירפו הערת 'עסק חי' לדו"חות" ו"האוצר ורשות המסים איפשרו לשדר עסקים כרגיל לעובדים ולתורמים" הן שתי כותרות נוספות על השער. "אין מנהיגות, אין פתרון לבעיות קיומיות" הוא הציטוט שנבחר לכותרת הראשית של "כלכליסט", של "היועץ הארגוני ששכרו נשות הדסה והתריע כבר לפני שנה".

"סיפור ההתמוטטות של הדסה הוא גם סיפור כשלונם של כל מי שהיו אמורים להתריע ולא עשו זאת. אחד אחרי השני כשלו הרגולטורים בתפקידם, ולא זיהו בזמן – או בכלל – את הקטסטרופה המתחוללת בארגון שעליו הם אמורים לפקח", כותבים ליאור דטל ורוני לידר-גנץ בידיעה הראשית של "דה-מרקר". "חברי דירקטוריון הדסה בעשור האחרון נושאים באחריות הראשית למצבו של בית-החולים. בימים האחרונים רובם מעדיפים לשתוק, ולקוות שהסערה תעבור. מקורות המכירים את בית-החולים מספרים כי הדירקטוריון משותק כבר כמה שנים, בגלל חילוקי דעות שהתגלעו שוב ושוב בין חברי הדירקטוריון האמריקאים, שמייצגים את נשות-הדסה, לבין נציגי הציבור מישראל".

השניים מזכירים גם את חלקם של עמותת נשות-הדסה, משרדי רואי-החשבון, מבקר הפנים של בית-החולים, רשם-העמותות, רשות המסים, משרד האוצר ומשרד הבריאות – כולם נתנו יד להמשך העמדת הפנים כאילו מצבו הכלכלי של בית-החולים אינו חמור.

מנכ"ל הביטוח הלאומי ולשעבר מנכ"ל הדסה שלמה מור-יוסף בישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת, 12.2.14 (צילום: פלאש 90)

"כל עוד העוצמה הריכוזית של מנהלי בתי-החולים לא תבוזר באמצעות קציבת כהונתם – לא ניתן יהיה לשפר את מערכת הבריאות הישראלית ולפקח עליה ביעילות", כותבת מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר". "עד אז, המקורבים למנהלים העוצמתיים ימשיכו לחיות יותר רק כי יש להם את מספר הנייד שלהם".

"אפשר למצוא די בקלות קו המחבר בין הכשלונות במגזר הציבורי – הדסה במקרה זה – לבין הכשלים במגזר העסקי", כותב רותם שטרקמן. "חבורה לא גדולה של מנהלים יושבת בדירקטוריונים של חברות עסקיות גדולות ושל הבנקים, ובמקביל בתפקידים ציבוריים – וצוברת עוד ג'ובים ועוד כוח". לטור נלווית תמונתו של אביגדור קפלן, מנכ"ל בית-החולים.

על שער "ידיעות אחרונות" מתנוססת תמונתו של מנכ"ל קודם של בית-החולים, שלמה מור-יוסף (המתואר בטעות כמנכ"ל שקדם לקפלן, ולא היא: בין שניהם כיהן אהוד קוקיה). "הדסה קרס והמנכ"ל קיבל פרס", נכתב במשפט על השער, ומתחת לו המלה "בונוס" באותיות אדומות גדולות כשמתחת לה המשפט "על ניהול כושל" בפונט בינוני. כותרת המשנה (בשני סוגי פונטים שונים נוספים) קוראת: "1.8 מיליון שקל – זו ההטבה שקיבל המנכ"ל הקודם של הדסה שלמה מור-יוסף מההנהלה בזמן שחובות הענק תפחו למאות מיליונים".

הכיעור

התמונה הראשית על שער "מעריב" היא של אלי כהן, המתמודד שהפסיד בבחירות לעיריית בית-שמש, "חוגג את החלטת העליון, אתמול". הכותרת המלווה את התצלום היא ציטוט של יריבו: "משה אבוטבול ראש עיריית בית-שמש: 'מגמת ה'בלי אבוטבולים וחודדות' חודרת גם להיכלי השן'". "בחירות חוזרות בבית-שמש", מודיע כיתוב על פני סטמפה של טבלואיד-איכות (כלומר, סטמפה לבנה).

גם "הארץ" מעניק לידיעה מקום של כבוד במעלה השער, מתחת לכותרת הראשית. שלא כמו "מעריב", הכותרות מתמקדות בהחלטת בית-המשפט ולא בתגובת מי שבית-המשפט מצא כחשודים בכך שנבחרו באופן מושחת: "העליון קבע: בחירות חוזרות בנצרת ובבית-שמש בשל אי-הסדרים", "תושבי בית-שמש נפלו קורבן להפרת חוק שיטתית".

"התמונה המצטיירת מפסק הדין לגבי האופן שבו התנהלו הבחירות בעיר בית-שמש היא מדאיגה ומטרידה. תושבי העיר בית-שמש, ומערכת הבחירות שנועדה לבטא את רצונם הדמוקרטי, נפלו קורבן למסכת מאורגנת, שיטתית ורחבת היקף של הפרת חוק שתכליתה הטיית תוצאות הבחירות לראשות העיר ולמועצת העירייה", מצטט יאיר אטינגר את השופט עוזי פוגלמן, ובהמשך גם את השופט אליקים רובינשטיין, ש"סיכם בציטוט מהמקורות וכתב": "'הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו'. דברים אלה מדברים בעדם. עלינו להרחיק מן הכיעור על-ידי ביעורו. היינו מועלים אפוא בתפקידנו אילו הכרענו אחרת משהכריע בית-המשפט קמא".

תומכיו של המועמד לראשות עיריית בית-שמש אלי כהן חוגגים את החלטת בית-המשפט לפסול את תוצאות הבחירות שבהן הפסיד, בית-שמש, 26.12.13 (צילום: יעקב לדרמן)

ב"ידיעות אחרונות", שהציג לא פעם עמדה בעד בחירות חוזרות בעיר, לא מוזכרת היום החלטת בית-המשפט העליון על השער, אלא רק בעמ' 14, בידיעה על חצי עמוד. ואולם, הכותרות מסגירות כי העמדה נותרה כשהיתה: "ההפגנות, החקירות והערעורים הניבו פרי", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של תלם יהב ודני אדינו אבבה. "כמעט ארבעה חודשים לאחר הבחירות המקומיות בעיר החצויה, שופטי העליון הורו על סיבוב שני. תרשמו את התאריך: ב-11 במרץ יתייצבו, שוב, תושבי בית-שמש בקלפי". ב"ישראל היום" מתפרסמת הפניה זעירה מהשער לידיעת חצי עמוד בעמ' 19.

לעומת ההחלטה התמוהה של "מעריב" להדגיש את הטענה לקיפוח עדתי מצד ראש העיר הנבחר (הנוחה יותר לעיכול עבור קוראיו של עיתון כללי), היומונים החרדיים מדגישים אמירה אחרת של אבוטבול, הממקדת את המאבק המגזרי בצורה מדויקת יותר: "עלינו לברך על כך שעדיין מרשים לציבור החרדי להצביע בבחירות". בעוד שהעורכים ב"מעריב" משרתים, משום מה, ספין שקוף של אבוטבול, שלפיו מוקד הסיפור הוא מתח מזרחי-אשכנזי (ספין אבסורדי ממש, שהרי אבוטבול מייצג דווקא ציבור אשכנזי המנסה לשנות את אורחותיה של עיר שתושביה המקוריים הם בני עדות המזרח), בעיתונים החרדיים מתגייסים באופן גלוי ובוטה לשירות המחנה החרדי.

"בג"ץ מכה שוב: בחירות חוזרות בבית-שמש; הח"כים החרדים: 'בג"ץ חיזק את עמדותיו האנטי-חרדיות", נכתב בכותרת הראשית של היומון החרדי "המבשר". הכותרות ביומונים האחרים מוטות פחות, אולם בכולן הידיעות והפרשנויות – שבעיתונות החרדית אין ביניהן הבדל אמיתי – רוקמות מסכת שלעומתה עיתונים כמו "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" נדמים כפרסומים של בית-המשפט העליון.

העקיצה שלעיל תחליק באוושה מעל לאוזנם של אנשי היומונים החרדיים: אלה מאשימים את בית-המשפט העליון בבריונות משפטית, בשנאת חרדים, בכך ששופטיו כתבו את פסק הדין מראש, וכרגיל בעיתונות החרדית, גם בקונספירציות: פסילת הבחירות בנצרת היתה רק כדי שלא יאשימו את בית-המשפט ב"אנטי-חרדיות". העיתונים מסכמים וקוראים לקוראיהם להתגייס בהמוניהם ולהצביע. לזכותם של העיתונים החרדיים ייאמר שניתוקם מהמציאות לטובת איזו הזיה מגזרית עדיין לא הגיע לכדי כך שיקראו במפורש להפרת החוק.

"שופט בג"ץ חובש הכיפה אליקים רובינשטיין בחר לעשות שימוש נלוז בשלל מאמרי חז"ל, כדי להצדיק את החלטת בית-המשפט שלא לקבל את בקשת העותרים למתן רשות ערעור", נכתב ב"הפלס" ובנוסח שונה בעיתונים חרדיים אחרים, המדגימים את עומק העיוות של הציבוריות החרדית, התופסת גם את פסוקי התורה כקרדום מגזרי ולא כהוראה מוסרית.

סודות ושקרים

"לראשונה: פחי אשפה יותקנו בפזורה הבדואית", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית בכפולת העמודים 16–17 של "מעריב". עוד בכפולה: ביקורת טלוויזיה על סיקור ערוצי החדשות את המלחמה בסוריה ("מתרגלים לזוועות"), ידיעה שלפיה "משפחות בדואיות יקבלו מערכת ניסוי ביתית שהופכת פסולת אורגנית לגז", וידיעת כיתוב תמונה מקברו של אריאל שרון עם הכותרת "30 למותו: 'שרון חסר בהנהגה'".

ב"ידיעות אחרונות" זוכה כמובן טקס ה-30 למותו של שרון לסיקור נרחב הרבה יותר: כל עמ' 12 מוקדש לו, תחת הכותרת "סודות מאחורי ההגה". "במלאות 30 למותו של ראש הממשלה לשעבר התכנסו סביב מצבתו חמשת נהגיו, שבילו איתו שעות ארוכות בדרכים ונחשפו לרגעים אישיים ולצדדים פחות מוכרים באישיותו. 'ביחד נוכל להרכיב את כל סיפור חייו'", נכתב בכותרת המשנה. "כי זה היה האיש", נכתב בציטוט של אחד הנהגים החותם את הידיעה של מתן צורי, "איש של שלום, איש של אהבת הזולת".

"הביוגרפיה של שרון: בדואים שצה"ל גירש קפאו למוות", נכתב בהפניה בתחתית שער "הארץ". אנשיל פפר וחמי שלו מדווחים כי בביוגרפיה של שרון שכתב דוד לנדאו נכתב כי כהקדמה לתרגיל צבאי בדרום ב-1972 פונו ממגוריהם 3,000 בדואים. "הפינוי, בשיאה של מכת קור חורפית במדבר, בוצע ללא כל התראה ובלי שהבדואים יכולים היו לקחת איתם את רכושם. הוא גרם לעשרות מקרי מוות, בעיקר של תינוקות, ילדים קטנים וקשישים".

כוחי ועוצם ידי

ביומון החרדי "הפלס" מוקדש מאמר המערכת ל"טכנולוגיה הרפואית שהתפתחה פלאים בעשרות השנים האחרונות", ש"העצימה את תחושת ה'כוחי ועוצם ידי'", זאת בעוד שאם "יוצר ובורא העולם מחליט לקחת את אחד מברואיו הרבים בעולם, אין עצה ואין תבונה" והחיסון לא יועיל, לכן יש "לחדד לעצמנו היטב ולהעניק משמעות ברורה למושג 'השגחה פרטית'".

צו השעה

"הותר לפרסום שמו של נחקר נוסף בפרשת שוחד הקבלנים לכאורה בעיריות ראשון-לציון ורחובות", נכתב בפתח ידיעה של יסמין גואטה ורז סמולסקי ב"דה-מרקר". "הנחקר הוא רמי דואני, לשעבר מנכ"ל החברה-הכלכלית ראשון-לציון". לידיעה מצורף תצלום של דואני עם בנותיו. הם אינן חשודות בדבר וכלל אינן מוזכרות בידיעה עצמה. הסיבה היחידה לקשירתן לפרשה על-ידי העורך שלא השכיל להתאפק היא שאחת מהן היתה לפני כמה שנים כוכבת זמר.

השיטה

"המשטרה ממליצה להעמיד לדין את מצגר בחשד לשוחד במיליונים", נכתב בכותרת ידיעה בשער "הארץ".

"יש כמה מאפיינים בחשדות נגד מצגר, שאם יתבררו כנכונים, הרי שהרב הראשי לשעבר צריך לרשום עליהם פטנט", כותב ברוך קרא ב"מעריב". "פרשות השוחד מתאפיינות בדרך כלל בקשר נקודתי או מתמשך בין נותן שוחד למקבל שוחד, או בנותן שוחד סדרתי שמפתה בקלות מקבלי שוחד פוטנציאליים [...] הפטנט של מצגר היה לכאורה הפוך. הוא, לפי ממצאי המשטרה, מקבל שוחד סדרתי". מספרם של המשחדים שמצאה המשטרה, כותב קרא, עומד על לא פחות מ-15. "מדובר בראשי עמותות, בבעלי אינטרסים כלכליים ואפילו בכאלה המעוניינים בהליך גיור מזורז".

בהמשך כותב קרא: "נזכיר את שאין עליו מחלוקת: בשנת 1998, בהיותו רבה של צפון תל-אביב, שללה ממנו מועצת הרבנות הראשית את תעודת הכושר לרב עיר, וזאת בשל חשדות שונים שלפיהם מצגר חתם שלא כדין על כתובות, ריקד על חתונות רבות כל לילה, הכל תמורת מזומנים. הדברים פורסמו בהרחבה גם במסגרת תחקירים עיתונאיים טרם מינויו לרב ראשי, בין השאר על-ידי קלמן ליבסקינד מ'מעריב', ובעבר על-ידי הח"מ ב'הארץ'. אז על שיטות של מצגר אפשר לדבר עם סימני קריאה וללא 'לכאורה'. באשר לחשדות הפליליים, חזקת חפותו עומדת לו בהחלט.

"והחשדות הפליליים, כפי שלפני כמה חודשים כתב השופט מנחם מזרחי בהחלטתו, "אוזניים תצילנה" – תמורת שהייה בטקס 70 שנה למרד גטו ורשה גבה לכאורה כסף מהמארחים הפולנים; הוא לקח, לכאורה, כסף מעמותות תמורת התרמות; ויש גם את הספרים שהוציא במהלך כהונתו – האחד הגדה של פסח עם פרשנות שלו, והשנייה נושאת את הכותר הצנוע 'כנפי יונה'. מצגר, לפי החשד, גייס כסף רב כדי להוציא לאור את הספרים הללו, אך הותיר אצלו הרבה עודף בכספת".

שירלי טמפל

העיתונים מציינים היום את מותה בגיל 85 של הילדה-שחקנית האמריקאית שירלי טמפל.

"לא היתה בתולדות הקולנוע עוד שחקנית-ילדה שהיתה כה פופולרית כמו שירלי טמפל", כותב אורי קליין במוסף התרבות של "הארץ". "היא היתה לסמל, למושג, ויש אפילו קוקטייל נטול אלכוהול שקרוי על שמה. דיבורה התינוקי, לפחות בסרטיה המוקדמים, פניה העגלגלות עם לחייה התפוחות, תלתליה וחיוכה התמידי כמעט, שהאיר את פניה, אף כי היה יכול להשתנות בן רגע לתוגה עמוקה – כל אלה היו לזיכרון שלא יימחק בתולדות הקולנוע. יש עדיין רבים באמריקה שסוגדים לה כמעין פולחן".

שירלי טמפל (צילום: מארק ה. אנבינדר, cc-by-nc-sa)

"אחת האנקדוטות הביזאריות ביותר בקריירה של טמפל קשורה בסופר והתסריטאי הבריטי המוערך גרהם גרין ('האדם השלישי', 'האמריקאי השקט'), ששימש תקופה מסוימת מבקר קולנוע ולא אהב את טמפל במיוחד", כותב עוד קליין. "בביקורתו על סרטה 'קפטן ג'ניוארי' כתב שהפופולריות של טמפל, שהיתה אז בת שמונה, נובעת מהקוקטיות שלה ומהיותה בעלת גוף, שבחליפות הפלנל שהוא עוטה הוא חושני כמו זה של מרלן דיטריך. בנוסף, בביקורתו על סרטה 'וי וילי וינקי' כתב שטמפל מעוררת את תשוקתם של גברים בגיל העמידה ואנשי כמורה. חברת פוקס המאה ה-20 תבעה למשפט דיבה את גרין ואת כתב-העת שבו פירסם את ביקורותיו, וכדי להימנע מהמשפט, שולמו לאולפן ולטמפל 3,500 לירות שטרלינג".

"ההחלטה לפרוש ממשחק פעיל בקולנוע בסוף שנות ה-40 ולפנות לפוליטיקה היתה דווקא מהלך נכון", קובע במוסף היומי של "מעריב" נחום מוכיח, מבקר קולנוע בעיתון-תאום הדתי-לאומי "מקור ראשון", "שלפחות שימר אותה בתודעה האמריקאית כדמות מצליחנית חינוכית, שעדיין יכולה היתה לשמש מודל לחיקוי לנשות אמריקה – מה גם שהיא היתה חברה במפלגה הרפובליקאית".

"ילדת הפלא שירלי טמפל מתה אתמול. בלי להיכנס להשוואות, גם אתה היית סוג של ילד פלא", נכתב בפתח ראיון קצר עם השחקן הישראלי אושרי כהן בפתח המוסף היומי של העיתון של המדינה "ידיעות אחרונות".

מתינות

במדור הדעות של "הארץ" ממליצה עמירה הס למדינות אירופה לבטל את הוויזה האוטומטית הניתנת לישראלים, ולא, משום מה, לאסור כליל על כניסתם לאירופה. תמיד יהיה לנו הטור הבא.

ענייני תקשורת

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" על הטיה פוליטית בקול-ישראל: "מאז שהנהלת רשות השידור שיבצה את אמיר איבגי כמגיש 'הכל דיבורים' בימי רביעי, נהפכו הח"כים גילה גמליאל, איילת שקד ואופיר אקוניס לכוכבי התוכנית", נכתב בכותרת המשנה לידיעה. הכותרת עצמה מנוסחת באופן מגושם, כביכול הזיכרון של כותבה מגיע אחורה רק עד ליום רביעי שעבר: "לא רק ערוץ 1: הפוליטיזציה מגיעה גם לקול-ישראל".

עוד כותבים נתי טוקר וטלי חרותי-סובר על מקרה נוסף של פרסום סמוי בערוץ הבריאות. מעניין יהיה לקרוא על תוכנית בערוץ הבריאות (ענני-תקשורת) שאינה רק תירוץ לשידור תוכן שיווקי (ובעצם, למה רק בערוץ הבריאות?).

ב"ישראל היום" מקדימים תרופה ומפרסמים בהבלטה ובמסגור ביקורתי דברים שאמר ראש המוסד לשעבר מאיר דגן בעניין התגובה לגרעין האיראני. אלא שהמכה לא הגיעה והדברים אינם מתפרסמים ב"ידיעות אחרונות".

התמונה המצורפת למדור "היום לפני" של איתן הבר במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" לקוחה, ללא קרדיט, מעטיפת הספר "יהודה-ליב קנטור – חלוץ היומון העברי" מאת דוד טל, בהוצאת הקיבוץ-המאוחד.

אותו הבר כותב במדור הדעות של העיתון בגנות "פסטיבלי אבל מתוקשרים", שבהם "אריק שרון הפך דומה לשולה אלוני ואריק איינשטיין לספי ריבלין", שהם לדבריו "קתרזיס של עם במצוקה". עוד במדור הדעות של "ידיעות אחרונות": ביקורת נדירה על חברת קוקה-קולה. יניב חלילי כותב נגד ארגון אוקספם, שנטל כסף מהחברה ולכאורה היטה תוצאות מחקרים שערך בשל כך. הבר אינו מזכיר כי האכסניה שבה מתפרסם טורו היא חוד החנית באותם פסטיבלי אבל מתוקשרים, וחלילי אינו מזכיר כי חברת קוקה-קולה היא אחד ממושאי הסיקור הצרכניים האהובים על העיתון שבו מתפרסם מאמרו.

מוסף ההבלים השבועי "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" מודפס זה השבוע השני בפורמט מהודר מהרגיל, והיום מתהדר במדור חדש, "מדור סקסי חדש", כפי שהוא מוגדר בשער באותיות בפונט מוגדל ומודלק (וזוכה לקידום גם בשער העיתון עצמו). במדור הלא חתום כותבת (או כותב) מי ש"החליטה להתחבר לרווקה הפנימית שבי, ליהנות מהעובדה שאני חיה בתל-אביב ולמצוא זיון", ומספרת כיצד קיימה יחסי מין עם זר בשירותים של מועדון (בשנת 2014!), כיצד בהמשך "גיליתי את עולם הסטוצים. התאהבתי בחוסר האהבה" וכו', ולבסוף מזהירה מפני הידבקות בהרפס (ב-2014!!).

האם "ידיעות אחרונות" הפך לעיתון פורנוגרפי? ברור שלא. המדור ה"סקסי", שהאקט המיני היחיד המתואר בו בפירוש הוא נשיקה, חולק את העמוד עם מדור פסיכולוגיה בגרוש ("איך אסביר לילדי למה אבא ישן בסלון") ומדור פרסום סמוי ל"חברת אירועים, חוגים וימי גיבוש" ("בישרתי לבעלי שאני בהריון בדרך מקורית"). העלק-סקס משתלב בעיתון פשוט כי מישהו החליט שצריך אותו בתמהיל. הסטוץ הוא רק תירוץ לנישואים קתוליים של תוכן שיווקי וטשטוש דעת.