כשקראתי את ההשוואה שערך עמיתי, יובל גורן, ביני לבין ילדה בת 17 שעובדת כמלצרית במקדונלד'ס וגילתה אומץ גדול והעזה להיאבק מול הבעלים עמרי פדן, קיבלתי את ההוכחה לדאגה שהבענו יותר מפעם אחת, עובדים רבים ואני, בנוגע לאנשי הוועד ב"מעריב". הוועד היה אחראי להרבה פעולות טובות למענם של העובדים במהלך השנה האחרונה, אבל הוא סבל כל העת מבעיה אחת גדולה: הוא היה מורכב מצעירים תל-אביבים רווקים שלא הביאו ילד לעולם ושלא לקחו משכנתא.

לרבים בעיתון היתה יותר מפעם אחת הרגשה שהמציאות הזו מביאה את החברים בוועד להיות מהירים מדי, תזזיתיים מדי וששים מדי אלי קרב. פעמיים נאלצנו, כמה עיתונאים ותיקים, לאנוס אותם לבטל השבתה או סכסוך עבודה, כשהיה ברור לנו שהם אינם מבינים את ההשלכות שיכולות להיות להחלטה כזו על עתידנו שלנו ועל עתידם של עובדים שיש להם בחיים מחויבויות מעט יותר גדולות משלהם.

לא אכביר מלים על התמיהה של גורן הכיצד לא יצאתי למאבק מול בעל הבית שלי למענו של חגי מטר. במשך שנים פוטרו אינספור עיתונאים בישראל, ועשרות או מאות הליכים התנהלו בבתי-דין לעבודה בין כלי תקשורת לעובדיהם. מי שיקרא את גורן עלול לסבור בטעות שכל מכתב פיטורים בודד של כל עובד בכל עיתון גרר אחריו מאבק גלוי של עיתונאים אחרים למענו. זה לא קרה ב"ידיעות אחרונות", זה לא קרה ב"הארץ" וגם לא בערוץ 10. אם לגורן נעים להידבק דווקא לצוואר שלי, שיבושם לו.

ובכל זאת, משהו בהתנפלות שלו עורר אצלי שאלה קטנה. ב"מעריב" יש מאות עובדים. מהם ותיקים ממני וצעירים ממני, בכירים ממני וזוטרים ממני. תמהתי, ביני לבין עצמי, מדוע גורן מצפה ממני, מאראל סג"ל ומבן-דרור ימיני לעשות מה שהוא לא דורש מכל השאר. אתם יכולים לנחש לבד. אתם הרי יודעים מה מחבר בין ימיני ובין סג"ל לביני, נכון? האם יכול להיות שמאחרי ההערות האלה יש בכלל עניין פוליטי?

יובל גורן יודע היטב שחגי מטר לא פוטר בגלל היותו חבר ועד. גורן עצמו הוא ההוכחה לכך. הוא ושאר חברי הוועד שבן-צבי לקח ל"מעריב" החדש. אחוז חברי הוועד שנשארו בעיתון עם המעבר לבעלותו של בן-צבי היה גבוה מאחוז עובדי העיתון שנשארו בסך-הכל. ועד העובדים היה המחלקה ששרדה הכי טוב את המעבר לבן-צבי.

ואולי בכלל זו הזדמנות מצוינת לספר משהו על הזמן שהושקע באותו לילה אחרון של מו"מ שהתנהל על רכישת "מעריב", כדי לשריין בעבודה מה שיותר מעובדי הוועד. ואולי גם אפשר לנסות לשאול אם לא היו עובדים שנאלצו ללכת הביתה כדי שההסתדרות תבוא על סיפוקה בהשארת אותם חברי ועד. נסו להיזכר בכל אחד מאלה שלא זכו להישאר בעיתון. האם יכול להיות שאלמלא ההתעקשות הזו של ההסתדרות, מישהו מהם היה עדיין מתפרנס איתנו?

על שאלה אחת אני צריך בכל זאת להשיב. האם יכול להיות שאני מוכן לשבות רק כשפוגעים בי ולא מוכן להושיט יד כשפוגעים במישהו שלצדי? נשמע אגואיסטי. ובכן, יובל, אם תיגש להנהלה יוכלו לספר לך שם על כמה עובדים מוחלשים שנמצאים היום בעיתון גם בזכות פניות שלי. בלי הפגנות, בלי מחאה קולנית, בלי מאמרים ב"העין השביעית".

עכשיו תשאל אותי, אם כך, למה אני לא עושה את זה עבור חגי מטר? פשוט מאוד. משום שאם היה לי עסק משלי – עיתון, חנות נעליים או דוכן פלאפל – לא הייתי מעסיק אדם שנוטל חלק במאבקים שמייצרים אלימות נגד חיילי צה"ל (מכל צד) או אדם שקורא לחרם כלכלי על מדינת ישראל. לא בגלל דעותיו. בגלל מעשיו.

הייתי מעסיק את השמאל הכי קיצוני בעולם והייתי מעסיק ערבים והייתי מעסיק מי שאינם ציונים ומי שחושבים ההפך הגמור ממני. עם זה אין לי בעיה. לא הייתי מעסיק מי שמקדיש את עתותיו למלחמה נגד מדינת ישראל, כלכלתה וחייליה. כזה אני. אני יודע שבקרב חלק גדול מהברנז'ה שלנו זו לא עמדה מאוד פופולרית, אבל אני לא מתבייש בה אפילו לרגע.