ושוב רועש המחנה הליברלי מעוד פסק הלכה גזעני של הרב דב ליאור, והפעם: מותר לגזול מהפלסטינים את פירות המסיק. הסימון החוזר ונשנה של ליאור כסמן הקיצוני של החרד"לים ושל חסידות קוק, מטעה. הוא אף עלול להכשיר את התפשטות תורת החסידות, החותרת להקים כאן מדינת הלכה: הרי אם דב ליאור הוא "קיצוני", אזי חבריו מחוללי משנת החסידות הם "מתונים".
הנה כל התורה כולה על רגל אחת: ראש מוסדות בני דוד בעלי, הרב אלי סדן, זכה בפרס ישראל על היותו גשר וחיבור בין חלקי החברה הישראלית - למרות שתרומתו לחורבנה של ישראל הליברלית בוודאי שאיננה נופלת מזו של ליאור, ולטעמי עולה עליה שבעתיים. אלא שהוא מספיק מתוחכם לשווק למחנה הליברלי את סיסמת "הביחד ננצח" כשהוא מסתתר מאחורי מדי צה"ל.
גם הניסיון להציג את ליאור כרבם המובהק של הפורעים היהודים, שכאילו מכח תורתו הם פועלים, איננו עומד במבחן המציאות. כעובדה, הפורעים היהודים לא חיכו לליאור. הם כבר מזמן מכים, חומסים, עושקים וגוזלים את הפלסטינים ועל הדרך פוגעים גם ביהודים.
כך או כך, עיון בפסק ההלכה מגלה שליאור נותן תוקף לרוח החסידות כפי שהיא נמסרת ונושבת במוסדות המרכזיים שלה. לשיטתה, כל הארץ המובטחת שייכת לעם היהודי ולו בלבד, וממילא לפלסטינים אין זכויות קניין כלל וחמור מכך: הם בכלל מגדלים זיתים בכוונה למנוע מהעם היהודי להגשים את ייעודו ולגאול את אדמת הקודש.
הרב דב ליאור (מימין) עם יו"ר עוצמה-יהודית איתמר בן-גביר, 15.2.2020 (צילום: יונתן זינדל)
לפי תורה זו, עצם תביעת הערבים לבעלות בקרקע ולהכרה בזהות שאיננה יהודית, היא כשלעצמה הכרזת מלחמת דת נגד האל, שכן בגרעינה מונחת המוטיבציה למנוע את הקמת מדינת ההלכה שתשתרע על כל שטחי הארץ המובטחת.
במובן השורשי יותר, בפסק ההלכה נותן ליאור ביטוי לאותו זרם מרכזי בחסידות קוק שלשיטתו אין פלסטינים חפים מפשע, והם כולם מקטון ועד גדול חיילים בצבא "הרשעה", שנלחם נגד הטוב האלוהי שמבקש העם היהודי להופיע באנושות.
את אותה משנה משיחית בדיוק מחילה חסידות קוק על תושבי עזה וקוראת לגירוש כל תושביה ול"ייהוד" השטח, מהטעם הפרוזאי שכללי "מלחמת המצווה" חלים על העזתים באותה מידה שהם חלים על הפלסטינים תושבי השטחים.
אם אתם חושבים שדב ליאור הוא "קיצוני", כנראה שלא הקשבתם מספיק טוב לאלי סדן. הבחירה לתייג את האחד כפונדמנטליסט נתעב ואת השני כדובי אכפת-לי עם כיפה ורובה, היא עקב אכילס של המחנה הליברלי. היא מקיימת את האשלייה ששותפיו הרעיוניים של ליאור הם "מתונים", ומקדמת הלכה למעשה את החזון המשיחי להקים כאן מדינת הלכה.
תקשורת מתגוננת
איש התקשורת עמית סגל מעיד על עצמו שביחסיו הקרובים עם יועץ רה"מ יונתן אוריך, כולל מתן עצות פוליטיות ותקשורתיות, הוא בסך הכל רוקד "טנגו עדין" שמקובל בין עיתונאי למקור. עיתונאים רבים פחות מתחברים לדימוי. הם מצביעים על סגל כמי שהחריג את עצמו מעולם העיתונות והפך ליועץ בפועל של ראש הממשלה.
לצד הדיון על האתיקה והפרופסיה העיתונאית, יש כאן שאלה רחבה יותר, שנותרת רלוונטית גם אם סגל לא היה נתפס מייעץ ליועץ של נתניהו. מה הם גבולות הפלורליזם? האם פלורליזם משמעותו מתן פתח גם לקולות ורעיונות שמבקשים להגבילו, שלא לומר להכחידו?
אין חולק שעמית סגל מייצג עמדה אנטי ליברלית מובהקת, וזאת בשלל נושאים שנוגעים למציאות הישראלית - בדגש על יחסי דת ומדינה, והכל מתכנס לתמיכתו הגורפת בהפיכה המשטרית.
ניסיון ההפיכה, ולא הדלפת ווטסאפים מקרית, היא קו פרשת המים האמיתי בו נחשף היכן נטוע סגל: באגף הימני של הדמוקרטיה הישראלית או מחוצה לו, במחנה השואף לייסד כאן משטר חדש, של דמוקרטיה למראית-עין, חלולה ותיאוקרטית.
עמית סגל (מימין) מסביר מדוע זה בסדר שסיפק ייעוץ תקשורתי ליועץ התקשורת של רה"מ הנאשם נתניהו, צילום מסך מהתוכנית "שבע עם" בחדשות 12, 11.10.26
סגל זכאי לדעותיו, עמדותיו ואמונותיו. השאלה היא האם מנגנוני הפיקוח על הדמוקרטיה המהותית צריכים להדהד את עמדותיו? ערוץ 12 מציג עצמו ככזה. כלי תקשורת עיתונאי, הממלא תכליות מוסכמות של הרשות הרביעית, של שומר סף בעל תפקיד ושליחות דמוקרטיים.
אם כך, האם הוא, וכלי תקשורת כמותו, צריכים לקדם במרכז השידורים שלהם עמדות שחותרות תחת עצם תכלית הקיום שלהם?
הדיון כמובן איננו פרסונלי וגם לא מוגבל לתחום התקשורת. הוא רחב ונוגע בכל נימיה ועורקיה של החברה הישראלית, בוודאי שבמגזר הציבורי. כך למשל אותה שאלה נשאלת לגבי ראש השב"כ, האלוף דוד זיני. האם הוא, שלפי הספר "בונות תקומה" שכתבה אישתו מחנך את ילדיו לשאוף למדינת הלכה, יכול לכהן כראש גוף שכל מהותו ותפקידו הוא להגן על הדמוקרטיה המהותית בישראל?
או למשל, האם נכון להקים יחידות צבאיות פונדמנטליסטיות כמו "נצח יהודה", שכל מהותן סותרת חזיתית את ערכי היסוד של ישראל הליברלית, בדגש על עקרון השוויון לנשים, להט"ב ומיעוטים?
ראש השב"כ דוד זיני (במרכז) (צילום: חיים גולדברג)
הדיון איננו תיאורטי, הוא מעשי ויש לו השלכה ישירה על דמותה של הדמוקרטיה המהותית בישראל היום ובעתיד. שכן ההפיכה המשטרית מתחוללת מדי יום ביומו, באופן שקט, מלמטה, גם באמצעות א.נשים שמחזיקים בעמדות בכירות ומשפיעים על דעת הקהל. א.נשים כמו סגל שממוקמים בעמדות בכירות בחינוך, במשפט, בכלכלה ובבטחון.
והכל מתכנס לבחירות בשבוע הבא, ולתקווה שגוש השינוי ישכיל להבין שהבעיה איננה ביבי, אלא הזרמים האנטי-ליברליים שחלקם כבר חדרו לתוך מערכות השלטון הליברליות, ומחוללים דה-פקטו הפיכה שלטונית שקטה.
הקוף של הטאו של מגל
אפשר שאני טועה, אבל כפי שכתבתי בשבוע שעבר, כשאני שומע את שדרן ערוץ 14 ינון מגל, אני שומע את תפיסת עולמה של חסידות קוק בואכה חצר טאו. כך אני מתייחס גם להתבטאות שלו לפיה גדי איזנקוט, יו"ר מפלגת ישר ויריבו הפוליטי של רה"מ נתניהו, הוא "קוף" של אשכנזים. כלומר מי שמובל על-ידיהם באף.
חסידות קוק מאמינה שכל יהודי מעצם היותו יהודי שואף ל"קרבת אלוהים", וזו גם מגדירה את טבעו ועצמיותו. החילוניות נתפשת, בלשונם, כ"מחלה במח", והאדם החילוני "בוגד" בעצמיותו כי הוא "חולה בראש" במחלת החילוניות.
חסידות קוק מאשימה את החלוצים בני עדות אשכנז, בדגש על בני הקיבוצים אנשי מפלגת העבודה הקלאסית, בכך שהם ייבאו את "המחלה החילונית" מאירופה לארץ, ושטפו איתה את מוחם של בני עדות המזרח. הכל בניגוד מוחלט לרצונם ואמונתם ותוך ניצול תמימותם.
נחזור לינון מגל, ונתרגם את דבריו לשפת חסידות קוק: איזנקוט הוא המרוקאי התמים שהאשכנזים שטפו את מוחו ברעיונות חילוניים ליברליים (זו, כמובן, מהות קונספירציית הדיפ-סטייט). צריך לומר - מנקודת המבט הזו לאיזנקוט יש תקווה - כי הוא תמים פועלו, בבחינת תינוק שנשבה. כל שנדרש זה "להזריח עליו" ולהאיר ולהעיר את גרעין עצמיותו היהודית והאמונה בנתניהו.
מה עושים עם האשכנזים החילונים? זה כבר סיפור לטור אחר.
עו"ד יאיר ליטמן נהוראי הוא חוקר חסידות קוק ומחבר הספר "המהפכה השלישית". לטורים הקודמים של "המהפכה השלישית"