במדינת ישראל מסוכן יותר להיות עיתונאי מאשר באירופה, כך עולה מדו"ח חדש של "העין השביעית", האוניברסיטה הפתוחה ומכון ון-ליר שיצא לאחרונה לאור. כתוצאה מכך, העיתונאים מורתעים יותר ועלולים לסקר את המציאות לא לפי הבנתם אלא לפי מה שבעלי הכוח מצפים מהם.

הדו"ח, שנושא את הכותרת "על סף תהום", מבקש להציע תשתית מדידה חדשה לקשר בין דמוקרטיה לתקשורת, תוך ניתוח אמפירי של נתונים בשישה שדות שונים: מבנה הבעלות בשוק התקשורת, ריכוזיות ודומיננטיות בשוק התקשורת, החקיקה להגבלת חופש העיתונות, האלימות נגד עיתונאים, תביעות דיבה והשתקה ומידת הרעילות והקיטוב במדיה החברתית.

הפרק המוקדש לאלימות נגד עיתונאים מתבסס על מאגר המידע המתעדכן של ארגון העיתונאים והעיתונאיות, שנבנה על סמך דיווחים עצמאיים של עיתונאים בדבר אירועי אלימות שחוו מאז יוני 2020.

מחברי הדו"ח מציינים כי אפשר לשער שהדיווח חסר, הן משום שלא כל העיתונאים בישראל מאוגדים בארגון והן משום שהדיווח מחייב הזדהות שמית, מה שעלול להרתיע את מי שגם כך אינו מעוניין למשוך תשומת לב ציבורית לעצמו. "אפשר לשער שהדבר נכון במיוחד במקרה של עיתונאים ערבים, שמלכתחילה חשים מאוימים בשל זהותם", נכתב בדו"ח.

מהנתונים שבדו"ח עולה כי צורת האלימות הבולטת מצד אזרחים כלפי עיתונאים בישראל (43%) היא אלימות פיזית, כולל מכות, דחיפות, בעיטות ויריקות. לפי הדו"ח, "אזרחים השליכו על עיתונאים חפצים, שפכו עליהם מים וגללי סוסים והשליכו לעברם ביצים". צורה נפוצה נוספת של אלימות היא אלימות מילולית (28%), לרבות " קללות, איומים וביטויי שנאה".

גם כשנבדקה האלימות המשטרתית התברר כי האלימות הפיזית היא הנפוצה ביותר (39%), וזו כוללת שימוש באלות, במכות ובדחיפות, לעיתים עד כדי כך שהעיתונאים נזקקים לטיפול רפואי. צורה נוספת של אלימות משטרתית שכיחה היא הפרעה לסיקור עיתונאי ומניעתו (24%). לפי הדו"ח, "עיתונאים שחשו מאוימים פנו לשוטרים וביקשו מהם סיוע והגנה, אולם בחלק מהמקרים הם זכו
להתעלמות ובאחרים לליווי הרחק מאזור האירוע שביקשו לסקר".

מחברי הדו"ח טוענים כי "בדמוקרטיה מתוקנת מצופה כי שוטרים יגנו על עיתונאים ויסייעו להם למלא את תפקידם", ואולם מהנתונים של ארגון העיתונאים עולה כי "פעמים רבות השוטרים דווקא פוגעים בעיתונאים ומונעים מהם למלא את תפקידם. לא אחת, ההגנה שהם מעניקים לעיתונאים היא ליוּויָם הרחק ממוקד הסיקור. בכך הם אולי מספקים לעיתונאים הגנה מסוימת, אך בד בבד מונעים מהם לבצע את תפקידם אגב פגיעה בדמוקרטיה".

עוד נמצא בניתוח הנתונים כי 54% מאירועי האלימות התרחשו במהלך מחאות אזרחיות שברובן היו לעומתיות לעמדת הממשלה, כמו המחאה נגד ההפיכה המשטרית, המחאה למען שחרור החטופים ומחאת החרדים נגד הגיוס.

התפלגות אירועי האלימות לפי גופי התקשורת שנפגעו מהם

בחלוקה לכלי תקשורת בולטים חלקם של עיתונאי "הארץ" ונציגי התקשורת הזרה. 31% מהאירועים כוונו כלפי עיתונאי "הארץ", כלי תקשורת בעל עמדה ביקורתית לממשלה, ו-17% מהאירועים כוונו כלפי עיתונאים זרים, שגם הם נוטים לסקר את הנעשה באזור בעין ביקורתית כלפי ממשלת ישראל.

כדי להבין טוב יותר את משמעות הממצאים השוו מחברי הדו"ח את הנתונים שנאספו בישראל לנתונים שנאספו במאגר המידע של Safety of journalists platform, פלטפורמה שמתעדת איומים בזמן אמת על ביטחונם של עיתונאים ועל חופש העיתונות באירופה.

לפי הנתונים מאירופה, עיתונאים ביבשת חוו בשנת 2024, השנה אליה מתייחס הדו"ח, 266 אירועים אלימים, לעומת 68 בישראל. עם זאת, מחברי הדו"ח מציינים כי "החלוקה לפי סוגי האלימות מעידה כי להיות עיתונאי בישראל מסוכן יותר מאשר באירופה". מההשוואה עולה כי "הפעולות האלימות שחווים עיתונאים באירופה הן בראש ובראשונה התקפות פיזיות וכן הטרדה והפחדה, אולם בשיעור נמוך יותר משכיחותן בישראל".

לא רק שהאלימות הפיזית וההטרדה שכיחות פחות באירופה, במקום השלישי באירופה אפשר למצוא פעולות שנועדו לגרום נזק לציוד של העיתונאים, פעולות שבישראל נפוצות הרבה פחות.

"עיתונאים בישראל חווים אלימות פיזית והטרדה בשיעורים גבוהים יותר לעומת עיתונאים באירופה, עובדה שעלולה להרתיע אותם מלמלא את תפקידם ולפגוע בחופש העיתונות ובסוג המידע שיובא לידיעת הציבור", מסכמים מחברי הדו"ח. "עיתונאיות ועיתונאים מורתעים לא בהכרח יסקרו את האירועים כפי שהם מבינים אותם, אלא כפי שבעלי הכוח מצפים שיסוקרו".

במסקנות הפרק כתבו מחברי הדו"ח כי "העיתונאים נמצאים בסיכון דווקא במקומות ובאירועים שבהם התקשורת החופשית חשובה במיוחד, כמו מחאות או אירועים לעומתיים. אלה אירועים שהציבור צריך להיחשף אליהם ושנדרשת בעניינם אחריותיות מצד מוסדות המדינה וגופים אחרים" .

משום כך, מוסיפים המחברים, "המשמעות היא שכאשר עיתונאי מבקש לסקר אירוע לעומתי או מרכזי בסדר היום הציבורי, עליו להביא בחשבון שהוא עלול להיפגע מאלימות מצד אזרחים או שוטרים. ייתכן שתובנה זו מרתיעה חלק מהעיתונאים, מונעת מהם לסקר אירועים מסוימים או מעודדת אותם למתן את הטון הביקורתי של הסיקור".

את הדו"ח חיברו פרופ' ענת בן-דוד וד"ר קרן צוריאל מהאוניברסיטה הפתוחה, לצד שוקי טאוסיג, חן אגרי ושבי גטניו מ"העין השביעית". מטעם ון-ליר היה אחראי על הפרויקט פרופ' חגי בועז, ראש פרויקט "טכנולוגיה ודמוקרטיה בנסיגה" במכון.

* * *

לקריאת הדו"ח המלא

להורדת הקובץ (PDF, 1.89MB)