בית המשפט דחה את תביעת הדיבה שהגישה ד"ר יפעת בן חי שגב נגד חדשות 12 ושניים מכתבי החברה, וחייב אותה בתשלום הוצאות בסך עשרות אלפי שקלים. לפי פסק הדין, הפרסומים של עמליה דואק וגיא פלג על המינוי הממשלתי שקיבלה בן חי שגב לאחר ששינה את עדותה לטובת רה"מ נתניהו במשפטו הפלילי, זכאים להגנות הקבועות בחוק לשון הרע.

"במשטר דמוקרטי, נדרשת סיבולת מסוימת מצד המבקשים ליטול חלק בעשייה הציבורית כלפי ביקורת, גם אם זו נוקבת, בוטה או בלתי נעימה לאוזן, כל עוד היא חוסה תחת כנפי ההגנות שקבע המחוקק", נכתב בפסק הדין.

ב-11.7.2023 פרסמה עמליה דואק כתבה תחת הכותרת "האם חברות ממשלתיות הופכות למפעל ג'ובים?". בכתבה דיווחה דואק כי שר התקשורת שלמה קרעי "הגיש בקשה למנות כדירקטורית מטעם הציבור את יפעת בן חי שגב, מי ששימשה כיושבת ראש מועצת הכבלים והלווין. אותה בן חי שגב שהיתה גם עדה במשפט נגד ראש הממשלה נתניהו. התביעה ביקשה להכריז עליה כעדה עוינת לאחר שתקפה את החוקרים, ותומכי נתניהו הריעו לה בבית המשפט".

כמה ימים אחר כך אמר פלג במהדורת החדשות של ה-22.7.23 כי השר קרעי "רוצה לפרק את התקשורת החופשית" וציין כי "בין היתר הוא נלחם כדי שיפעת חי שגב, שנתנה עדות פצצה בשביל נתניהו, צריכים לשלם לה ולדאוג כדי שהיא תקבל תפקיד דירקטורית בכירה...".

בעקבות שני הפרסומים הללו הגישה בן-שגב תביעה בסך חצי מיליון שקלים נגד שני העיתונאים וחברת החדשות הישראלית בע"מ. שני הפרסומים הללו, טענה בן-חי-שגב בתביעה שהגישה באמצעות עורכי-הדין רם ז'אן ורפאל סופרמן, מהווים "פרסומי דיבה חמורים ביותר וחסרי כל שחר".

דבריהם של דואק ופלג, נטען בכתב התביעה, "ביקשו ליצור במובהק את הרושם שד"ר בן חי שגב עשתה מעשה מושחת מאין כמותו כאשר היטתה את עדותה ובתמורה היא תזכה לכהונת דירקטורית בחברת דואר ישראל".

שני הפרסומים, נטען עוד, "מצמצמים ואף מאיינים את כל יכולותיה של התובעת, השכלתה, כישוריה, ניסיונה הניהולי הרב והישגיה המקצועיים, לכדי 'מכירה' (שלא היתה ולא נבראה) של עדותה בתמורה לקבלת 'ג'וב'".

בכתב הגנה שהגישו הנתבעים, באמצעות עורכי-הדין ד"ר ישגב נקדימון, דקלה בירן, נוי הדר וליאת ברגמן, נטען כי אכן היה שינוי בולט בין העדות שמסרה בן-חי-שגב ברשות ניירות ערך על מעורבותה בפרשה המכונה "תיק 4000", לבין עדותה בבית-המשפט, וזאת באופן שהיטיב עם נתניהו, וכי השר קרעי אכן פעל למנותה לדירקטוריון בדואר-ישראל.

"עיסוק בנושאים הנמצאים על סדר היום הציבורי הוא חובתם העיתונאית של הנתבעים, והם עשו כן במסגרת הפרסומים נשוא התביעה כחלק מדיון ציבורי חשוב בשאלת המינויים לחברות ממשלתיות ובמסגרת מתיחת ביקורת לגיטימית על פעולות הממשלה ושרים בה", טוענים הנתבעים ומדגישים כי פעלו באופן מקצועי ואחראי בפרסומיהם.

עוד מזכירים הנתבעים כי כלי תקשורת אחרים דיווחו אף הם על השינויים בגרסת בן-חי-שגב ועל המינוי לתפקיד בדואר, תוך הבעת ביקורת. אולם, מדגישים התובעים, הפרשנות של התובעת כאילו בפרסומיהם נטען כי הטתה את עדותה כדי לקבל תפקיד היא פרשנות "מלאכותית ומסולפת".

השופט רון גולדשטיין קיבל את טענות ההגנה של חדשות 12.

"הצופה הסביר, אשר נחשף לפרסומים בזמן אמת, לא היה מסיק בהכרח כי התובעת עצמה רקמה עסקת שוחד פלילית, אלא היה מבין כי מדובר בביקורת עיתונאית (בין אם מוצדקת, בין אם לאו) על שיקול הדעת של השרים הממנים", קבע השופט גולדשטיין.

לגבי הכתבה של דואק פסק השופט כי "יש לקבל את הטענה כי 'המסגור' הכולל של הכתבה היה משום ביקורת על השרים הממנים, ולא משום תחקיר פלילי על אודות עסקאות שוחד. אל תוך מסגרת זו שובץ האזכור הקצר על אודות התובעת [...] בהינתן שהכתבה כולה עסקה בשיקול דעתם של השרים הממנים, הצופה הסביר היה מבין כי גם האזכור של התובעת נועד להדגים את אותה 'תופעה'. כלומר, הביקורת כוונה למוטיבציה של השר ולא להתנהלות פלילית אקטיבית מצד התובעת".

עוד טען השופט בהקשר זה כי "ההיקף המינורי" של התייחסות דואק לבן חי שגב מחזק את המסקנה כי היא שימשה "דוגמה אגבית בלבד" לביסוס הטענה בדבר השרים.

אשר לפרסום של פלג, קבע השופט כי "יש לאמץ את גרסת הנתבעים לפיה הצופה הסביר היה מבין את דבריו של מר פלג, מתחילתם ועד סופם, כפרשנות פוליטית נוקבת המתמקדת בנבחרי הציבור". לפי פסק הדין, גם כאן האזכור של בן חי שגב היה "מינורי ואגבי" לביקורת שהפנה פלג לפוליטיקאים.

יחד עם זאת, השופט מצא כי על אף שהביקורת הופנתה בראש ובראשונה לשרים ולפוליטיקאים, גם האזכור השולי כלפי בן חי שגב מהווה לשון הרע כלפיה, לפי הגדרתו בחוק. עם זאת, חוק איסור לשון הרע מגן על פרסומים מסוימים שמהווים לשון הרע, בין היתר בהגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב. הכתבה של דואק, קבע השופט, זכאית להגנת אמת הפרסום ואילו הדברים של פלג זכאים להגנת תום הלב.

"אין ולא יכול להיות חולק כי הגרעין העובדתי הקשיח, ה'יבש', שעליו נסמכה גב' דואק בדיווחה, הוא אמת לאמיתה", קבע השופט. "דואק ציינה בכתבה שתי עובדות מרכזיות: האחת, כי שר התקשורת הגיש בקשה למנות את התובעת כדירקטורית מטעם הציבור בדואר ישראל; והשנייה, כי התובעת הייתה עדה בתיק 4000, וכי התביעה ביקשה להכריז עליה כעדה עוינת. הנתבעים הציגו מסמכים המאמתים עובדות אלו, לרבות החלטת בית המשפט המחוזי בתיק 4000 [...] בה נכתב מפורשות כי 'נוכח הסתירות בין ההודעה לבין העדות, אנחנו מתירים חקירה נגדית'. ברי, אפוא, כי בסיס הדיווח, במהותם של דברים, הוא אמת".

השופט גולדשטיין דחה את טענת בן חי שגב כי העובדה שלא הוצג, למשל, כי ביהמ"ש דחה את הבקשה להכריז עליה כעדה עוינת, עולה כדי הצגת "חצי אמת" מטעה. "אין בהשמטות אלו כדי לשנות את התמונה הכוללת באופן מהותי או כדי להפוך את הפרסום לשקרי", קבע.

עוד קבע השופט כי היה "עניין ציבורי מובהק" בפרסום של דואק. "זכותו של
הציבור לדעת, וחובתה של העיתונות לדווח על הקריטריונים המנחים באופן בחירת בעלי תפקידים בחברות ממשלתיות", קבע.

אשר לפרסום של פלג, השופט גולדשטיין כאמור קבע כי הוא חוסה תחת הגנת תום הלב, כיוון שדבריו היו הבעת דעה שכללה ביקורת על אנשי ציבור - הן הגורמים המממנים והן בן חי שגב. דבריו נאמרו במסגרת "פאנל פרשנים", בתשובה לשאלה על עמדותיו בקשר למינוי. "כל צופה סביר שראה את המשדר יכול היה להבין, על נקלה, כי מר פלג מביע את עמדתו ודעתו האישית", פסק השופט.

השופט רובינשטיין מוסיף וקובע כי הכף נוטה לכיוון חופש הביטוי של פלג ותום לבו גם משום שהגורמים הרגולטוריים אכן עיכבו במשך מספר חודשים את מינויה של בן חי שגב, לצורך בחינת החשש בדבר זיקה פוליטית שלה, וזאת עוד בטרם הפרסום של פלג.

בפסק הדין גם נדחתה הטענה של בן חי שגב כי מניע זר עמד בבסיס הפרסומים נגדה בחדשות 12. בן חי שגב טענה כי חברת החדשות היתה מעוניינת לנקום בה משום שבתפקידה הקודם פסלה את הצעת חדשות 12 להפעיל את ערוץ הכנסת. "לא מצאתי כל יסוד לפקפק בדבריו של מר פלג בעדותו לפיה כלל לא ידע על המכרז להפעלת ערוץ הכנסת ועל מעורבותה של התובעת בהליך זה", כתב השופט רובינשטיין.

"לא נעלמה מעיניי הפגיעה שחשה התובעת", כתב השופט לקראת סיום פסק הדין. "אין חולק - אף לא על הנתבעים - כי התובעת היא אשת מקצוע עתירת ידע, ניסיון וזכויות. אף אין ספק, כי תביעתה הוגשה מתוך רצון כן להגן על שמה הטוב, ולא ממניע זר כלשהו. כישוריה וניסיונה של התובעת הם אלה אשר הובילו לכך שהוועדה למינוי בכירים, אישרה את מינויה לתפקיד.

"ואולם, בהתנגשות הערכית שבין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, ובפרט החופש למתוח ביקורת על מהלכים שלטוניים ועל מינויים ציבוריים, ידה של ההגנה על חופש הביטוי, במקרה דנן, על העליונה".

השופט רובינשטיין חייב את בן חי שגב לשלם לנתבעים הוצאות בסך 45 אלף שקלים, ועוד 2,500 שקלים בגין התייצבות העיתונאים לדיונים.

64762-01-24

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 598KB)