"יש מישהו במדינה הזו שחושב שזה לא היה אינסייד ג'וב של השב"כ?! זה בסדר שאתם חושבים שלא היתה בגידה ב-6 באוקטובר, אפילו ב-7, אבל תראו מה קורה מהשמיני...".
זה מה שנאמר בסרטון ששיתף לאחרונה בנו של ראש הממשלה לאלפי עוקביו. קטע מערוץ יוטיוב קונספירטיבי בשם "טוב אקטואליה יהודית", ובו מופיעה עו"ד אודליה קדמי – דמות זניחה בציבוריות הישראלית – שמבקשת "רק לשאול שאלות" שמסתיימות תמיד באותו סימן קריאה: בגידה.
בסרטון, קדמי אף מוותרת לנו בחסדיה הרבים על החובה להאמין בבגידת השב"כ ב-6 וב-7 באוקטובר, וכביכול מעניקה לנו את הזכות לחשוב באופן עצמוני (בתנאי שנאמין בבגידה ב-8 באוקטובר). בעוד שאין לנו אלא להודות על החסד הרב שעשתה עימנו אודליה - סוכן כאוס של הקמפיין הישראלי להכחשת הטבח – כדאי שנעמיק בתופעה שהיא אירוע תודעתי חסר תקדים, שנזקיו עמוקים - וסופו אינו ידוע.
פריצת גבולות העוטף פרמה גם את גבולות התודעה והאמון. שמחת תורה 2023 הפכה לטראומה קולקטיבית. ובכל זאת, כבר בצהרי היום חוקרי "פייק ריפורטר" זיהו את תחילת התפתחותה של תיאוריית "הבגידה מבפנים".
לטענת המאמינים, לא מחדלים ואויב אכזר גרמו לטבח, אלא מזימה פנימית. יש המדברים על פקודות מסתוריות, אחרים מרמזים על מעורבות שב"כ, אמ"ן, אהוד ברק או יאיר גולן, או אפילו פרופסור אמריקאי שהגיע במיוחד למזימה. ומה שהתחיל בשאלות אותנטיות של אזרחים מוכי תדהמה וחרדה תועל לכדי קמפיין עמוס מסרים מופרעים ודמוניים שמופץ באופן שיטתי בידי פעילי ימין, עיתונאים ואושיות רשת.
כמו אש בכביש 1 התיאוריה התפשטה באין מפריע. בסקר שנערך על ידי נמרוד ניר ואסא שפירא באוניברסיטה העברית שבועות לאחר מכן נמצא כי כשליש מהציבור היהודי סבור שהתקיים שיתוף פעולה כלשהו בין חמאס וגורמים בישראל, ועוד 20% מאמינים בגרסה דומה במידה בינונית. עם הזמן נוספו עוד אלמנטים, ואחד מכל שישה יהודים השתכנע כי היה שיתוף פעולה עם "השמאל הישראלי".
קל לזלזל בתיאוריה ובנפשות שהיא קונה, אך עלינו להפנים שמדובר בגרסה ישראלית להכחשת הטבח. ההיסטוריה מלמדת שתיאוריות קונספירציה משגשגות ברגעי טראומה: הן מעניקות תחושת סדר מדומה ואשמים ברורים במקום בלבול ופחד, ובעודן מעוותות את ההיסטוריה הן מפוררות את החברה מבפנים. לעיתים הן קמפיין פוליטי אפל המתחפש ל"חקר האמת". כך קרה אחרי 11 בספטמבר, אחרי רצח רבין, אחרי מגפת הקורונה – וכך גם כאן.
הנזק כפול. ראשית, הכאב, האבל והלמידה מהאסון מיטשטשים, והמשאבים מופנים למאבק נרטיבים היסטורי. שנית, נוצר קיטוב אלים של החברה. תאוריות בגידה אינן מחפשות תשובות – הן מסמנות דמונים שגם יאותרו מסתתרים בתוך הבית: בארגונים, במשרדי ממשלה, בצבא, בתקשורת ובמערכת המשפט, בבית השכן.
הצייצנית הביביסטית מירי ברבי בטוויטר, 8.10.2023. לאחר הפרסום הפכה את הקביעה הנחרצת לתהייה (צילום מסך, לחצו להגדלה)
ובכל זאת, כיצד תיאוריה כה מופרעת, הגורסת שאלו שהקדישו את חייהם לשירות הציבור קשרו קשר עם ארכי-מחבל כדי לפגוע בנתניהו, תפסה בציבור גדול כל כך, מהר כל כך? במידה רבה מדובר באבולוציה של קמפיין מכונת הרעל, שסימן במשך שנים את מתנגדי הממשלה כבוגדים.
מי שמחו באופן לגיטימי צוירו כסוכנים זרים בעלי אינטרס, בוגדים ממומנים על ידי גורמים עלומים הפועלים במחשכים ובדרכים זדוניות, אלימות ומהפכניות, לא כדי להחליף את שלטון נתניהו, כי אם להחריב את מדינת ישראל.
נדרשו שנים של שחיקת העיתונות, מערכת המשפט ומוסדות בישראל בדרך לשטיפת מוח באמצעות המערב הפרוע שברשתות החברתיות, כדי שמכונת הרעל תטמיע קונספירציה דמונית נגד נתניהו וממשלתו בקרב ציבור רב של תומכי הממשלה.
וכך, מול האסון הגדול בתולדות המדינה, קל היה להנדס את השנאה בהתאם: במקום להתמודד עם התרעות שלא נענו, מחדלים מערכתיים וכישלון הצבא – באמצעות אדפטיציה קלה משפיענים, פעילים, ארגונים וכמובן פוליטיקאים, הפכו את המחדל להמשכה של "הבגידה".
במשך שנים הקלנו ראש בקמפייני מכונת הרעל – וראו כמה המחיר אדיר: הכחשת הטבח הישראלית מהווה דלק עבור מכחישי טבח בעולם, ומעבר לעלבון לזכר הקורבנות ולקושי של הנפגעים למצוא נחמה – היא מחבלת ביכולת של החברה הישראלית לעמוד מול האסון, ללמוד ממנו ולבנות מחדש את החוזה החברתי שנקרע באותו יום. במקום, המשאבים מופנים לכינון עלילה שטנית שאין בה תקומה – אלא נקמה.
דווקא בשל השאלות שחובה לשאול לאחר המחדל, צריך וחשוב שתהיה חקירה ממלכתית. אך כשזו מסוכלת, על הריק שנוצר משתלטות השמועות והקונספירציות. 7 באוקטובר הוא אסון שאי אפשר להכחישו – ואסור לגרסת הכחשת הטבח הישראלית לשרש את עצמה ולהפוך את האסון והמחדל לסיפור על בגידה. לא בשם הנרצחים, לא בשם החיים, ולא בשם הדורות הבאים.
ניר רוזן הוא מנכ"ל "פייק ריפורטר"