אי אפשר להרעיב מחבל
ניר חסון מדווח ב"הארץ" כי לפי ארגון Human Rights Watch ישראל מבצעת ברצועת עזה פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות וטיהור אתני. הצרכים הצבאיים של ישראל, קובע הדו"ח של HRW, אינם יכולים להצדיק פינוי של כמעט 90% מתושבי הרצועה מבתיהם, לעיתים קרובות יותר מפעם אחת. מה גם שהמתקפה הישראלית פגעה במכוון בבתי חולים, בתי ספר, מתקני אנרגיה ומים, מאפיות וקרקעות חקלאיות, הרסה יותר מ-60% מהבתים, 80% מהבניינים המסחריים והציבוריים, 93% מבתי הספר ו-100% מהאוניברסיטאות.
HRW הוא ארגון זכויות אדם מנוסה ומוכר. כשהדו"חות שלו מבקרים את ישראל הוא מואשם בהטיה אנטי-ישראלית בוטה והסתמכות על מקורות מפוקפקים. כשהדו"חות שלו מבקרים את הפלסטינים או אויבי ישראל האחרים הוא מקבל מקום של כבוד גם בכלי תקשורת ימניים. הייתכן שהארגון פשוט מוטה נגד הפרת זכויות אדם?
ב"מעריב" כותב דוד בן-בסט על ארגון זכויות אדם אחר, "רופאים ללא גבולות", שהתריע לאחרונה על השלכות התמוטטות מערכת הבריאות העזתית. בן-בסט קובל על כך שהארגון מתעלם ממעשי חמאס, מהעובדה שעד לפני כמה חודשים מעבר רפיח היה פתוח למצרים ומגורל החטופים. "שילכו חצופי הארגון לבדוק את רצח העם של המיעוטים הכורדים בטורקיה, את שפיכות הדם והמלחמות באפריקה, את מעשי הרצח ודיכוי העם באיראן, אפגניסטן, סין וקוריאה הצפונית", הוא כותב.
כמובן, ולו היה בבעלות בן-בסט חיבור פעיל לאינטרנט היה בוודאי בודק זאת ונמנע מהשגגה, שארגון "רופאים ללא גבולות" פעל בכל המדינות (והיבשות) שאליהן שלח אותו בן-בסט: טורקיה, אפריקה, איראן, אפגניסטן, סין וקוריאה הצפונית, אם כי על זו האחרונה לא פרסם הארגון דו"ח כבר עשרים שנה. שמא זו הדוגמה הרצויה בעיניו של בן-בסט?
בסיום הטור הקבוע של בן-בסט ב"מעריב" מתואר הכותב כ"מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל".
מעבר לעובדה הברורה שעולה מהקרדיט הארוך מדי הזה, לפיה בן-בסט יכול לחנות את רכבו היכן שהוא רוצה; ומלבד הפרט הפיקנטי שדומה כי זה המקום לציין - מדינת האי המיקרונזית נאורו סילקה את "רופאים ללא גבולות" משטחה שנה לאחר שהארגון החל לפעול במקום; בולט בהעדרו מהקרדיט של בן-בסט מה שנדמה כסיבה האמיתית לכך שהגיגיו ראויים לדפוס בעיתון של אלי עזור: כוחו הפוליטי כחבר מרכז הליכוד לשעבר ומי שעדיין נחשב מקורב לחברי כנסת רבים, ויכולתו להשפיע על עסקיו של המו"ל עזור, שגם לו בעלות בתחנות רדיו מקומיות.
עזור ובן-בסט, כמו גם בעלים אחרים של תחנות רדיו אזוריות, מחזיקים בימים אלה אצבעות לשר התקשורת שלמה קרעי, שיצליח להעביר את תוכניתו לפוליטיזציה של אסדרת שידוריהן.
הנה, המאבק להרס הרגולציה על התקשורת מתחבר למאבק להרס דיני המלחמה הבינלאומיים.
"ההרס ברצועה מוחלט", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "הצורך המבצעי מובן; התוצאות מטרידות. המשימה היא לנטרל את היכולת של המחבלים להחביא מטענים, למלכד רחובות, למצוא מסתור מעל ומתחת לקרקע. ההרס הוא פועל יוצא שלה. מה שנראה מהצד שלנו כהכרח בל יגונה, נתפס בארגוני סיוע בינלאומיים כג'נוסייד. אפשר להתרפק בחמדה על נשים פלסטיניות שזועקות נגד חמאס כשחיילי צה"ל חמושים מלווים אותן מסביב; אי-אפשר להתעלם מהסבל האנושי, מהחורבן הטוטאלי, מאסון הפליטות".
ב"גלובס" מראיין אריאל ויטמן את ג'ון ספנסר, שעומד בראש המכון ללימודי לוחמה אורבנית באוניברסיטת ווסט פוינט ומי ש"נחשב למומחה מספר אחת בעולם ללוחמה אורבנית". ויטמן, שצוטט מאז תחילת המלחמה לא פעם על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, פורט לפרוטות את דברי ברנע על "הצורך המבצעי".
"לפני שביקרתי בעזה, נהגתי לומר שחמאס בנה מנהרות מתחת לכל בית חולים או בית ספר, אבל אחרי שלושה ביקורים באזור מאז 7 באוקטובר למדתי שלא, הם קודם כל בנו מנהרה צבאית, ורק אחר כך את בית הספר שיגן עליה", אומר ספנסר ל"גלובס".
לפי ספנסר, חמאס גרועים מהנאצים ואל-קאעידה משום שאימצו אסטרטגיה המתבססת על הקרבת האוכלוסייה שאותה הם אמורים להנהיג. מנגד, מדגיש המומחה האמריקאי, ישראל דווקא עומדת בחוקי המלחמה, "שבבסיסם הכרח ובעיקר מידתיות". גם יחס ההרוגים האזרחיים לעומת הלוחמים במלחמת עזה הוא לדבריו "בין המספרים הנמוכים ביותר בלוחמה אורבנית". כפתור ופרח.
הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי, 1.10.2024 (צילום: אורן בן-חקון)
"חוות הדעת של הפצ"רית מונעת את יישום 'תוכנית האלופים' בצפון רצועת עזה", מתריעה כותרת ("פרסום ראשון") מעל ידיעה מאת שירית אביטן-כהן בכפולה הפותחת של "ישראל היום". לפי הידיעה, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת יולי אדלשטיין דרש השבוע פעם נוספת מנציג צה"ל בוועדה כי חוות הדעת של האלופה יפעת תומר-ירושלמי תועבר לידי הוועדה אולם צה"ל מסרב לשתף פעולה.
"בדיון לפני שבועיים נאמר לחברי הוועדה כי הפצ"רית סבורה כי אין לאפשר את הרעבת האוכלוסייה בצפון הרצועה, ושהדבר מנוגד לחוק הבינלאומי", כותבת אביטן-כהן ומיד מוסיפה: "זאת בניגוד לקוד האמריקני, לפיו אם הצבא מאפשר לאוכלוסייה לעזוב, מי שנותר בה הוא בגדר מחבל ולכן אין מדובר בהרעבה".
אולי כדאי שמישהו יספר למומחה מספר אחת בעולם ללוחמה אורבנית ומי שנתניהו מרבה לסמוך על קביעותיו, שהוא במקרה גם אמריקאי, על אותו קוד אמריקאי שאליו מתייחסת אביטן-כהן. בראיון ל"גלובס" מתריע ספנסר מפני אימוץ "תוכנית האלופים". לפי ספנסר, "התוכנית לחלוטין לא חוקית מבחינת חוקי המלחמה. זו הפרה של החוק הבינלאומי".
ספנסר מסביר: "אפשר להטיל מצור על האויב ולנתק אותו מאספקה, אבל אם יש שם אזרחים, עליך לספק להם גישה לאספקה חיונית. לפי תוכנית האלופים, קודם כל יש מצור. אמנם האזרחים מתבקשים לצאת, אבל לתת חלון זמנים שאם במהלכו הם לא יעזבו, האספקה שלהם תיעצר, זו חציית גבול". כן, ברור. חציית גבול של הדין הבינלאומי. אבל האם הרעבת האוכלוסייה חוצה גם את הגבול של הקוד האמריקאי?
אביטן-כהן לא מפרטת בידיעה הקצרה שלה מהו אותו "קוד אמריקאי". תחת זאת היא מביאה בהרחבה ממכתב ששיגר ח"כ עמית הלוי לראש המל"ל צחי הנגבי. "מדובר בעמדה קיצונית מאוד של הפצ"רית, שלמעשה אין לה כל בסיס בדין הבינלאומי", טען ח"כ הלוי, וזאת על סמך "בדיקה שערכתי בעצמי".
לח"כ הלוי יש גם הצעה לפתרון: "דרישת הלוי היא כי כפי שהממשלה מסתייעת בייצוג חלופי כאשר היועצת המשפטית לממשלה לא מעוניינת לייצג חלק מהשרים במקרים שונים, כך תוצג בפני הצבא והקבינט חוות דעת משפטית חלופית בנושאים ביטחוניים מהותיים".
הנה עוד שומרת סף שכבר אישרה לביצוע הרבה מעבר לנתפס ובכל זאת מנסה בשארית כוחותיה להותיר איכשהו את מדינת ישראל מחוץ למועדון המדינות המצורעות בעולם, והנה עוד פוליטיקאי שמציע להפריט את תפקידה כדי לקבל את הייעוץ הרצוי לו. והעיתונות, שבעצמה אמורה להיות שומרת סף? הנה עוד עיתונות שמדבררת דווקא את הפוליטיקאי.
ובינתיים, בעיתונות הפלסטינית
????עיתונים פלסטינים 15.11.24 |
???? אל-קודס》הרעב מתפשט בצפון
????️הוצאה להורג של נשים וילדים ברחוב
???? אל-איאם》35 שהידים.. הפגזת בית ספר בעזה וחוזרים ברפיח
???? אל-חיאת אל-ג'דידה》הדימום המר..!#القدس
#الأيام
#الحياةالجديدة
#فلسطين #صحفhttps://t.co/SM5DRO5deZ
#الجنوب pic.twitter.com/udyqbfRV99— Yasser Okbi (@OkbiYasser) November 15, 2024
מכלול חריג, חמור ומתמשך
"הבעיה", אומר רביב דרוקר לנחום ברנע שמראיין אותו עבור "המוסף לשבת" בעקבות התחקיר ששידר על השר איתמר בן-גביר, "היא במה שהוא עשה ועושה במשטרה. למה נקבתי בכתבה בשמות עיתונאים שמשתפים איתו פעולה? הרי ידעתי שאני קונה אויבים לנצח. עשיתי את זה כדי להבהיר שאנחנו לא יכולים להסתתר יותר מאחורי אי-הידיעה. פשע לשתף פעולה עם האיש הזה".
התחקיר של דרוקר על השר בן-גביר התבסס על תכתובות והקלטות מקבוצת הייעוץ האסטרטגי של השר, שהגיעו לידיו. "בן גביר לא יודע מי חשף אותו. אני יכול לומר רק שמדובר ביותר ממקור אחד", מצהיר דרוקר.
"בשני הפרקים של התוכנית יש שבע דקות תמציתיות שמבהירות הכל", מוסיף עיתונאי חדשות 13, "הוויכוח על ההתמודדות עם גל הפיגועים. אם אנחנו עושים מה שעשו בעבר, מתאונן בן גביר, אם אני לא עושה משהו אחר - יגידו, בשביל מה הצבענו לבן גביר. אף אחד מהיועצים לא מבין בחומר, לא מתעניין בחומר. אף אחד לא שואל מה ניתן לעשות, אף אחד לא מציע למנות צוות חשיבה, להכין תוכנית. העיקר לבוא לתקשורת עם משהו מהיר, מיידי. כל השאר לא רלוונטי. נהגנו לומר על נתניהו שהוא חושב על מהדורת החדשות הבאה בטלוויזיה. בן גביר חושב על המבזקון הבא ב-ynet".
"כל מה שמופיע בתחקיר אלה דברים שאני גאה בהם", מכריז השר בן-גביר בראיון שהעניק לאסף משניות מ"בשבע". בתגובה לחשיפת המעורבות העצומה של הרעייה איילה בן-גביר במהלכיו אומר השר: "אצל דרוקר נשים צריכות רק להיות במטבח, אבל אצלנו זה לא ככה. אני גאה בזה שאשתי, שהולכת איתי באש ובמים כבר 20 שנה, מייעצת לי. היא אחת היועצות הכי חשובות שיש לי".
מיד בהמשך מוסיף השר בן-גביר: "אני גאה בזה שבנצי גופשטיין הוא חבר שלי שמייעץ לי פוליטית".
כאן, שימו לב, ולהבדיל מבת-זוגו איילה, מקפיד השר לציין כי הייעוץ שהוא מקבל מגופשטיין הוא פוליטי. בשנה שעברה הגיש בן-גביר תביעה בסך 3 מיליון שקלים נגד "הארץ" והכתב הלעומתי לו ג'וש בריינר, בין היתר משום שבריינר דיווח כי גופשטיין "מייעץ בקביעות" לשר בן גביר - "כולל בנושאי משטרה וביטחון". בן-גביר, מנגד, הכחיש נמרצות ואף טען כי מדובר בדיבה.
חומרים מהקבוצה הפנימית של השר בן-גביר הגיעו גם לבריינר, שפרסם אותם בהרחבה. בין היתר, התברר, כי גופשטיין אכן מייעץ לשר גם בנושאי ביטחון.
איתמר בן-גביר (בחזית) עם בנצי גופשטיין, 2019 (צילום: הדס פרוש)
המראיין של השר בן-גביר ב"בשבע", משניות, לא מעמת את כבוד השר עם החשיפה שעלולה לפגוע בסיכויי תביעת המיליונים שלו.
"יש לי המון הצלחות בתפקיד", מתרברב השר לביטחון לאומי, אם כי גם הוא מודה שלא הצליח "לטפל בפשיעה במגזר הערבי".
לדבריו, אחת הסיבות לכך היא היועמ"שית גלי בהרב-מיארה. "שני המפכ"לים האחרונים, גם שבתאי וגם דני לוי, ביקשו לאשר להם לבצע האזנות למכשירים סלולריים", טוען השר. "לפי הערכות שלהם, ברגע שייתנו למשטרה את האפשרות להשתמש בכלי הזה, נוכל בתוך טווח זמן קצר ביותר להוריד 30 אחוזים מהרציחות במגזר. זה לא קורה כי היא לא מאפשרת לזה לקרות, ואת התוצאות אנחנו רואים בשטח בצורה נוראית".
מעניין, אחרי שנחשפה פרשת הרוגלות במשטרה דרש בן-גביר ועדת חקירה ממלכתית.
"היועמ"שית לנתניהו: שקול המשך כהונת בן-גביר", נכתב בשער "ישראל היום". כתבת המשפט החדשה של העיתון אלינור שירקני-קופמן מדווחת כי גלי בהרב-מיארה שיגרה אמש "מכתב דרמטי" לנתניהו שבו היא מפרטת "צבר אירועים רחב, שהתרחש בפרק קצר יחסית, והמשקף חריגה שיטתית מסמכות", מה שמצדיק לדבריה בחינה מחדש של כהונת השר.
ב"הארץ" מצטט חן מענית כמה משפטים דרמטיים באמת מהמכתב, כגון "השילוב בין ההתערבויות הפסולות לכאורה בפעילותה של המשטרה ובין התלות של קציני המשטרה בשר לקידומם פוגע באפשרות להבטיח כי המשטרה תפעל מתוך נאמנות לציבור ולא לדרג הפוליטי". עוד כתבה היועמ"שית כי בן-גביר חולל "מכלול חריג, חמור ומתמשך של זלזול בחוק, הפרת דין ופגיעה בעקרונות יסוד משטריים, תוך פוליטיזציה של עבודת המשטרה".
אנה ברסקי מדווחת ב"מעריב" כי כבר ביום ראשון התייחס ראש הממשלה בנימין נתניהו לאפשרות שהיועמ"שית תוציא חוות דעת התומכת בדרישה לפטר את השר בן-גביר. "אני לא מתכוון לפטר את בן גביר!", אמר נתניהו, לפי הדיווח של ברסקי. ב"ידיעות אחרונות" מצטטים טובה צימוקי ונטעאל בנדל מדברי השר בן-גביר בישיבות פנימיות השבוע. "היועמ"שית רוצה להפיל את הממשלה", הצהיר.
בראיון למשניות ב"בשבע" אומר בן-גביר על בהרב-מיארה: "פעם אחר פעם ניגשתי לראש הממשלה ואמרתי לו שהיא חייבת ללכת. אנחנו מתקרבים לרגע שבו לא תהיה לי ברירה אלא להציב אולטימטום לנתניהו. או היא או אני. רק אחד מאיתנו יוכל להישאר בתפקיד. מזמן היא הייתה חייבת ללכת הביתה".
"המתקפה של נתניהו בימים האחרונים על השב"כ והיועמ"שית אינה מקרית. בחירת טראמפ, פיטורי גלנט שעברו בשקט יחסי והחקירות החדשות בלשכתו מגבירים את הלוחמנות של נתניהו ואת התיאבון להדחות נוספות", כותב סמי פרץ ב"דה מרקר".
ב"ידיעות אחרונות" טוענת טובה צימוקי כי הסיכוי לכך נמוך. "פיטוריה לא ריאליים כעת", מעריכה מי שנחשבת למקורבת מאוד לראשי מערכת המשפט זה עשרות שנים. "ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים לוין אינם מתכוונים להדיח את בהרב-מיארה, למרות שהיו משתוקקים לעשות זאת", היא כותבת.
לזה אני קורא פתיח
"חרף המאמץ המשותף של צה"ל, השב"כ, פרקליטות המדינה, המשטרה והתקשורת להפיל את ראש הממשלה בחודשיים שנותרו עד להשבעת הנשיא טראמפ, בכל זאת קורה משהו טוב בארה"ב", כותב אמנון לורד בפתח טורו הקבוע במוסף "השבוע" של "ישראל היום".
מניפולציה על האמת
"החשד: ברוורמן פעל לשנות את זמני השיחות של נתניהו בבוקר הטבח", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ".
"הוראה בלתי חוקית", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב".
"11 דקות", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות".
"בכיר במשטרה: זה לא אירוע סמנטי של 11 דקות, זה פלילי", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ".
"אני לא יודע אם אפשר יהיה להוכיח את זה", מסייג בן כספית ב"מעריב" לפני שהוא פותח את חרצובות מקלדתו: "אבל החל ב-8 באוקטובר החל בלשכת ראש הממשלה מבצע נרחב לאיסוף חומרים, שיפוץ חומרים, ניסיון להעלמת חומרים שקשורים בדיונים ביטחוניים, פרוטוקולים, ישיבות ביטחוניות וכו', סביב מחדל 7 באוקטובר. נאספו גם תיקים על יריבים פוליטיים, ועל שותפים פוליטיים. מטרת המבצע הייתה ברורה ופקודת היום ניתנה על ידי הגברת נתניהו בכבודה ובעצמה: למלט את ביבי מהאחריות לטבח ולהטיל אותה על אחרים".
צחי ברוורמן, ראש הסגל של בנימין נתניהו, 11.11.2024 (צילום: חיים גולדברג)
"מעל לפני השטח השאלות 'קשות': האם 'בכירים' עשו מניפולציות על תמלילים? כלומר: האם אנשים שהענקנו להם כוח הפעילו מניפולציה על האמת?", כותב אלון עידן בטורו שבמוסף "הארץ". "אבל מתחת לפני השטח השאלה אחרת לגמרי: האם אתה בעד האפשרות שאנשים שרגילים להפעיל מניפולציה על האמת, יקבלו כוח? זו השאלה היחידה שעומדת לדיון".
בדיווחים על חקירתו של צחי ברוורמן אתמול במשטרה משובצת גם תגובת בא-כוחו: "ראש הסגל פעל מתוקף סמכותו ובגדר תפקידו", מצוטט עו"ד ז'ק חן, המייצג גם את שאול ואיריס אלוביץ', שנאשמים לצד ראש הממשלה נתניהו במשפט המו"לים.
חזון הבלהות
"איך מנהלים מלחמה מאולם בית המשפט?", תוהה ב"ישראל היום" שירית אביטן-כהן בעקבות החלטת שופטי משפט המו"לים לדחות את בקשת ראש הממשלה נתניהו לעכב את תחילת עדותו בהליך הפלילי המתנהל נגדו זה קרוב לחמש שנים ולחייבו להתחיל להעיד כבר ב-2.12.
"נניח שב-2 בדצמבר, בשעה שנתניהו אמור להתחיל למסור עדות בבית המשפט, ישראל תידרש לפעולה ביטחונית דחופה - תקיפה באיראן, מבצע חסוי בעזה להשבת החטופים, או חיסול בכיר בצמרת ארגון טרור מקומי", כותבת אביטן-כהן. "בכל אחד מהתרחישים האלה, יידרש ראש הממשלה להתייעצויות ארוכות בחפ"ק בקריה, ולא יוכל להתייצב למתן העדות.
"מה יקרה אז? כנראה הדיון יידחה למחרת היום. בתרחיש אחר, נתניהו יכול להתייצב למתן עדותו אך תוך כדי להיקרא לדיון דחוף. האם מי מהשופטים יקרא לחסום את יציאתו? כנראה לא. הידרשות ראש הממשלה למתן עדות במשך ימים ארוכים בבית המשפט בזמן המלחמה מייצרת קונפליקט, שיכול היה להימנע במתן עדיפות לניהול ענייני המדינה על פני ענייניו של אדם, הגם שהוא ראש הממשלה, אך שופטי בית המשפט החליטו השבוע לגלגל לפתחנו את תפוח האדמה הלוהט הזה".
נזכיר כי היה זה נתניהו שגלגל לפתח בית-המשפט העליון את תפוח האדמה הלוהט, כשהתעקש כי הוא יכול לעמוד לדין פלילי ולנהל את המדינה במקביל. כדי להכשיר את נסיגתו של נתניהו מהתחייבותו מגיעה אביטן-כהן עד לסוגיית ה-101. "גם החטופים, שנמקים בשבי חמאס, נדרשים לטיפול ראש ממשלה שאינו עסוק בנושאים פוליטיים ואחרים, וגם לא בהכנת עדותו למשפט", היא כותבת.
18 מבני משפחות החטופים, דווקא ביקשו מבית-המשפט שידחה את ניסיון העיכוב של נתניהו. "אכן, לכל נאשם מגיע יומו בביהמ"ש, אולם במקרה זה 'יומו' של המבקש משליך על 'יומם' של 101 חטופים הנמקים בשבי החמאס, על 'יומם' של חיילי צה"ל שנלחמים כבר למעלה משנה, ובפועל על 'יומם' של כל אזרחי מדינת ישראל", טענו בני המשפחה.
כותבת נוספת ב"ישראל היום", עירית לינור, מצטטת בטורה כמה מילים מהחלטת השופטים השבוע: "לא שוכנענו כי חל שינוי מהותי שעשוי להצדיק את שינוי מועד העדות".
"ברור", כותבת לינור. "כולה מלחמה".
פובליציסטית "ישראל היום" מתעלמת ומעלימה מקוראיה את הפרט החשוב הבא: כשבית-המשפט קבע לפני קרוב לחמישה חודשים את מועד תחילת עדות נתניהו המלחמה כבר היתה בעיצומה. מהבחינה הזו אכן לא חל שינוי מהותי במצב העניינים.
"כל שופט שבאמת יושב בתוך עמו היה נעתר לבקשת דחיית העדות של נתניהו במשפטו", כותב חגי סגל בפתח מוסף "יומן" של "מקור ראשון". "גם בימים כתיקונם קשה להעלות על הדעת עמידה של ראש הממשלה ימים רבים על דוכן העדים, בוודאי בימי מלחמה קשה באינספור חזיתות [...] האם כבוד השופטים יתירו לו לעיין בפתקים בהולים מעוזריו תוך כדי חקירה? ידרשו לעיין בהם כדי להבטיח שלא מדובר בעצה מפרקליטו? יש להם סיווג ביטחוני מתאים?".
להבדיל מאחרים, לסגל יש די יושרה כדי להזכיר שנתניהו התחייב שיוכל לכהן במקביל כראש ממשלה ונאשם פלילי. "כשהבטיח לנהל את משפטו כאחד הנאשמים, הוא היה חייב לקחת בחשבון את האפשרות שארצו המאוימת תיקלע פתאום למלחמה קשה", קובע סגל. "ובכל זאת, בעת הזו טובת המדינה מחייבת את דחיית העדות, וזהו השיקול העיקרי שאמור לעמוד לנגד עיני השופטים. הם הרי שופטים את נתניהו בשם המדינה ולמענה, אז כיצד הם יכולים להשאיר אותה כעדר ללא רועה במצב מלחמה?".
סגל, שהמליץ על כך גם בעבר, שב ומביע תקווה להליך גישור והסדר טיעון שיסיים "את חזון הבלהות שנקרא משפט נתניהו".
"בצלה של העדות הקרבה", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", "המושגים הישנים 'עסקת טיעון' ו'גישור פלילי' שוב נשמעים במסדרונות הפוליטיים. אם יש דבר שהוא בגדר מוסכמה אצל הפרקליטים המעורבים בתיקי נתניהו, בהווה ובעבר, זה שעדות תהיה עבורו כמעט כהתאבדות. כל מי שנחשף לתמלילי חקירותיו, להתפתלויות, לגרסאות שהופרכו, ל'לא זוכר' השיטתי, יצא עם מסקנה אחת: לנאשם הזה אסור לעלות על דוכן העדים. ההכרה הזו עומדת בבסיס אין סוף תרגילי ההשהיה והדחיות שנקטו סנגוריו של הנאשם מספר 1 (שבית המשפט למרבה הצער אפשר אותם). אבל גם את הרכבת החבוטה הזו, שבכל קרון וגלגל שלה חיבלו בשנים האחרונות, אי אפשר לעצור בסוף".
"ההערכה במערכת המשפטית היא שראש הממשלה עוד ימצא טריקים שלא להגיע להעיד, גם אחרי החלטת בית המשפט שלא לקבל את בקשת הדחייה שהגיש בגלל המלחמה", כותבת טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות".
"נתניהו חייב וצריך לעמוד לדין על המעשים החמורים שמתוארים בכתבי האישום", כותב שלום ירושלמי בעמודי החדשות של "מקור ראשון", "אבל אי אפשר לשלוף ראש ממשלה באמצע מלחמה, לחקור אותו על הדוכן במשך שבועות ארוכים, עשר שעות בממוצע ביום, ולנתק אותו מתהליך קבלת ההחלטות כאשר ישראל נמצאת עדיין תחת מתקפה מכל הכיוונים, ניצבת מול איום איראני ממשי. אין בזה שום היגיון. זה כמו לקחת מנהג את ההגה במהלך נסיעה בכביש מהיר".
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תוקף את מערכת המשפט לפני פתיחת משפטו כשמאחוריו חברי-כנסת ושרים מהליכוד. בית-המשפט המחוזי בירושלים, 24.5.2020 (צילום: יונתן זינדל)
מה המסקנה? שעל נתניהו לצאת לנבצרות זמנית? שלא היה צריך להתחייב שיוכל לנהל מדינה כמו ישראל ולעמוד לדין פלילי במקביל? המסקנה של ירושלמי היא שלא היה שווה להתחיל בכלל עם כל הניסיון הזה של העמדת נתניהו לדין. "במבט לאחור, החקירות הממושכות וכתבי האישום נגד נתניהו לא שווים את המחיר הלאומי והחברתי הכבד שאנחנו משלמים במהלך עשר השנים האחרונות", הוא כותב. "[...] מאז שהחלו החקירות נגד נתניהו, ישראל הלכה והתפרקה לרסיסים. העם נחצה בין תומכים ומתנגדים, ונתניהו - שתמיד ידע לרכב על גל המחלוקת - רק העמיק את הקרע [...] ראש הממשלה רתם לצידו פוליטיקאים כמו יריב לוין ודוד אמסלם, שגם כך תיעבו את המשטרה והפרקליטות, והחל בהפיכה משטרית מסוכנת שקרעה את העם לגזרים".
כמו תינוק שמשתולל כשההורים מחליטים לקחת ממנו את המשחק החביב עליו, כך נתניהו וראשות הממשלה. הוא מוכן להפיל יחד איתו את כל מוסדות המדינה, רק כדי שלא ייאלץ לעזוב את השלטון.
כיצד הצליח נתניהו לשרוד כמעט חמש שנים של משפט פלילי? בין היתר בזכות מערך תעמולה משוכלל שחלקו נטוע עמוק בתקשורת המרכזית וחלקו האחר מתנהל באופן עצמאי בעולמות הרשתות החברתיות. מקריאה ב"מקור ראשון" הבוקר עולה כי המסרים של "מכונת הרעל" הצליחו לבלבל גם עיתונאים כמו ארי שביט. בטור במדור הדעות של העיתון מכנה שביט את המשפט של נתניהו "מוזר". לדבריו, "פעם אחר פעם עדיות קרסו, ראיות התפוררו ותיאוריות קשר התפוגגו".
מעניין מהם מקורות המידע שעליהם הסתמך שביט כדי להגיע למסקנה הזו. תיאוריית הקשר השקרית המרכזית במשפט שבו עומד נתניהו לדין היא שהפרקליטות והמשטרה עשו יד אחת עם התקשורת כדי לתפור תיקים מפוברקים לראש הממשלה במטרה להדיחו מעמדת כוח. זה בדיוק הקשקוש שנתניהו מתיז לכל עבר כבר קרוב לעשור כדי להצדיק את אחיזתו בשלטון.
בנימין בונפרטה
במלאות 88 שנה להולדתה של דליה רביקוביץ מפרסם מדור "ספרות ותרבות" המוצלח של "ידיעות אחרונות" (עורך: אלעד זרט) שתי רשימות שפרסמה המשוררת המנוחה מעט לאחר עלייתו הראשונה של בנימין נתניהו לשלטון.
"יש בעלייתו של נתניהו משהו נפוליאוני", כתבה כחצי שנה אחרי שנבחר לראשונה לתפקיד ראש הממשלה. "עדיין איננו יודעים היכן גבול שאפתנותו. אם לא יבחר להיות כהנרי החמישי, הוא עתיד למצוא את עצמו במקומו של ריצ'רד השלישי, שגבר על כל מתנגדיו ובכל זאת סיים את תקופת שלטונו בזעקה נואשת: 'מלכותי כולה בעבור סוס'".
צה"ל
"איך למלא את השורות החסרות", נכתב בכותרת ידיעה בעיתון אחד.
"מחיר המלחמה ואתגרי כוח האדם: רבע מההרוגים-מפקדים", נכתב בכותרת ידיעה בעיתון אחר.
"אחרי יותר משנה של לחימה, כוח האדם של צה"ל נשחק ומצטמצם – ויהיו לכך משמעויות כבדות אם תחליט הממשלה להרחיב את התמרון בדרום לבנון ולבסס משטר צבאי בעזה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה בעיתון הראשון. "בצבא צפויים להציג לקבינט את התיקונים בחקיקה שנדרשים באופן מיידי: הארכת שירות החובה לשלוש שנים, העלאת גיל הפטור ל-45 וגיוס חרדים • צה"ל: "מילואימניקים ישרתו לפחות חודשיים וחצי ב-2025" • נתוני המלחמה המלאים".
בעיתון השני קוראת כותרת המשנה: "793 חיילים הי"ד נפלו מאז תחילת המלחמה, 12 מהם רק בשבוע האחרון. המספר הבלתי נתפס של הנופלים הותירו אחריהם 1,543 הורים שכולים, 2,569 אחים, 180 אלמנות ו-507 יתומים".
בעיתון הראשון הידיעה נפתחת במשפטים הבאים: "בצל צווי ההתייצבות שצה"ל יוציא מיום ראשון הקרוב ל-7,000 צעירים חרדים, הצבא צפוי לשקף לקבינט את המשמעויות הכבדות של כוח האדם השחוק: הפעולה הנרחבת יותר בדרום לבנון, המשך הכיבוש הקבוע ברצועת עזה והקמת ממשל צבאי לשני מיליון עזתים כפי שדורשים חלק מהשרים, ואת החקיקה שנדרשת באופן מיידי ומעוכבת מתחילת השנה משיקולים ואינטרסים פוליטיים בסוגיית השתמטות החרדים".
בעיתון השני הפתיחה שונה: "שנה ויותר מחודש למלחמה בעזה ובצפון, שהטילה ומטילה עומס כבד על החיילים. הצבא ניצב בפני אתגרי כוח אדם חסרי תקדים. כבר כיום חסרים לצבא 7,500 לוחמים, 2,500 תומכי לחימה, בצבא אומרים כי אם שירות החובה לא יוארך ל-36 חודשים, לא יעוגן בחוק מתווה שירות המילואים, ולא יוגדלו מקורות גיוס, הצבא לא יצליח למלא את שורותיו".
בעיתון הראשון טוען הכתב כי "בצבא יציגו בימים הקרובים לשרי הקבינט את הדד-ליין בתיקוני חקיקת חוק השירות בצה"ל והגיוס לציבור הכללי שאינו חרדי, כאשר הוא יהיה כרוך או יקביל לחוק התקציב שחייב לעבור עד לסוף חודש דצמבר. לפי התיקונים העדכניים להם נדרש צה"ל, יש להאריך את שירות החובה לחיילי הסדיר לשלוש שנים מ-32 חודשים, ואת גיל הפטור ממילואים מ-40 ל-45".
בעיתון השני נטען כי "הצורך המובהק להגדיל את מצבת כוח האדם בצבא נובע מהצרכים הבטחוניים שגדלו, ולא צפויים להשתנות דרמטית בטווח הזמן הנראה לעין, ומהכמות העצומה של חיילים שנפלו ונפצעו במלחמה הזו".
חדי-עין שמו בוודאי לב למילה אחת ששבה וצצה בעיתון אחד, אך נעדרת מאחר: "חרדים". זאת, משום שהידיעה ראשונה, מאת יואב זיתון, מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות". הידיעה האחרת, מאת אליעזר שולמן, נדפסת ב"המבשר".
כן, כן, היומון החרדי מקדיש הבוקר ידיעה מזועזעת על המחיר הנורא שגובה המלחמה מחיילי צה"ל. "אתגרי כוח האדם גדולים ורבים בכל המערכים", מתריע שולמן תוך התעלמות גמורה מהשתמטות החברה החרדית.
בשולי החדשות
בירכתי מוסף "עסקים" של "מעריב", ממש לפני תחילת מודעות הלוח, מתפרסם טור קצר מאת שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל. המיקום והעימוד משווים לטור מראה עלוב, כאילו מישהו ב"מעריב" אולץ לפרסם את הטקסט כשאקדח לרקתו. אקדח חדש, מדעי וטכנולוגי כמובן, אבל אקדח.
במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מציע אברי גלעד לשלוח סוכני מוסד לנקום בתושבי העיר אמסטרדם שרדפו ותקפו אוהדי ספורט ישראלים. "אינני קורא בגלוי לאלימות, אך בסמוי בהחלט כן", הוא כותב.
מי נגד מי
"הפלס", ביטאון הפלג הקיצוני ביהדות החרדית, מקדיש חלק מהכותרת הראשית שלו לביקורת התקשורת. התקשורת החרדית כמובן. "תדהמה רבה לנוכח הפרסומים המבטאים התנכרות לגורלם של 2500 ממקבלי הצווים לגיוס לבסיסי השמד", נכתב שם.
אצל "הפלס" איום הגיוס הוא תמצית הקיום. בשער העיתון מתנוסס הבוקר איור של מטרה וסכין נעוץ בלבה. "118 ימים לצווי הגיוס", נכתב מעליה. "עומדים עלינו לכלותנו", נכתב תחתיה. הפוליטיקאים החרדים המכהנים בכנסת, וביטאוניהם המודפסים, הם עבור "הפלס" פשרנים ובוגדים.
שער "הפלס" (פרט), 15.11.2024
"הדיווח אודות ההתפתחות החמורה של משלוח 7000 צווי גיוס, הופיע שלשום בכותרתו הראשית של 'הפלס'", מעיד העיתון על עצמו, "אך מי שחיפש זאת באותו יום גם בעמודיהם הראשונים של ביטאוני המפלגות החרדיות - 'המודיע' של אגו"י ו'יתד' של 'דגל' - נדהם לראות כי אין בהם זכר להחלטה המזעזעת".
ב"הפלס" מנתחים בהרחבה את סיקור הצווים גם בהמשך השבוע ומזהירים מפני "מדיניות של השתקה שעלולה לגרום להרדמת חלקים ניכרים בעולם התורה והחסידות, שלא ייחשפו להתפתחויות ולא יהיו ערוכים למאבק מול גזירות השלטון".
הבוקר, בעוד הכותרת הראשית של "הפלס" קוראת "ציבור היראים במלחמת קיום מול צוררי התורה", בשער "יתד נאמן" שוב אין זכר ל"מאבק מול גזירות השלטון".
ענייני תקשורת
הראיון החמים של דרוקר אצל ברנע עשוי להפתיע בעלי זיכרון להתכתשויות ברנז'ה. מי שהיו בעבר יריבים ואף מרים, חוברים יחד לשיחה קולגיאלית. אפשר להסיק מכך עד כמה חמור מצבה של המדינה בעיני בכירי התקשורת שאינה ביביסטית.
במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסמת כתבת מגזין מאת עידו דוד כהן על ההתקרנפות של תקשורת הזרם המרכזי בישראל. בין היתר מוקדשות כמה פסקאות לתרומתו של עמית סגל.
"אפשר לשים לב להבדל בין סגל הישן לסגל החדש", אומרת ל"הארץ" עיתונאית בחברת חדשות 12. "פעם הוא היה יכול לחשוף סיפורים שלא היו נוחים לנתניהו, כמו המגעים לממשלת אחדות עם אבי גבאי ב-2019. הוא היה כתב ימני, אבל קודם כל עיתונאי. זה נשבר. היום הוא שחקן מובהק. רואים את זה גם בהתכתשויות האישיות שלו ברשת X ובראיונות עם יאיר גולן ויאיר לפיד, וגם עכשיו כשהוא מנסה להקטין את הפרשה של גניבת המידע המודיעיני מצה"ל ולהציג אותה כחקירה לא חשובה של 'הדלפה', כאילו שזה הסיפור".
בקונטרס נפרד של "הארץ" כותב עפרי אילני על האליטה האנטי-אינטלקטואלית שסגל מייצג ומתמצת אותו במילים הבאות: "צעיר ימני שמרן, זחוח ומלא בעצמו".
אחת החטיבות בטורו של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" מסתיימת במילים "הם תמיד במרחק קריזה אחת של אדמו"ר אחד מפרישה". ברשתות החברתיות החליף את "קריזה" ב"החלטה". "שיניתי ניסוח שפגע בחלק מהקוראים לגבי האדמו"ר", הסביר.
רק ב"הארץ" מתפרסמת מודעה המקדמת את ספרו החדש של ליאוניד נבזלין, מבעלי המניות בעיתון (תיקון, 17.11: המודעה על הספר, שרואה אור בהוצאת ידיעות-ספרים, מופיעה גם ב"ידיעות אחרונות").
בשולי טורו ב"הארץ" מזכיר עמוס הראל את העתירה שהגישה התאחדות העיתונאים הזרים כדי לאפשר כניסה חופשית של עיתונאים לרצועת עזה. בהקשר זה מזכיר הראל כי משרד ההסברה בלבנון דרש לאחרונה מכלי תקשורת אמריקאים ובריטיים שלא לאפשר לכתביהם להיכנס עם כוחות צה"ל לשטחים שבדרום המדינה. חיזבאללה, הוא מוסיף, "מנהל מסע הפחדה והטרדה נגד נציגים של כלי תקשורת מערביים בלבנון". התוצאה היא שגם שם נמנעת מהתקשרות הבינלאומית האפשרות לסקר באופן עצמאי את המתרחש.