רוח החג

"חג שמח", מברכת הקריקטורה של ערן וולקובסקי ב"הארץ", שמוקדשת לחג הסוכות. מתחת לאיחולי החג אייר וולקובסקי שתי קבוצות חמושות עטות זו על זו: דתיים בכיסויי ראש, חמושים בלולבים (אחד מהם רוגם את האויב באתרוג) – ומולם ארבעה חילונים אוחזים בדגלי לאום ככידונים.

המוטיב הזה חוזר על עצמו גם ב"ידיעות אחרונות", בקריקטורה של איתמר דאובה שנדפסת בשער המוסף הפוליטי. אצל דאובה הישראלים עומדים זעופי פנים במעגל: גבר חילוני משוכפל מניף דגל, גבר דתי משובט מניף את ארבעת המינים, ובראשם מעין חרב-לולב. ואף אחד מהם לא נראה מרוצה.

ההסלמה בין חילונים לדתיים, תוצאה ישירה של המאבק העז בין תומכי ומתנגדי ההפיכה המשטרית, משתלטת על חלק נכבד מטורי סוף השבוע והחג. כך קורה שבערב חג הסוכות הטוראים עוסקים בכלל במה שקרה כאן ביום כיפור – ובעיקר בתקרית שבה תל-אביבים חילונים הגיעו לכיכר דיזנגוף ופוצצו אירוע תפילה של ארגון החזרה בתשובה בשם "ראש יהודי".

יעקב ברדוגו, ב"ישראל היום", מכנה אותם "פורעי יום הכיפורים תשפ"ד". נדב שרגאי, באותו עיתון, טוען שהיה זה "מופע שנאה חולני". בעלי טור אחרים מצטרפים אליהם בעיתונות המגזרית והכללית. החריף מכולם הוא קלמן ליבסקינד.

ליבסקינד פותח את הטור השבועי שלו ב"מעריב" בביקורת על התקשורת. "העיתונות שלנו היא שורש כל רע. לא קצת, לא ליד, לא בערך. פשוט כך. שורש כל רע", קובע ליבסקינד, עיתונאי ותיק, איש תאגיד השידור הציבורי, שממלא תפקידים מרכזיים בתקשורת כבר יותר משני עשורים. העיתונות, הוא כותב היום, "כוחה רב לה כדי למסגר לפי אוות נפשה ולפי תפיסת עולמה כל אירוע, כל אמירה וכל פעולה. לשום דבר שמתרחש במרחב הציבורי שלנו אין ערך משל עצמו לפני שבאה התקשורת ומגדירה אותו. כחומר ביד היוצר. ברצותה מיישרת, וברצותה מעקמת".

וכך זה ממשיך, כאילו ליבסקינד לא עושה את אותו הדבר בדיוק כבר שנים – מקבל מידע, מחליט אם יש לו ערך, קובע מה פסול ומה ראוי, מי אשם ומי ראוי לצל"ש – ומפרסם את התוצאה ברבים. הדוגמאות האקטואליות שלו הן היחס המנרמל של העיתונות כלפי גילויי הסרבנות של חיילי מילואים במחאה על ההפיכה המשטרית, ו"חילול קדושת יום הזיכרון לחללי צה"ל". המכנה המשותף הוא שבירת מה שליבסקינד סבר שהם כללי המשחק. את מאורעות דיזנגוף הוא משווה לתקיפה אנטישמית שלוּ היתה מתרחשת בפריז היתה מככבת בכל המהדורות.

קלמן ליבסקינד (צילום: יונתן זינדל)

עמוד השדרה של הטור נראה ליברלי. "חיה ותן לחיות" כזה. ליבסקינד לא מעמיד פנים שארגון "ראש יהודי" והיו"ר שלו, איש הנדל"ן ישראל זעירא, לא מעוניינים להחזיר את התל-אביבים בתשובה. הם הרי אומרים זאת במפורש בפרסומים וראיונות. לפי העמדה שמציג ליבסקינד, ראוי שהמרחב הציבורי, ואיתו המנגנונים הציבוריים, יהיו פתוחים לכל. היום יכול להתקיים בכיכר דיזנגוף יריד של טבעונים קווירים, ומחר תתארח שם ועידה של ה-KKK. עמותה אחת יכולה לגייס כספים כדי לשכנע את הדתיים שאין אלוהים, ועמותה אחרת יכולה לעשות זאת כדי להחזיר את החילונים בתשובה – ולמדינה או לעירייה, ובטח שלא לאזרחים, לא צריכה להיות זכות למנוע זאת.

וכך הוא מנסח זאת: "האיש נראה לכם קיצוני? אל תתפללו איתו. מישהו הכריח אתכם לרדת מהבית בעיצומו של יום הכיפורים ולהצטרף דווקא למניין שהוא מארגן? לכו להתפלל עם קהילת הלהט"ב, לכו להתפלל עם הקהילה הרפורמית, לכו להתפלל עם קהילת אוהדי הפועל כפר-קאסם, ואם לא בא לכם – אל תלכו להתפלל בכלל. זו מדינה חופשית, עשו מה שבא לכם. [...] באיזו מציאות אסור לבנאדם לרצות לקדם את ה'הדתה', את 'ההחלנה' או את תפיסת ההשמנה כאידיאל של יופי?".

"פעם", כותב ליבסקינד, "כשהתחילו אצלנו סיפורי ה'הדתה', הם עסקו בקהל שבוי. באו אנשים חילונים וטענו שהילד שלהם בכיתה ג' מקבל יותר מדי שיעורי תנ"ך, ושאין לו יכולת להתנגד. לא התחברתי לטענות שלהם, אבל הבנתי מה הם רוצים. אבל מה בין זה לבין הטענות הנוכחיות על 'הדתה'? נניח שזעירא רוצה להחזיר את כל מדינת ישראל בתשובה, והוא מארגן לשם כך הרצאות ושיעורים ותפילות ביום, בלילה ובעיצומו של המועד המוקצה לשנ"צ. לא רוצים, אל תבואו. מה הטענה פה?

"מדי מוצאי שבת מתכנסים אנשים ברחוב קפלן ומנסים לשכנע שהרפורמה המשפטית רעה. הם, בעיני, סוג של מיסיונרים. גם הם מנסים לשכנע אותי בכל מיני דברים שאני לא מאמין בהם. אם לא מתאים לי לשמוע אותם, אני לא הולך לשם. בעיני שלי ראיתי על שלטי חוצות ברחובה של עיר, מודעות שמישהו השקיע בהן הרבה מאוד כסף, ושניסו לשכנע אותי לאכול פסטה ספציפית של חברה ספציפית בטענה שהיא הכי טעימה. נו, למישהו יש בעיה עם זה? ממתי יש בעיה עם מישהו שמנסה לשכנע במרחב הציבורי במשהו? כמה נמוך יכול להידרדר השיח העיתונאי המטומטם הזה?".

הרטוריקה הזאת חוזרת על עצמה גם בטור שמפרסם נדב העצני ב"ישראל היום": "לישראל זעירא ול'ראש יהודי' שלו יש בהחלט סדר יום ושליחות. אין שום גילוי מרעיש בכך שהם רוצים להביא יותר יהדות בנוסח שלהם – הנוסח הדתי הלאומי הקלאסי, לעיר תל-אביב. וכן, יהודים נהגו להתפלל כל השנים בהפרדה, בדומיננטיות גברית מובהקת. מי שאוהב את זה – יצטרף. מי שסולד – ינסה לשנות או ישמור מרחק. דווקא העיר שמתיימרת להיות הסובלנית והפתוחה ביותר, הליברלית מכל, היתה אמורה לקלוט בנונשלנטיות גם את הגוון הזה.

"היתרון בדמוקרטיה ובסובלנות הוא שמי שחושב אחרת יכול לנסות לקרב לדרכו באותן השיטות. אם יש בתפילות 'ראש יהודי' משום תקיעת אצבע בעין של חילוני תל-אביב, הדבר נכון שבעתיים לגבי יוזמי מצעד הגאווה בירושלים. ומי שדורש סובלנות מאלו שהמצעדים מטריפים אותם, שיתחיל לנשום עמוק בעצמו. הדמוקרטיה והפלורליזם מחייבים לכבד את מי שרוצה להתפלל ואפילו לקיים מופע מוזיקלי בהפרדה, בדיוק כמו את מי שרוצה לחולל במופעי טרנסג'נדרים בחוצות עיר הקודש".

למרות הדמיון, יש הבדל מהותי בין הטור של העצני לזה של ליבסקינד. שניהם אוחזים בדעות דומות, אבל להעצני יש קצת יותר יושר אינטלקטואלי. הוא מטיף ל"סובלנות" שבמסגרתה חילוני תל-אביב מתבקשים לקבל את חרד"לי "ראש יהודי", אבל מבהיר שהסובלנות צריכה להסתיים כשהצד שמנגד מנסה "להשתלט על שירותים ומשאבים ציבוריים, או לכפות דרך חיים ולבוש, בתחבורה הציבורית או בחוצות העיר". המחזירים בתשובה של זעירא, לדבריו, אינם כאלה, ולפיכך לא היו ראויים לגירוש.

הכנות לחג הסוכות במאה שערים. ירושלים, אתמול (צילום: חיים גולדברג)

ליבסקינד, לעומתו, הוא עוצם עיניים מקצועי. מחזירים בתשובה, כולל אנשי "ראש יהודי", פעלו בערים חילוניות במשך שנים באין מפריע, ולעתים קרובות אפילו הסתייעו בתקציבים ציבוריים. למעשה, כפי שמציינים כמה בעלי טור בסוף השבוע הזה, ביום כיפור שעבר התקיימה תפילה דומה בכיכר דיזנגוף ועברה ללא הפרעות. מה שהשתנה הוא הקונטקסט.

הפלורליזם הישראלי שליבסקינד מעלה על נס התחלף במלחמת תרבות. תמיד היו מחלוקות, ותמיד היו מגזרים יריבים, אבל כרגע הם נלחמים זה בזה. מפוצצי התפילה ביום כיפור לא הפכו לאנטישמים. הם זיהו את הארגון של זעירא עם מהלך בלתי הפיך שמאיים להעניק עוצמה חסרת תקדים לממשלה הדתית והקיצונית ביותר שמשלה בישראל אי פעם. מעבר לחקיקה, זאת שעברה וזאת שטרם, מתנגדי ההפיכה זיהו ששיטת הפעולה כוללת גם ביזה שיטתית של הקופה הציבורית והעברת תקציבי עתק לגופים מגזריים שמזוהים עם מפלגות הקואליציה. ב"דה-מרקר", אבי בר-אלי מספק עוד פרטים על השיטה.

החזרה בתשובה, בהקשר הזה, אינה רק קירוב חילונים לדת – והיא לא מתרחשת רק במרחב שבין אדם לעצמו, כפי שליבסקינד מנסה לשכנע את קוראיו. ההחזרה בתשובה שבה חושקים אנשי "ראש יהודי" היא חלק מניסיון לשנות את פני החברה כולה. באמצעות חוקי דת, הנצחה והעמקה של אי-השוויון שממנו סובלים מגזרים שהיהדות האורתודוקסית סולדת מהם (מוסלמים, נוצרים, דרוזים, להט"בים, חילונים) ושבירת הסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה. כשארגון מקדם דיכוי, טבעי להתנגד גם לפעולות שלו שנראות שוחרות שלום.

ויש גם קשר בין זעירא להפיכה המשטרית. כפי שהזכירה השבוע טל שניידר באתר "זמן ישראל", חברת הנדל"ן של זעירא מפעילה גם ערוץ תקשורת, "Tov, אקטואליה יהודית" (הגלגול העכשווי של גוף שפעל בעבר תחת השם "ערוץ אורות"). זעירא השקיע בו מיליונים. חוץ ממשדרי דת, בשנים האחרונות משמש Tov כבימת תעמולה בשירותם של הגורמים הפוליטיים שמקדמים את ההפיכה המשטרית. בעבר היה זעירא אחד הדירקטורים בחברה שמפעילה את ערוץ 14, ונטל חלק במאבק נגד פתיחת מרכולים וקיום משחקי כדורגל בשבת.

כשליבסקינד מבקש מהחילונים לתת לאיש ולאנשיו הזה להיכנס אליהם לבית, הוא בעצם מגלגל לפתחם סוס טרויאני.

אל תחיה, אל תיתן לחיות

אם היה צריך הוכחה חיצונית לכך שהמשוואה של ליבסקינד ושות' עקומה, זעירא מספק אותה היום במו פיו. המטרה היא לא להיטמע, להיות חלק מפסיפס פלורליסטי שבו כל אדם הוא פתית שלג שמשתלב בהרמוניה עם הפתית השכן. המטרה היא לחתור למגע עם האויב ולהמיר אותו.

"למה אני צריך לגרום לשכן החילוני שלי בפתח-תקווה להיות דתי?", שואל את זעירא בתמימות אריאל שנבל בראיון שמקבל את הכותרת הראשית של "מקור ראשון". זעירא עונה לו בנזיפה. "זה שאתה לא מרגיש צורך לקרב חילוני ליהדות – זאת חרפה", הוא אומר. "אתה לא באמת מבין את השליחות האמיתית שלך. אם אתה רוצה לתקן עולם במלכות שדי, ואתה רוצה שייבנה בית-המקדש, אין דרך אחרת. [...] 'חיה ותן לחיות' זה אומר שאתה לא באמת מאמין שהם אחים שלך. התייאשת מהם".

ישראל זעירא, יו"ר "ראש יהודי", בכיכר דיזנגוף בתל-אביב למחרת יום כיפור (צילום: אבשלום ששוני)

שנבל נותן לו להציג את עצמו כאדם מן השורה. זעירא מספר בראיון שההחלטה לעבור לתל-אביב, בעקבות הינצלות מפיגוע ליד קריית-ארבע, היתה "ויתור עצום": "לכל ילד היה שם חדר, ופה הם מצטופפים בדירה קטנה. החניה פה עולה כמו שכר הדירה במעלה-חבר. זה שינוי גדול שלא היה פשוט, בטח לא עם הילדים, אבל עשינו את זה כי אנחנו מאמינים שזה מה שהציונות הדתית צריכה לעשות היום, זו השליחות".

בשום מקום בראיון לא נכתב שזעירא הוא גם בעלים ומנכ"ל של חברת נדל"ן, "באמונה", שמגלגלת מיליונים רבים – ומשמשת כאחד מצינורות הכסף של הארגון החרד"לי שבראשו הוא עומד. השבוע גם נחשף ב"הארץ" שהדירה התל-אביבית של משפחת זעירא, שנמצאת בלב אחד האזורים היקרים במדינה, בכלל מיועדת לשמש כבית-כנסת, ושייכת לעמותה אחרת.

"אסור ללכת שולל אחר הפרצוף המיתמם של ישראל זעירא, שליח המיסיון החרד"לי לתפוצת תל-אביב", כותב נחום ברנע במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות". "בעידוד הממשלה ובמימון המסים של כולנו מתנהל כאן קמפיין נרחב, משומן, שמיועד להכשיר חזון פוליטי בלתי תמים בעליל. זה קמפיין פוליטי – אלוהים הוא רק אמצעי להשגת כוח, מעטפת, תירוץ".

ברנע מבקש מקוראיו להאמין שהציונות הדתית לא עברה רדיקליזציה, אלא רק נחטפה על-ידי גורמים עוינים. "בעיניים חילוניות, המגזר הדתי-לאומי לובש לפעמים גוון אחיד: כולם אורתודוקסים, כולם סרוגי כיפות, כולם ימין כהניסטי. זאת טעות. האמת היא שהמגזר עוטף מגוון עשיר של מנהגים ודעות, מנהל שיח פנימי מעמיק, איכותי, רוחש ויכוחים אידיאולוגיים ומגדריים ומאבקי זהות. בניו ממלאים תפקידי מפתח בכלכלה, בביטחון, באקדמיה, בחברה. יש לו זכות מלאה לטעון לכתר אליטה", הוא כותב.

"עד שהגענו לפוליטיקה. נפתלי בנט ועמיתיו הניחו לבצלאל סמוטריץ', נציג של קבוצה שולית, מורדת, משיחית, לנכס לעצמו את התואר 'הציונות הדתית'. קומץ חרד"לים גנבו את הזהות של סקטור שלם: גנבו את החינוך, את הערכים, את סדר העדיפויות. 'כל פעם שאני רואה את צמד המילים הזה מודבק לרוטמן, לסטרוק, לסמוטריץ', בטני מתהפכת', אמר לי ערב החג חבר דתי וציוני.

"קודם הם כבשו את הממסד הציוני-דתי. אחר-כך הם כבשו את הליכוד ואת הקואליציה; בקרוב, עניין של שנים אחדות, הם יכבשו את הצבא, את המשטרה ואת שירות המדינה. זה לא חלום רע – זה תהליך סדור שמתרחש לנגיד עינינו. החוקים שרקחו רוטמן ולוין אינם טרפת שהתרגשה עלינו פתאום כמו שאולי חושבים המפגינים בקפלן, או תאונה מצערת, כמו שמפנטזים בבית הנשיא. החוקים הם חלק מתוכנית גדולה. כך גם המיסיון החרד"לי בכיכרות הערים. [...]

"'ראש יהודי' היא עמותה חרד"לית שממומנת, לפחות בחלקה, ממקורות המדינה. כמוה כגרעינים התורניים בערים החילוניות והמעורבות וכישיבות ומכינות למיניהן. ניסוח המטרות של הארגונים האלה צבאי: לכבוש את העיר, להתנחל בשטח. מתחת לאחלה ולסבבה וכל הממבו ג'מבו של מה אכפת לך, בוא לשיעור בישיבה, בוא למניין, בוא לעשות שבת – מסתתרות רדיפת מיעוטים, הדרת נשים, השפלת להט"בים ושנאה למה שנבנה ב-75 שנות מדינה".

הכותרות הראשיות

כל העיתונים מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם לדיון שהתקיים אתמול בבג"ץ על העתירות נגד "חוק הנבצרות", שנחקק כדי למנוע אפשרות כלשהי להדיח את הנאשם בפלילים נתניהו מראשות הממשלה. הדיון ארך שמונה שעות, והוא שודר וסוקר בזמן אמת באתרי החדשות. עיתוני הדפוס זכו בפריבילגיה לסכם ולפרשן – ואכן, הדיווחים החדשותיים קצרים, ובכל היומונים מלבד "מעריב" נטול היומרות מלווים אותם טורי פרשנות.

ב"ישראל היום" מבליטים את המחלוקת המסתמנת בקרב השופטים: "11 שופטים, שני מחנות", נכתב שם בכותרת הראשית. בכפולת העמודים הפותחת שוב מדגישים את ההיבט הזה, באמצעות הכותרת "פיצול הנבצרות". האם השופטים באמת חלוקים? המסקנה של "ישראל היום" לא מופרכת והיא מופיעה גם בכלי תקשורת אחרים. הבסיס לה הוא התבטאויותיהם של השופטים בדיון. פסק הדין צפוי להתפרסם רק בעוד כמה חודשים, ואז גם יתברר אם השופטים באמת חלוקים או שמא לקחו על עצמם תפקידים שונים בניסיון לאתגר את הצדדים.

כך או כך, ההתמקדות בהיבט הזה מאפשרת לעיתון שפעם כונה "ביביתון" לדחוק הצִדה את המהות שמאחורי המאורע: הניסיון לבצר את מעמדו של ראש ממשלה שעומד לדין ומנסה להכפיף את מערכת המשפט לדרג הפוליטי, כלומר לעצמו.

בחינמון מצמידים לדיווח שני טורי פרשנות. באחד מהם מתעכב כתב המשפט נטעאל בנדל על פרט לא מרכזי אך ראוי לציון: העמדות ההפוכות של היועצת המשפטית לכנסת (שגית אפיק) והיועצת המשפטית לממשלה (גלי בהרב-מיארה). אמיר אטינגר, בטור השני, מתמקד ב"חוסר האמון" בין נתניהו לבהרב-מיארה וטוען שעם תקשורת יותר טובה בין השניים "אולי היה נחסך עימות נוסף בין הממשלה למערכת המשפט".

שופטי בית-המשפט העליון אתמול בפתח הדיון על "חוק הנבצרות" (צילום: חיים גולדברג)

ב"ידיעות אחרונות" יודעים שהתפלפלויות משפטיות מבריחות קוראים, אך יודעים גם שהקוראים מצפים מהכותרת הראשית לעסוק בנושא המרכזי שעל סדר היום. מה עושים? יוצרים סקופ מלאכותי. "גורמים משפטיים בכירים: נבצרות נתניהו ירדה מהפרק", מודיעה הכותרת הראשית.

מי שעקב אחרי הדיון יכול היה להבין שכך השתמע מדברי השופטים, ואפילו מדבריו של נציג היועצת המשפטית לממשלה. אבל ב"ידיעות אחרונות" יודעים שכאשר גורם אנונימי חוזר על המובן מאליו, וכשהמובן מאליו נמרח לרוחב הכותרת הראשית – זה משהו אחר לגמרי. זה סקופ.

מי שחתומה על הסקופ היא טובה צימוקי, הכתבת המשפטית הוותיקה. הטור של צימוקי הוא עוד טור סטנדרטי שמסכם בקצרה את השתלשלות הדיון ובתוך כך מסביר לקורא ההדיוט את משמעויותיו. הטקסט קצר, ולקראת סופו היא מציינת ביובש ש"גורמים משפטיים בכירים סבורים שנבצרותו של נתניהו ירדה בשלב זה מהפרק". וזהו.

המקור של צימוקי, בהנחה שאכן מדובר בגורם משפטי בכיר, יכול היה להיות, עקרונית, שר המשפטים יריב לוין, או היועמ"שית או אחד משופטי העליון. משמעות הקביעה לגבי הנבצרות משתנה בהתאם לזהות המקור. בהיעדר חיווי, הסקופ נותר סתום וחסר ערך. אנטי-סקופ.

ב"הארץ" הלכו על כותרת ראשית אינפורמטיבית. "חיות בדיון בבג"ץ בחוק הנבצרות: עדיף לדחות את מועד התחולה שלו", מדווחים חן מענית ויעל פרידסון.

הרוח הכללית ב"הארץ", כמצופה, מתייחסת לדיון כאל חלק מהמאבק על דמותה של המדינה. דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש לשעבר, מציינת שנציגי הממשלה והכנסת ניסו להתמקד בפן המשפטי. "לדבריהם", היא כותבת, "זה תיקון כללי שראה לנגד עיניו את שיטת המשטר, את השאלה מה נכון בדמוקרטיה, ולאו דווקא את מצבו של ראש ממשלה אחד, ספציפי מאוד, ורצונו לסגור חורים שבדמיונו מאוד מאיימים, כמו אפשרות הוצאתו לנבצרות שהיועצת הבהירה שמבחינתה איננה עומדת על הפרק".

העותרים והיועמ"שית, מציינת זילבר, "הרימו מסך ועמדו על שִעבוד חקיקת היסוד לצרכים הפרסונליים של ראש הממשלה נתניהו".

גידי וייץ חוזר על המסר הזה במאמר נפרד. "התיקון לחוק היסוד, שמסדיר כביכול את המסלול להוצאת ראש הממשלה לנבצרות, אינו עונה על צורך פוליטי אלא על צורך פסיכו-פתולוגי: החרדה הקיצונית של ראש הממשלה מפני מערכת המשפט, או הדיפ-סטייט, בלשונו", הוא כותב. "'הם רוצים לראות אותי בכלא', חזר ואמר בשנים האחרונות, בשכנוע פנימי עמוק, גם על שופטי העליון.

"הנחת העבודה שלו לא השתנתה גם כשבית-המשפט הכשיר את כהונתו בתפקיד בהיותו נאשם בפלילים. מבחינתו, חוק הנבצרות הוא השכפ"ץ שלו בפני חבורת הקושרים. [...] במקום מתוקן, נאשם לא היה יכול לעמוד בראש הממשלה; במקום מקולקל רק למחצה, הוא היה ממשיך לכהן, נלחם על חפותו ונמנע מלגעת גם במקל בגופים האחראים להעמדתו לדין או שעשויים לחרוץ את גורלו. במקום אבוד, ראש הממשלה מעדיף את הישרדותו האישית על פני האינטרס הציבורי. כיוון שישראל מסתמנת כמקום אבוד, לשופטים אין מנוס מלקבוע את כללי המשחק שאינם".

אחרי החגים

"מפקדי טייסות פונים באופן אישי לאנשי מילואים בניסיון לשכנע אותם לחזור לשירות", מדווח עמוס הראל בשער "הארץ". "הרמטכ"ל, הרצי הלוי, אמר שלשום (רביעי) בנאום בעצרת המרכזית לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים כי צה"ל אינו חסין מהשפעות המחלוקת סביב ההפיכה המשטרית. 'היכולת לנהל מחלוקת היא מסימניה של חברה בריאה, אך ויכוח שאחריתו העמקת הקיטוב והפילוג בחברה הישראלית הוא מסוכן. לנוכח האתגרים הבטחוניים, לנהל ויכוח מקטב זו יהירות. להניח כי צה"ל חסין מהשלכות הקיטוב ההרסניות – זו קונספציה מסוכנת'".

הראל מוסיף כי "בצה"ל מודאגים גם מכוונת הקואליציה להעביר את החוק להבטחת פטור מגיוס לצעירים החרדים בחודש הבא, על-פי דרישת יהדות-התורה וש"ס. הרמטכ"ל וקצינים בכירים אחרים הזהירו מההשלכות של מתן פטור גורף ומהכוונה לחוקק חוק נוסף, שישווה את מעמדם של לומדי התורה למעמד המשרתים בצה"ל, הנושאים בעול הבטחוני. [...] התלקחות מחדש של המחלוקת על חוק הגיוס עשויה להשפיע לרעה על התייצבות למילואים, ובטווח הארוך גם על המוטיבציה של מתגייסים צעירים לשירות משמעותי בצבא".

רצח וריגול

"לבקשת המפכ"ל: היועמ"שית אישרה שימוש חריג ברוגלה", מדווח מאיר תורג'מן ב"ידיעות אחרונות". הרקע לבקשה הוא טבח של חמישה בני משפחה בבסמת-טבעון, החוליה האחרונה עד כה בשרשרת מעשי הרצח בחברה הערבית. הרוגלה, מציין תורג'מן, היא תוכנת פגסוס של חברת NSO, שנרכשה לשימוש על-ידי משטרת ישראל. המשטרה השתמשה בה במשך שנים מאחורי מעטה סודיות ובלי היתרים ברורים, ונאלצה לחדול בעקבות סדרת פרסומים שנויה במחלוקת של העיתון "כלכליסט".

"ניצול הטבח בגליל: שיחקתי אותה מת, ירו בנו ללא הבחנה", נכתב בכותרת גדולה שנדפסת באותו עמוד. "הייתי מלא דם, אני מותש", אומר המרואיין, חסן דלאיקה, שאיבד את אשתו ובניו. "זה רצח בדם קר, והמשטרה אחראית להרג ולכישלון", מצוטטת בת משפחה אחרת, רנדה דלאיקה. "מוחמד דלאיקה, קרוב משפחה אחר, זעק גם הוא: 'אין יותר ביטחון אישי, רוצחים אפילו ילדים. ראינו את דם הכפר זורם ברחובות, המשטרה כבר לא מסוגלת להגן עלינו".

המפכ"ל קובי שבתאי עם הגיעו לזירת הטבח בבסמת-טבעון, שלשום (צילום: שיר טורם)

לדיווח של ליאור אל-חי, חסן שעלאן ולירן תמרי צורף תצלום שבו נראים אמבולנס וכלי רכב משטרתיים בזירת הירי. מתחתיו הודפסו עוד שני תצלומים. באחד מהם נראה השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר, באחר נראה המפכ"ל קובי שבתאי. שבתאי מחייך, מחבק אדם שפניו טושטשו. מאחוריהם ניתן להבחין בשולחן עמוס שתייה. גם בן-גביר מחייך. הוא רוכן בחום מאחורי דמות בלתי מזוהה שטושטשה גם היא. בעיתון מציינים שהתמונות צולמו שעות אחדות אחרי הטבח, בזמן שהשר והמפכ"ל חגגו בחתונה.

מה הנשק שלך עשה היום

"ידיעה מפתיעה: לארצות יש אינטרסים החשובים יותר משיקולים של מוסר ושל זכויות אדם", כותב יואב קרני בפתח טורו השבועי במוסף "G" של "גלובס". "ידיעה משלימה: בעל הטור הזה בילה את רוב שנות עבודתו העיתונאית בהתמודדות, בדרך כלל לא מוצלחת, עם הידיעה הפותחת. בנעוריו העיתונאיים הוא לחם בה בשצף קצף, בעודף של סימני קריאה, אפילו בהפגנות יחיד. בגיל העמידה העיתונאי שלו הוא ניסה לשכנע את קוראיו ששיקולים של מוסר הם בעצם שיקולים של תועלת, מפני שהטובים תמיד מנצחים. זאת אומרת, בדרך כלל.

"בזקנתו העיתונאית הוא אנוס להודות שהטובים מנצחים רק לפעמים, אם בכלל; והטובים אינם תמיד טובים, אלא לפעמים, וב'לפעמים' האלה אני רוצה לדון כאן. הסיבה היא קיצה של מלחמת הארמנים נגד האזרים בחבל הררי נידח מדרום להרי הקווקז, ששמו הרוסי-טורקי-פרסי הוא נגורנו-קרבאך, או קרבאך ההררית. זו היתה מובלעת ארמנית, 120 אלף תושבים, אשר מרדה באזרבייג'ן לפני 30 שנה ויותר. היא נמחתה השבוע מן המפה".

"בשבוע שעבר התפוגגה רפובליקת ארצאך, כפי שכינו אותה התושבים, בעקבות המערכה האחרונה שאליה יצא צבא אזרבייג'ן", כותבת ליזה רוזובסקי ב"הארץ". "רבבות התושבים הארמנים שחיו בה החליטו לארוז בחופזה את חפציהם ולהצטרף אל שיירת המכוניות הארוכה שהובילה אל עבר ארמניה. הם חששו כי האזרים יבצעו בהם טיהור אתני. אתמול הודיעה ממשלת ארצאך, שלא זכתה להכרה מצד הקהילה הבינלאומית, כי היא תתפרק ותחדל להתקיים החל מ-1 בינואר".

קרני, ב"גלובס", חוזר אחורה: "בין 1992 ל-1994, הארמנים המקומיים, בעזרת הרפובליקה של ארמניה, הנחילו תבוסה איומה לאזרים במובלעת וסביבה. מאות אלפי אזרים ואלפי כורדים איבדו את בתיהם. נצחון הארמנים היה ביטוי של הקרבה ושל העזה מצד אומה שהתרגלה ב-100 השנים הקודמות להיות בצד המפסיד של ההיסטוריה. [...] את נצחונם אפשר בהחלט לזקוף לזכות אומץ לבם, אבל גם לחובת חולשתה של אזרבייג'ן, שעתה זה פרשה מברית-המועצות מבלי שהיה לה מושג איך לנהל מדינה עצמאית".

המצב הזה השתנה כשאזרבייג'ן הפכה לדיקטטורה, מהלך שהעלה את המדינה "על מסלול של התאוששות איטית" שמחירו היה "דיכוי פוליטי ושחיתות מסיבית", כותב קרני. מדינת ישראל מילאה תפקיד בהתאוששות המשחיתה של אזרבייג'ן. "ב-2020 אזרבייג'ן יצאה למלחמה לשחרור שטחיה הכבושים", מציין קרני. "המלחמה התנהלה בשורה של סיבובים, אבל מימיה הראשונים התחוור יתרונה החד-משמעי של אזרבייג'ן, שנבע משנים של הכנה והצטיידות. ביטויו הדרמטי היה השימוש במל"טים, שעשו שמות בארמנים.

"למי תודה, למי ברכה, לתעשייה הצבאית הישראלית כמובן. נשק ישראלי, גם טורקי, הכריע את המלחמה. היא הסתיימה בשבוע שעבר בהתמוטטות הארמנים. קרבאך נפלה כמעט כלאחר יד. הארמנים הניחו את נשקם. האזרים הציגו לראווה שלל ניכר של ציוד צבאי. עד מהרה הארמנים התחילו להימלט בהמוניהם אל ארמניה. אין עוד כמעט ספק שבקרבאך מתחולל טיהור אתני מלא. הארמנים ישבו שם מאות, אולי אלפי שנים, ואולי עוד לפני שנקראו 'ארמנים'".

רוזובסקי, שמתבססת גם על דיווחים של ה"ניו-יורק טיימס" ורויטרס, מדברת רק על "חשש" לטיהור אתני, שהוביל לבריחה המונית. היא מזכירה גם דיווחים על "הרג המוני ומעשי אונס" שנפוצו ברשתות החברתיות, אך מציינת שאלה טרם אומתו, כך שלפי שעה לא ברור מה תוקפם.

"שגיאות הארמנים וחטאיהם לא ייספרו מרוב. אבל גירושם המלא ממולדתם הוא חיזיון קשה מנשוא. אפילו לב אבן יימס. לא לבם של הישראלים, אבוי", כותב קרני. "שמחה גלויה לאיד בקעה בחודשים האחרונים מחוגי ביטחון, תעשייה ומליצי יושר של אזרבייג'ן בעיתונות".

מהנעשה בקרנפייה

כתבת השער של "ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום", היא ראיון עם דני זקן, המפקד הזמני של גלי-צה"ל. מתחילתה, הקדנציה של זקן סומנה כעוד ניסיון של ממשלת נתניהו להשתלט על התחנה הצבאית, המשך ישיר לנסיונות המוצלחים בחלקם בקדנציות של המפקדים הקודמים ירון דקל ושמעון אלקבץ.

החודש, בעקבות עתירה של עמותת "הצלחה" שבה נדרש שר הביטחון יואב גלנט למנות מפקד קבוע לתחנה, הודיע גלנט שמפקד קבוע אכן ימונה – ושהוא יהיה בעל רקע צבאי. המשמעות: למרות ההתקרנפות, למרות ההסתבכות בשקרים והתנכלות לעיתונאים מוערכים, זמנו של דני זקן בתחנה קצוב. הוא לא רק המפקד הזמני, הוא המפקד הזמני היוצא.

ב"ישראל היום" עושים לו ג'סטה ולא מדגישים את הפרט הזה. במקום זה, כותרות השער מדגישות שיש לזקן "חזון" ו"תוכניות גדולות" עבור גלי-צה"ל. המראיין, ניר וולף, דווקא דאג להעלות את סוגיית הזמניוּת. "כשגלנט מכריז עכשיו שהוא מחפש אדם 'בעל רקע צבאי-פיקודי משמעותי, וניסיון מוכח עם המערכת הצבאית הכללית', זה לא גורם לך להבין שהוא מחפש מחליף?", שואל וולף.

זקן עונה תשובה טראמפיסטית: "זאת הפרשנות שלך ושל אחרים להודעה שלו. זה לא בהכרח אומר שהוא לא מרוצה או מביע אי-שביעות רצון. זו פרשנות, ואני אומר בעדינות שהיא לא בהכרח נכונה, ואני לא אומר סתם". זקן אמנם עובד כאיש תקשורת כבר למעלה משלושה עשורים, ולמעשה הרוב המוחלט של חייו כאדם בוגר. ובכל זאת, הוא מנסה לתאר את עצמו כאותו אדם בעל "רקע צבאי פיקודי משמעותי" שגלנט מחפש כעת.

דני זקן בהפניית השער של "ישראל היום", היום

בעצם, טוען זקן, גלנט התכוון להימנע ממצב שבו "מי שלא שירת בצבא ינהל את המקום" – עקיצה למפקדת הזמנית הקודמת, גלית אלטשטיין, שמונתה על-ידי הממשלה הקודמת ולא שירתה בצה"ל.

"יש לי היכרות מצוינת עם המערכת", מצהיר זקן. "עשיתי שירות מילואים קרבי ניהולי פיקודי. סיקרתי את צה"ל ככתב צבאי-בטחוני, וצברתי עכשיו ניסיון מול המערכות הצבאיות ברמה יומיומית צמודה: תיאומים, קשר עם אלופים, אכ"א והמערכות השונות. היתה תקופת למידה שהסתיימה, ועכשיו אני מוכן לפעולה, עושה מהלכים שאני מאמין בהם ומשתלבים במסקנות הוועדה. אם וכאשר תהיה ועדת איתור או סוג של משהו אחר, אז נכון לעכשיו אני לגמרי שם".

בחלק אחר של הראיון טוען זקן שהוא היה "בשורט-ליסט" של המועמדים שבהם דנה ועדת האיתור הקודמת (שלבסוף המליצה על מועמד אחר). זאת טענה שזקן כבר העלה בעבר. בהזדמנות ההיא הוא נענה בהכחשה מפורשת מפי יו"ר הוועדה, אמיר אבולעפיה: "איני יכול לאמת את סברתו של דני זקן כאילו נכלל בשלב הסופי (חמישה מועמדים) או נמנה על שלושת המתמודדים הסופיים", מסר אבולעפיה לעמותת "הצלחה".

וולף מקפיד להציג לזקן את רוב מנעד הביקורת שהוטחה בו לאורך שבעת חודשי כהונתו הסוערים. זקן מגיב בהכחשות והכפשות. הוא טוען שאף פוליטיקאי לא לחץ עליו לעשות כלום, ובאותה נשימה מגמד את קשריו עם חברו ושותפו להגשה לשעבר יעקב ברדוגו, יועצו של נתניהו שהיה בכיר נציגיו השתולים בגל"צ עד שנדחק החוצה בקדנציה של אלטשטיין (ואז תבע את התחנה).

בחלק אחר יוצא זקן נגד "עיתונאים מסוימים" ("אני לא אכנס לשמות אבל זה בעיקר ב'וואלה' וב'עין השביעית'. [...] זה לא עין, זה פוזלת. הם עושים עבודה מכוערת"), שלטענתו פרסמו עליו שקרים. וולף מקשה עליו: "אתה יודע ממה זה נובע? ב'הארץ' הביאו ציטוטים שאמרת בשיחות סגורות ובהן הודית שברדוגו רקח את המינוי שלך ואפילו הרגיע את משפחת נתניהו שחששה שתהיה עצמאי מדי".

"קשקוש. עד כמה אני יכול להכחיש", משיב זקן. ההכחשה של זקן תקיפה, אבל לא מתייחסת לעובדות שהוצגו בשאלה. במקום להתייחס לטענה על כך שאיש הקשר שלו למשפחת נתניהו הוא המקורב ברדוגו, זקן מכחיש שהוא מקבל פקודות ישירות מנתניהו: "שאני אדבר על משפחת נתניהו? למה מה? אין כלום. יש את ראש הממשלה נתניהו שאני מכבד ויש את הלשכה שלו, אבל שר הביטחון הוא האחראי הישיר עלי".

בהמשך הראיון יוצא זקן גם נגד ספי עובדיה, מהטאלנטים הבולטים של גלי-צה"ל, שזומן לשיחת נזיפה אחרי שמתח ביקורת על ברדוגו בשידור. "ספי לא סיפר מה נאמר בשיחה – הוא שיקר. חד-משמעית שיקר", טוען זקן. "לקח דברים לכיוון שרצה מכל מה שנאמר בשיחה ההיא. קשקוש מוחלט שהגיע טלפון מלשכת נתניהו. אתה יכול לקחת את רשימת השיחות שלי, אני פתוח ושקוף לגמרי". וולף לא מציין בפני קוראיו אם אכן ניצל את ההזדמנות לעיין ברשימת השיחות של זקן.

בסוף הכתבה מובאת תגובה מטעמו של ספי עובדיה: "טענתו של דני זקן כאילו מרשנו 'שיקר'", מוסרים עורכי-דינו, "היא דיבה חמורה ופשוטה להפרכה. בידינו הוכחות חותכות לאמיתות הדברים, וככל שזקן לא יחזור בו מיד באופן פומבי – ניאלץ להציגן בתביעת לשון הרע. האיום המאפיוזי שהשמיע זקן מבין השורות ב'ישראל היום', לפטר את מרשנו בדמדומי כהונתו הזמנית, מעיד על אובדן עשתונות מוחלט ואין לנו ספק שייבלם – על-ידי הגורמים המוסמכים בצה"ל".

ענייני תקשורת

מירילשוילי. שירה ספיר מדווחת ב"גלובס" על התרחבות עסקיו של יצחק מירילשוילי, הבעלים של ערוץ 14. אתמול דווח בתקשורת הכלכלית שמירילשוילי יהיה שותף זוטר של איש העסקים עמית זאב, שקיבל זיכיון להפעלת רשת המרכולים האירופית Spar בישראל.

"אין זו הפעם הראשונה שמירילשוילי מגלה עניין בקמעונאות מזון", מציינת ספיר בגרסה המקוונת של הידיעה. "הוא שותף ברשת הסופרמרקטים תלם הפעילה באזור השרון, ולה חמישה סניפים, בקדימה-צורן, בית-יצחק, תל-יצחק, בצרה ונתניה. בעבר תִכנן להיכנס כשותף ברשת סופרמרקטים בשם 'אחד' שמטרתה היתה למכור מזון במחירים נמוכים, אך זו סגרה את פעילותה לאחר זמן קצר".

שמעון ריקלין ורעייתו, מו"לית "גלובס" אלונה בר-און, בכיכר דיזנגוף ביום כיפור (צילום מסך מתוך סרטון שצילם יובל גנור)

הריקלינים. בן כספית, בטורו ב"מעריב", עוסק בין היתר בארגון ההחזרה בתשובה "ראש יהודי". "הם עמוסים בכסף. הממשלה הנוכחית מרעיפה עליהם מיליארדים", כותב כספית על העמותה ומקבילותיה, ומזכיר קמפיין מקוון של "ראש יהודי" שנועד לגייס תרומות מאנשים פרטיים.

"סכום אחד שם צד את עיני: אלונה ושמעון ריקלין, 36 אלף שקלים", הוא מציין. אלונה ריקלין היא כמובן אלונה בר-און, מו"לית "גלובס", שהגיעה עם בעלה לכיכר ותועדה בארשת פנים מוטרדת. שמעון ריקלין, מנגד, תועד עם חיוך מאוזן לאוזן.

"זמן קצר לאחר שהופיע דבר התרומה באתר על שמם של בני הזוג, נמחק השם ותחתיו נכתב 'אלמוני'", כותב כספית. "הרמתי טלפון לאלונה, מכרה ותיקה. בהגינותה, אישרה את דבר התרומה אך טענה כי מדובר בסכום קטן יותר. אחר-כך אמרה שרק לאחרונה הבינה שמדובר בארגון שלא רק 'מארגן תפילה חמודה בכיכר' אלא גם מטיף למיסיונריות, ובכוונתה לבטל את התרומה".

התעשייה האבירית. כתבת השער של מוסף "עסקים" מבית "מעריב" היא ראיון עם מנכ"ל התעשייה האווירית, בועז לוי. בניסיון לפלפל את ההפניה, העורכים פותחים אותה בציטוט משיר של קורין אלאל: "גאווה היא הלחם של התעשייה האווירית". ובכן, לא בדיוק. שירה של קורין אלאל (מילים: מאיר גולדברג) נקרא "התעשייה האבירית". גיבורו הוא נַשָק מלכותי שמכלה את חייו בבניית ספינת מלחמה צלבנית.