ועדת הכנסת בראשות ח"כ אופיר כץ מהליכוד, אישרה אתמול (16.3) את בקשתו של ח"כ אביחי בוארון מהליכוד להעביר את דיוני הצעת חוק שינוי תקציב השידור הציבורי מוועדת הכלכלה של הכנסת לוועדת הכספים. על פניו, נראה כי מדובר בעניין שולי: מעבר מוועדה אחת לוועדה אחרת, של דיון בתיקון לחוק השידור הציבורי. אבל הצעת החוק של בוארון בנוגע למימון השידור הציבורי אינה תיקון טכני. היא נוגעת בשאלה פשוטה ועקרונית: האם השידור הציבורי בישראל אמור לשרת את הציבור או את הפוליטיקאים?

כדי ששידור ציבורי יהיה חזק, יעיל ועצמאי, חייבים להתקיים שלושה תנאים בסיסיים. הראשון הוא חקיקה יציבה שאינה משתנה בכל פעם שהשלטון מתחלף. השני הוא הגנה מפני לחצים פוליטיים. והשלישי, החשוב מכולם, הוא מימון יציב ועקבי. גוף תקשורת שאינו יודע מה יהיה תקציבו בשנה הבאה, אינו יכול לתכנן הפקות משמעותיות, להשקיע בדרמות מקור או לבצע תחקירים ארוכים ויקרים. חשוב מכך, מימון לא יציב אינו רק בעיה תקציבית, אלא כלי לחץ ממשי. מי ששולט בתקציב שולט גם בתוכן, במסרים ובמצבת העובדים.

ישראל כבר ניסתה את השיטה הזאת, של שליטה פוליטית בתקציב השידור הציבורי. בימי רשות השידור התקציב לא היה קבוע ועמד להצבעה כל שנה בוועדות הכנסת. התוצאה הייתה תלות מתמדת בפוליטיקאים מקבלי ההחלטות. לא סוד הוא שאלו ניסו ואף הצליחו להשפיע על שידורים, על תכנים ועל זמן מסך.

כך בדיוק נראה שידור ציבורי חלש: גוף שצריך לחשוב על מצב הרוח של הפוליטיקאים שמחזיקים בידם את הברז התקציבי, ולא על הצרכים של הציבור.

כאשר הוקם תאגיד השידור הישראלי כאן כדי שיחליף את רשות השידור, אחת המטרות המרכזיות הייתה להפסיק את מעגל ההתעללות הזה. החוק החדש בנה מערכת שמגינה על עצמאות השידור הציבורי. הוצבו מנגנונים שמגבילים התערבות פוליטית, מבנה ניהולי עצמאי יותר, ולענייננו - מודל מימון יציב שאינו תלוי בהחלטה שנתית של ועדות הכנסת.

התקציב של התאגיד נקבע מראש בחוק ואינו נידון מחדש מדי שנה כחלק מתקציב המדינה. לא משום שפוליטיקאים נדיבים במיוחד ותמיד רוצים לתת לתאגיד כסף, אלא בדיוק מהסיבה ההפוכה: כדי שלא יוכלו להשתמש בתקציב ככלי לחץ תקשורתי-פוליטי.

הצעת החוק של בוארון מבקשת להחזיר את המציאות המסואבת של תקופת רשות השידור. היא מבקשת להסיט עוד כוח לממשלה ומהווה נדבך נוסף במרוץ המהיר של הממשלה הנוכחית לנסיגה דמוקרטית מוחלטת. המשמעות המעשית שלה היא החזרת השליטה בתקציב השידור הציבורי לידי הפוליטיקאים.

ברגע שהתקציב תלוי שוב בהחלטות פוליטיות, חוזרת גם התלות. חוזרים הלחצים. חוזרת האפשרות לאיים בקיצוץ בכל פעם שתחקיר, סדרה או שידור אינם נוחים לשלטון. כך לא משרתים את השידור או את הציבור, כך מחלישים אותם.

קל להבין מדוע ממשלות אוהבות מנגנונים כאלה. שליטה בתקציב היא הדרך היעילה ביותר להשפיע על גוף תקשורת ביקורתי בלי צורך להודות בכך בגלוי. קשה יותר להבין מדוע הציבור אמור להסכים לכך. לא מן הנמנע שהתשובה נעוצה בעיתוי. היוזמה מקודמת בזמן שבו הקשב הציבורי נתון למקום אחר לגמרי: לאזעקות, להתרעות ולחדשות מלחמה.

כאשר אנשים עסוקים בריצה למקלטים, קשה לצפות מהם לעקוב אחרי שינוי מבני בחוק השידור הציבורי. אבל דווקא בזמנים כאלה כדאי לזכור ששידור ציבורי עצמאי אינו מותרות של תקופות שקטות. הוא אחד ממנגנוני הבקרה המרכזיים בדמוקרטיה. ישראל כבר ראתה מה קורה כאשר השידור הציבורי הופך תלוי בפוליטיקאים.

איה ידלין היא מרצה בכירה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן

אורנית קליין-שגריר היא מרצה בכירה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במרכז הרב תחומי, ירושלים