דבר ראש הממשלה
"בוא ניגש לדברים החשובים – מתי באחרונה דפקת לאפה של שווארמה?", שואל יהודה שלזינגר, הכתב הפוליטי של "ישראל היום", את ראש ממשלת המעבר יאיר לפיד. "וואו, עברו כמה שנים טובות", משיב לפיד. שלזינגר לא מהסס, ולוחץ: "איך אתה חי ללא לאפה?". כשלפיד שוב לא עונה לעניין, המראיין לא מרפה: "כל אדם זקוק ללאפה", הוא מטיח בו, ומצליח לסחוט חצי הודאה: בזמן האחרון, נשבר לפיד, הוא משתדל לאכול עם אשתו במסעדה לפחות אחת לשבוע.
שלזינגר כנראה ציפה לתשובה הזאת, ושלף פרט מוכמן ששמר בדיוק לרגע הזה: "ראיתי שהיית במסעדת דיקסי. מה אכלת? כנפיים?", הוא חוקר. "אני לא אוהב כנפיים. אכלתי כריך פילדלפיה", מגמגם (יש לשער) ראש הממשלה, ואז מעיר, אולי בשם צרכני התקשורת הישראלית: "אני שמח על השיחה המעמיקה".
לפיד מתראיין הבוקר בארבעת היומונים הכלליים של ישראל ומקבל מכולם כותרת ראשית, אבל רק ב"ישראל היום" – העיתון שפעם מחזה כזה היה נתפס בשורותיו כחילול הקודש – חוקרים אותו לעומק על צריכת הבשר שלו. אבל לא באמת, כמובן. הקטע על הלאפה והכנפיים הוא סטייה מחויכת למחוזות הגיחוך בואכה ניסיון מגושם להציג את לפיד כאדם שאינו חי בתוך עמו. אם היה מצהיר שהוא מת על שווארמה, ותמיד מזמין בלאפה, שלזינגר יכול היה לשאול אותו כמה זה עולה – ולחשוף שראש הממשלה הנוכחי של מדינת ישראל מנותק מהרחוב ולא מרגיש בכיסו את יוקר המחיה.
שלזינגר יכול היה לשאול את לפיד כמה עולה "כריך פילדלפיה" במסעדה שבה סעד (77 שקל, לפי התפריט המקוון), אבל במקום זה שואל אותו "מתי באחרונה ישנת שנ"צ". לפיד משיב לו שהוא "עושה דבר שמעט מאוד אנשים יודעים לעשות – לישון עשר דקות". שלזינגר נמס ואומר לו שהוא "מעריץ גדול של המוסד הזה", ומציין שזה נקרא "פאואר נאפ". ואז הוא שואל את לפיד מה הוא שומע. "מנעד רחב שנע בין ברוס ספרינגסטין ועד מוצרט", משיב לפיד.
מה יותר צפוי, הניימדרופינג של ספרינגסטין או של מוצרט? אולי דווקא המונח "מנעד רחב". בכל אופן, כאן מסתיים הראיון.
מוסד "ראיון החג" הוא אחד הפורמטים הדלוחים ביותר שהולידה העיתונות הישראלית. הזדמנות חריגה שבה איש חשוב – ראש ממשלה, נשיא, רמטכ"ל – מוריד כביכול את המסננים ומוכן להתיישב לשיחה ארוכה, מקיפה וחודרת עם נציגי העיתונות. לעתים קרובות, הראיונות האלה ניתנים במקביל לכמה כלי תקשורת. כל ראיון הוא יחיד וייחודי – ובכל זאת, כמעט תמיד התוצאה מזכירה סרט נע. והרוח תמיד סטרילית, עטופה בניילון. קצת ביקורת, קצת קִרבה, חצי סוד ורבע קריצה, ואף פעם לא פיצוץ או מבוכה. סדרת הראיונות הנוכחית עם לפיד ממשיכה את המסורת.
הראיון העיתונאי הטהור, שמתקיים ללא שיקוצים דוגמת הסכמים מוקדמים וזכות וטו (על זהות המראיין, על ציטוטים לא נעימים, על ביקורת בין השורות), הוא קרב מוחות. העיתונאי מול הפוליטיקאי, במקרה הזה. כל סוגיה שמונחת על השולחן היא סיבוב אחד בקרב, ובסוף תמיד מישהו מנצח – בנוקאאוט או בנקודות.
זו לא בושה להפסיד לפוליטיקאי בקרב מוחות. אבל לעיתונאי בעיתונות הכתובה יש בכל זאת ג'וקר: הוא זה שכותב את הראיון. הוא יכול, בדיעבד, להבחין בספינים, בשקרים ובמריחות – ולהציג אותם בפני קוראיו לצד הציטוטים שלפני רגע הפריך. הוא יכול להצליב מידע, להשתמש במקורות, ואז לחזור למרואיין ולבקש ממנו להשיב לשאלות שמהן הצליח להתחמק. אם ייתקל בסירוב, יוכל לציין בפני הקוראים שזו סוגיה שהמרואיין שלו בורח מלהשיב עליה.
הפרקטיקה הזאת, שהיא פריט בסיסי בארגז הכלים של כל עיתונאי בכל משימה מקצועית, מתנדפת בדרך כלל בראיונות החג עם משרתי הציבור הנחשקים. בין אם מדובר בדיל סודי שמוסתר מהקוראים או פשוט בהסכמה שבשתיקה לא לעשות למרואיין חיים קשים, התוצאה בדרך כלל היא ראיונות שטחיים, שמשרתים את המרואיין ומעניקים לו במה מובחרת לטפטוף המסרים שיועילו לו בנקודת הזמן הנוכחית. ראיונות ראש השנה של לפיד ממחישים שבין אם המראיין מגיע מ"ישראל היום" ובין אם הוא מגיע מהמתחרה המר "ידיעות אחרונות" – כללי המשחק תמיד יישמרו.
לפיד של "ידיעות"
"שעות ספורות לאחר שחזר לארץ מנאומו בעצרת האו"ם חיתן רה"מ יאיר לפיד את בנו יואב לפיד עם בחירת לבו שי אללו, בת קיבוץ חולדה – שם גם התקיימה החתונה", מדווחים שניים מכתבי "ידיעות אחרונות" בידיעת תצלום שנדפסת בעמודי החדשות. "לאירוע הוזמנו רק חברים קרובים ואנשי הצוות הקרובים של לפיד, שמלווים אותו שנים. פוליטיקאים לא היו בכלל באירוע, מלבד שניים: מאיר כהן ומיקי לוי, אנשי מפלגתו של לפיד. [...] גולת הכותרת היתה השיר 'צעיר לנצח' בביצועו של לא אחר מראש הממשלה יאיר לפיד בכבודו ובעצמו".
"ידיעות אחרונות" היה העיתון שבו פרסם לפיד טור פופולרי שסייע לו להזניק את הקריירה הפוליטית שלו. לקראת בחירות 2013, הבחירות הראשונות של לפיד, בכירי "ידיעות אחרונות" התכנסו לחגוג עמו את כניסתו (הרשמית) לפוליטיקה במסיבה בבר אפלולי במרומי מרכז עזריאלי. מערכת היחסים בין הצדדים כללה בהמשך מיליוני שקלים שהזרימו שרי יש-עתיד ל"ידיעות אחרונות" עבור קניית סיקור עיתונאי שלהם ושל משרדיהם – ושורה של פגישות סודיות שקיים לפיד עם נוני מוזס, המו"ל והאיש החזק בקבוצת התקשורת. איש מהם מעולם לא הסביר את טיבן לציבור.
מאז זרמו הרבה מים עכורים בפוליטיקה הישראלית. יש-עתיד עברה לאופוזיציה לתקופה ממושכת, וב-2019 ליהיא לפיד, אשתו של, פוטרה מכתיבת טור ברשת המקומונים של "ידיעות אחרונות" וטענה שזה קרה "בגלל בעלה". בעלה החרה החזיק אחריה, ולרגע נראה היה שחתול שחור עבר בין העיתון לטאלנט לשעבר. אם זה אכן קרה, מדובר בחתול מצומק במיוחד. היום, כמו בהזדמנויות קודמות, עושים בעיתון כבוד לחבר הוותיק.
חוץ מכותרת ראשית, ב"ידיעות אחרונות" מעניקים ללפיד גם את השער של אחד ממוספי החג. לראיון עמו הוקצו שישה עמודים. נטו. הכותרת בשער המוסף: "דברים שרואים מכאן", התירוץ הקבוע של פוליטיקאים לנטישת הבטחותיהם המוקדמות רגע אחרי כניסתם לתפקיד שבו יש ביכולתם לממש אותן. אבל הראיון עצמו רחוק מלהיות ביקורתי.
סקר דעת קהל שתוצאותיו מתפרסמות היום ב"מעריב" מעלה שהבעיה שמטרידה את הישראלים יותר מכל היא יוקר המחיה. 68% מהנסקרים נקבו בסוגיית המחירים – יותר מפי שניים ביחס לבעיה השנייה בדירוג (הטרור הפלסטיני). יוקר המחיה הוא הטיקט שעליו רכב לראשונה לפיד אל הכנסת לפני עשור. השילוב בין ההבטחות שפיזר אז והעובדה שהבעיה רק החריפה הופך את העיסוק בה לנושא שיחה מתבקש בראיון החג. אבל ב"ידיעות אחרונות" דוחקים אותה לשוליים.
הסוגיה הבולטת בראיון שערך יובל קרני היא עיסוק דלוח במירוץ הסוסים הפוליטי. בשער העיתון, וגם בכותרת הכתבה, מציגים לראווה את התשובות של לפיד לשאלה האם יישב בממשלה עם אחמד טיבי ואיימן עודה. אפשר היה להצדיק זאת, אולי, אם היה נותן תשובה נחרצת, מפתיעה, כזאת שהופכת על ראשה את תפיסת הגושים. אבל לפיד משיב בהתפתלות, בלי להתחייב על מעשיו העתידיים. ובכל זאת, זה מה שמגיע לכותרת. גם בחלקים אחרים בראיון, כשהוא נשאל על חיבורים ובריתות, לפיד מקפיד לדבר בעמימות; בשלב מסוים הוא אף נוזף בכתב ואומר לו שאין בכך טעם כל עוד לא הגיעו תוצאות האמת.
הצילום המוביל בכתבה הוא מז'אנר אחורי הקלעים החשופים. הצלם, יונתן בלום, הציב בלשכת ראש הממשלה יריעה לבנה והעמיד עליה את לפיד. במקום להשתמש ביריעה כדי ליצור פריים ניטרלי, תלוש מהמקום ומהזמן, בעיתון מדפיסים גם את מה שמסביב: את הלשכה, עם המפה על הקיר ודגל ישראל, ונייר הדבק שמחזיק את היריעה כדי שלא תזוז.
הבחירה הסגנונית הזאת, והפורטרט הפרונטלי של לפיד בשער, משדרים שזהו ראיון חשוף – בלי פילטרים. אבל המיתוג הזה כוזב. בדיוק כמו הניסיון של ראש ממשלת מעבר, שלא סגר עדיין שלושה חודשים בתפקיד, לספוג במהירות את כל כובד משקלה של המשרה.
"הציבור בישראל כבר התרגל לעובדה שאתה ראש הממשלה?", שואל אותו קרני. "אני חושב שכן", משיב לפיד. "אני חושב שהאנשים, ברמה זו או אחרת של מודעות, מסתכלים, אומרים לעצמם, 'יש פה איש עם הרבה ניסיון, כבר הרבה שנים בשדה הציבורי – היה שר אוצר והיה חבר קבינט, היה ראש אופוזיציה, היה חבר ועדת חוץ וביטחון, וגם עבר משהו שאף אחד מראשי הממשלות הקודמים לא עברו".
מהו הדבר שאף אחד מראשי הממשלות שקדמו ללפיד לא עברו? אודישן לסרט "שירת הסירנה"? מבחן עריכה ב"במחנה"? התשובה של לפיד היא שההכנה הבלעדית שלו לתפקיד, זאת שאיש לא נהנה משכמותה בהיסטוריה של מדינת ישראל, היא כהונה של "יותר משנה" בתפקיד "ראש ממשלה חליפי ושר חוץ", שהעמידה אותו ב"כל הצמתים". "אין הכנה יותר מדוקדקת לקראת תפקיד ראש הממשלה מזו שאני עברתי", הוא טוען.
התשובה המגוחכת הזאת לא רק מתעלמת מכך שראשי ממשלה קודמים נהנו מתמיכה ציבורית שלא הצריכה את המוסד המפותל של ראש הממשלה החליפי. היא גם מאפשרת ללפיד לשחזר את המנהג המפורסם שלו להפיץ בדותות שנשמעות מעולה אך מתפוררות לאחר בדיקה. כידוע, לפיד רחוק מלהיות ראש הממשלה הראשון שכיהן קודם לכן כשר חוץ. קדמו לו משה שרת, גולדה מאיר ויצחק שמיר. אבל קרני לא מקשה עליו, ומאפשר לו להמשיך בלהג.
"בוא נדבר על יוקר המחיה", אומר קרני לקראת סוף הראיון. "זה תיק, זו גיבנת עליך ועל ממשלת השינוי, כי בסוף זה הנושא שהכי מעסיק את האזרחים, ובתקופה האחרונה נהיה פה הרבה יותר יקר. איך אתה מתייחס לעניין הזה חוץ מלהגיד שהוא גם באחריות נתניהו?".
התשובה של לפיד היא מריחה נאה. "אני מקדיש לטיפול ביוקר המחיה הרבה יותר זמן ממה שאנשים יודעים", הוא טוען. "עזוב אותך מנתניהו, אנחנו מדברים עליו יותר מדי. בשנה הזאת, יוקר המחיה עלה בכל העולם באופן דרמטי כי היו שתי סערות: גם סוף הקורונה וגם המלחמה באוקראינה, ששברה את שוק האנרגיה. ובין כה וכה היה פה מאוד יקר, במשך שנים הנושא הזה הוזנח, ועל זה תלביש את העלייה החדה האחרונה.
בנימין נתניהו בכנס של אתר "כיכר השבת", החודש (צילום: יונתן זינדל)
"אף אחד לא אוהב להודות בזה, בטח לא לפני בחירות, אבל אין פתרון אחד וברור ליוקר המחיה. וזו התמודדות אינסופית – ממחיר הלחם, שזה כאילו קטן אבל אני קיימתי על זה שלוש ישיבות סביב שולחן הממשלה עם דרגי המקצוע כדי לוודא שהם לא מזנקים באופן דרמטי, דרך המשכורת של סייעת בפעוטון, כדי שמחירי הפעוטונים לא יעלו בפתאומיות, ויבוא מקביל – מה שנקרא רפורמת המכסים, מתוך כוונה להוריד את המחיר שלהם [כך במקור]. ויש גם את הדלק, שהצלחנו להוריד את מחירו בתקופה קשה. אני רב הרבה עם האוצר, שמנסה לשמור מה שיותר כסף בקופה, ואני אומר להם – זה לא הזמן".
ובתרגום מצינית: זאת לא אני, זו הכלכלה העולמית. והמלחמה. והמגפה הגלובלית. והממשלות הקודמות. והקמצנים ממשרד האוצר. ובכל מקרה, יוקר המחיה זה נושא עצום שהטיפול בו אינסופי, הוא לעולם לא יושלם, אז תגידו תודה שקיימנו ישיבה.
כשקרני מציין בפניו את הזינוק במחירי הדיור ומבקש מלפיד להודות שהממשלה נכשלה, המרואיין מסרב בנימוס. "אני לא בטוח שזה נכון", הוא אומר. "בשנה הזו היו הרבה, כמעט כפול התחלות בנייה מבשנה הקודמת. שוק הדיור הוא שוק איטי. אני אמרתי ואני אומר את זה גם היום, הפתרון לשוק הדיור במציאות הנוכחית הוא לייצר שוק מקביל של דיור להשכרה. אני הקמתי בזמנו את החברה [הממשלתית] דירה להשכיר, שעוסקת בבנייה להשכרה. אם תיסע לגליל-ים תראה, יש שם שכונה נהדרת שבה גרים חבר'ה צעירים בגילך, עם המשפחות שלהם".
הערת שוליים הכרחית בעניין "חבר'ה צעירים בגילך": יובל קרני בן 52. הוא צעיר מלפיד בסך הכל בשש שנים.
אחרי ההתנערות של לפיד, קרני שומט את הסוגיה הבוערת ביותר בעיני קהל הבוחרים הישראלי. אגב כך נחשף סדר העדיפויות של "ידיעות אחרונות". כשלפיד מתחמק מהשאלות על החיבורים הפוליטיים ועל בניית הקואליציה המדומיינת, הכתב לוחץ עליו ודורש תשובות. כשהוא מורח את נושא יוקר המחיה, העזוז מתנדף מעורקיו של העיתונאי – והוא ממשיך הלאה. המסקנה: מה שמעניין את העיתון של מוזס הוא האם האיש של מוזס יצליח להקים ממשלה, ולא מה הממשלה הזאת תעשה למען הציבור שבחר בה.
לפיד של "ישראל היום"
הראיון של לפיד ל"ישראל היום", שמקבל את ארבעת העמודים הראשונים בקונטרס החדשות, נפתח גם הוא במירוצי סוסים. שלזינגר שואל את לפיד על החיבורים שיבצע אחרי נצחונו ההיפותטי בבחירות, מבקש ממנו לנבא את התוצאות ושואל אותו על גנץ והערבים. בתום רצף השאלות, שלפיד מקפיד לזגזג ביניהן בלי לפזר הבטחות או השערות, הוא קוטע את שלזינגר. "בראש השנה אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה", אומר ראש ממשלת המעבר, "בוא נדבר על השיח התקשורתי-פוליטי הישראלי שעושה כמיטב יכולתו להתרחק מהמהות".
למרות הביקורת הזאת, לפיד עצמו לא משתמש בבמה כדי לדבר על מהות. הוא אומר ש"הבחירות הקרובות הן על השאלה לאן תיקח אותנו הממשלה הבאה", אבל אז עובר לשפת פוליטיקאים חלולה, שהשליטה שלו בה עדיין חלקית בלבד: "אנחנו מציגים אלטרנטיבה טובה יותר, מהותית וערכית. הצד השני חושב אחרת. הבעיה היא שלא מקיימים דיון על המהות". פוליטיקאים אחרים, כמו בנימין נתניהו, יודעים לומר דברים חלולים תוך שכנוע מאזיניהם שמדובר באמת עמוקה ואמיצה.
ובכל זאת, לפיד מנדב כמה דוגמאות. "נראה שהצלחנו למנוע חתימה של הסכם גרעין גרוע עם איראן, והממשלה הקודמת לא הצליחה", הוא אומר בזהירות. "למה אפשר היה בכל זאת לגמור הסכם עם המורים בלי שביתת מורים או לדאוג למתמחים. דברים רציניים מעבר לשאלה איזו כותרת נייצר בעיתון או עם מי רבת".
"שמתי לב שבדוגמאות שלך על ההצלחות דילגת על יוקר המחיה. גם מהנאומים שלך נעדר צמד המילים 'מעמד הביניים', אולי בגלל שבתחום הזה היה כישלון מוחלט בשנה האחרונה?", מעיר שלזינגר. לפיד שולף שוב את המריחה שבה השתמש בראיון עם "ידיעות אחרונות", בתוספת חנופה לאלקטורט. "אני נותן לו קרדיט", הוא אומר על מעמד הביניים, "הוא מבין שלממשלה, בטווח קצר, יש השפעה מוגבלת על יוקר המחיה. [...] יש לי אמונה שהבוחרים אינטליגנטים ומבינים את זה. זה עם נבון".
אם מישהו לא השתכנע, לפיד שב ומזכיר את המלחמה באוקראינה ואת מגפת הקורונה, וגם את נתניהו. "אני ראש ממשלה חודשיים. קשה להפיל עלי את יוקר המחיה", הוא אומר. ברור שלפיד לא אחראי לבדו לבעיית יוקר המחיה בישראל. ברור שלא ניתן לדרוש מראש ממשלת מעבר – שממילא מוגבל בעשייתו מכורח תקופת הבחירות – לטפל בבעיות עומק שמעסיקות את הציבור כבר למעלה מעשור. לפיכך, המעשה המתבקש הוא לא רק לדרוש ממנו תשובות על מה שקרה בעבר, אלא לנצל את מערכת הבחירות כדי לשאול מה יעשה בעתיד – כך שניתן יהיה לגשת אליו בעוד שנה, או עשר, ולבדוק האם פרע את הבטחותיו.
כמו ב"ידיעות אחרונות", גם ב"ישראל היום" לא טורחים לעשות זאת.
לפיד של "מעריב"
ב"מעריב", העיתון שבדיוק פרסם את הממצא (הלא חדש כשלעצמו) על כך שיוקר המחיה הוא הבעיה הבוערת ביותר בעיני קהל הבוחרים, לא מצייתים לקול ההמון. הראיון שערך בן כספית עם לפיד הוא הקולח ביותר – והכי פחות סינתטי – מבין ארבעת הראיונות, והוא כולל גם עיסוק ניכר ביוקר המחיה, אבל הסוגיה הזאת נקברת במעבה הטקסט. אין לה אזכור בשער העיתון, ולא בשער המוסף, לא בכותרות הכתבה בת ששת העמודים ולא בציטוטים המודגשים מתוכה.
המוטיב המרכזי הוא מיתוג לפיד – כזכור, ראש ממשלת מעבר שטרם סגר שלושה חודשים – כראש ממשלה על מלא. "שום דבר לא מכין אותך לכובד האחריות. אתה מתיישב, ואז אתה מבין שהכל מונח על הכתפיים שלך", הוא אומר בציטוט שנפרש לרוחב שער המוסף. בתצלום הראשי (יוסי אלוני) נראה לפיד כשהוא יושב על כיסא בלשכת ראש הממשלה, מעיין בקלסר שעליו מוטבע סמל מדינת ישראל ומביט ישירות למצלמה בארשת מלאת חשיבות.
"יש משהו שמכין אדם להיות ראש ממשלת ישראל?", שואל כספית. "כן ולא", משיב לפיד, ומשחזר תשובה שנתן גם לאחרים. "הכן הוא הניסיון המצטבר. זה הדבר הבסיסי. אני יותר משנה ראש ממשלה חליפי ושר חוץ, נמצא בכל המעגלים ובכל ההחלטות, זו החפיפה הכי ארוכה בתולדות הפוליטיקה הישראלית. הייתי שר אוצר, ישבתי בקבינט מלחמה, אני חבר ועדת חוץ וביטחון וועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים כל השנים האלה. זו הכנה מצוינת לתפקיד שבו אתה המפקד של המוסד והשב"כ".
יאיר לפיד בכפולה הפותחת של הראיון שקיים עמו בן כספית ל"מעריב", 25.9.2022
"מה שמשותף לראשי הממשלה שריאיינתי ב-20 השנים האחרונות הוא תחושת הבדידות. אתה שותף לתחושה הזו, של הנטל הכבד שמוטל רק עליך?", שואל כספית לקראת סוף הראיון.
"לא בטוח. יש כובד אחריות", משיב לפיד. "הנשיא טרומן קרא לזה: The buck stops here. העובדה היא שבסוף, אחרי שרשרת הדיונים וקבלת ההחלטה, מגיע הרגע ההוא שאין לך למי להתקשר ובמי להיוועץ עוד. זה שלך. אתה המבוגר האחראי, אין מישהו אחר. אז אני לא יודע אם המילה הנכונה היא בדידות, אבל כן, זה משהו שאין עם מי לחלוק אותו. אבל זה התפקיד".
"תמיד אומרים את זה, אבל הפעם עושה רושם שזה נכון", אומר כספית בחלק אחר של הראיון. "הסיפור שמטריד עכשיו את רוב הישראלים הוא יוקר המחיה. נהיה קשה יותר לחיות כאן. יש תחושה שזה עובר ליד הממשלה".
לפיד מכחיש שזה לא מעניין את הממשלה ("יושבים על זה יום ולילה"), מונה את שורת הפעולות שהזכיר גם בראיון ל"ידיעות אחרונות", שב ואומר שיוקר המחיה מושפע גם מהתהפוכות הגלובליות, ומצהיר שמדובר במלאכה סיזיפית שאף אחד לא באמת יודע כיצד להשלים.
"אתה מודע לזה שבלתי אפשרי לקנות דירה במדינה הזו בלי להיות מיליונר. שאין לזוג צעיר סיכוי להגיע לדירה היום. עושים לכם על הראש קמפיין בנושא הזה, ודי בצדק", לוחץ כספית. לפיד משיב שחל זינוק בהיקפי הבנייה, ושממשלה בראשותו תקדם את שוק השכירות לטווח ארוך, ושהכל טמון בקידום התחרות. בשלב כלשהו הוא גם מציע לכספית, כמו ליובל קרני, לנסוע לגליל-ים ולראות איך האוטופיה קורמת עור וגידים. בשורה התחתונה, ניכר שאין לו תשובה מספקת.
ההחלטה להצניע את בעיית יוקר המחיה ולא להבליטה בכותרות עושה חסד עם לפיד ועוזרת לו למתג את עצמו כמדינאי שעסוק בגיאו-פוליטיקה ולא מתלכלך בצרות שמעסיקות את הפלבאים (הנבונים) שלא השכילו להיות מיליונרים. כמו הראיונות ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", גם את הראיון ב"מעריב" צולח לפיד כמנצח, עוד פיסת תקשורת שמאפשרת לו להעמיד פנים שהוא ראש ממשלה אמיתי – חוליה שגרתית לגמרי בשרשרת שמתחילה בבן-גוריון ומגיעה עד נתניהו – למרות שכלל לא בטוח שישוב לכיסא הזה אחרי הקמת הממשלה הבאה.
לפיד של "הארץ"
ב"הארץ", העיתון של השמאל, לפיד קוצר הישג מסוג שונה. "היום אני יותר במרכז, למדתי לכבד את השמאל", מוסרת הכותרת הראשית בציטוט מפיו, כאילו אי פעם היה בימין. בניגוד לשאר המראיינים, שמבליטים את העיסוק במירוץ הסוסים ואת מיתוגו של לפיד כמדינאי מכובד, כתב "הארץ" יהונתן ליס מבליט את השבירה של לפיד שמאלה – פועל יוצא של נאומו בעצרת הכללית של האו"ם, שאותו מגדיר ליס כ"חזון אופטימי לסיום הסכסוך".
לפיד, שבעבר החרים את "הארץ" וגינה אותו בחריפות, מעוניין כעת להתחבב על קהל הקוראים, מהלך שמן הסתם נועד לבצע קניבליזציה של השמאל כדי להעלות את סיכוייו להרכיב את הממשלה הבאה. אבל ההתיישרות עם האג'נדה של העיתון לא מלאה. רחוק מזה. לפיד אמנם תומך כעת עקרונית בשיח עם השכנים וכניסה לתהליך מדיני – אבל מסרב לקחת אחריות, אפילו חלקית, על סבב האלימות שהתלקח בקדנציה שלו כראש הממשלה.
"2022 היא שנת שיא במספר ההרוגים הפלסטינים בעימותים עם ישראל בגדה מאז 2015. עד אתמול, נהרגו 85 אזרחים וחמושים", כותב ליס, ואז שואל את לפיד: "לשב"כ ולצה"ל יש אחריות על ההידרדרות הזו?".
לפיד זורק את האחריות על נתניהו והפלסטינים. "האחריות היא בחדר הזה, בשולחן הזה, בעובדה שאנחנו כבר הרבה שנים בלי תהליך מדיני", הוא אומר. "זה משפיע לרעה. הנטייה הטבעית היא לחפש אשמים, ולחפש אותם אצלנו. אני קודם כל חושב שמי שאשם זה פלסטיני שיורה על חיילי צה"ל או על אזרחי ישראל. השאלה היא לא מי אשם, אלא איך פותרים את זה".
"במקום שבו שמאלן נחשב עלבון כמעט אולטימטיבי, לפיד עשה בעבר כל מאמץ, אלגנטי או לא, להתרחק מהזיהוי עם השמאל, לשבור חזק אל המרכז", מזכיר ליס. "מיד לאחר שנבחר לכנסת נשא את נאום הזועביז, ובהמשך הכריז כי 'השמאל הפך ללא רלבנטי' בשל הגישה שלו לסכסוך עם הפלסטינים. כיום, כשהוא מנהיג בפועל את החטיבה השמאלית במפה הפוליטית, הוא כבר אומר ש'חשוב שהקול הזה קיים, למדתי לכבד אותו'".
"אולי למדת את זה בגלל הצורך שלך בהם?", מציע ליס.
"לא, זה ציני", עונה לפיד. "הצורך הוא תמיד הדדי. גם אם הם טועים, גם אם לא קנית את הפתרון שהם מציעים, העובדה שהשמאל הישראלי מתעקש לדבר בשפה של זכויות אדם ועל הצורך בסיום הסכסוך, היא חשובה. האמונה של הימין, האמוני בעיקר, שאלוהים יבוא ויסדר את המצב, לא נראית לי כמו משהו שאפשר להיבנות ממנו, והאמונה של השמאל בטוב הלב היסודי של המין האנושי לא מאוד מצדיקה את עצמה במזרח התיכון. אבל אני מניח שגם הגיל וגם התפקיד גורמים לך להיות יותר קשוב לאנשים שאתה לא מסכים איתם. היום אני יותר איש מרכז משהייתי כשנכנסתי לחיים הפוליטיים".
"מה היית קודם?", תוהה ליס, אבל לפיד משיב במריחה: "משהו בלהיות במרכז הפך מורכב יותר. יש בעיני משהו לגמרי חלול בדיבורים על 'אחדות', ואני הייתי חלק מזה. באיזשהו שלב הבנתי שהרבה יותר חשוב שנכבד אחד את השני. הרי בסוף, אני לא רוצה להתאחד עם בן-גביר. אני מכבד אנשי ימין, לא אותו. אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אחדות? אנשים מרגישים אינסטינקטיבית שיש בעיה בבקשה להתאחד עם אנשים שאתה באופן מהותי לא מסכים איתם".
כמו ביומונים הטבלואידיים, גם על הראיון ל"הארץ" לפיד יכול לסמן לעצמו V. למרות המריחה בעניין השמאל-ימין, ולמרות הבריחה מאחריות בנוגע להסלמה התקופתית בשטחים, בעיתון עדיין העניקו לו כותרת ראשית שמסמנת אותו כאופציית הצבעה ראויה גם עבור האלקטורט שבין מפלגת העבודה למרצ.
רוח החג
בשער "ידיעות אחרונות", לצד ההפניה לראיון עם לפיד, מדפיסים הבוקר תצלום של שמונה ילדים עומדים מסביב לסל נצרים גדול עם רימונים, תפוחים ותמרים – קישוט שחוק שחוזר על עצמו שנה אחר שנה אחר שנה. השנה, למקרה ששמינייה זה לא מספיק, מדפיסים בתוך הגיליון עוד 27 ילדים אוחזים בפיסות תפוח וקערות דבש. מה שבטוח, בטוח.
ב"מעריב" הולכים השנה על חיילים. ליתר דיוק, חיילות. שתי חיילות מככבות היום בשער העיתון, ובידיהן שני תפוחים אדומים. הרוח: אופטימית. "שניים מתוך שלושה ישראלים – מאושרים", נכתב לצד הקישוט בחאקי.
ב"ישראל היום" משווים ומעלים. אם ל"ידיעות אחרונות" יש ילדים, ול"מעריב" יש חיילים – לנו יהיו גם ילדים וגם חיילים, פלוס כמה יהודים מתפללים בכותל, כי אם אפשר גם וגם וגם – למה להתקמצן? "תחל שנה וברכותיה", מברך החינמון.
ב"הארץ" הכותרת השנייה בגודלה עוסקת בהתחדשות אחרת. "צה"ל התקין בחברון מערכת שיורה כדורי גומי ורימוני הלם ונשלטת מרחוק", מדווחת בשער כתבת השטחים הגר שיזף.
יחצנות 101
הכנה ראויה לראיון, יודע כל פרח יחצנות, כוללת יצירת קפסולות תוכן שהוכנו מראש – תשובות ממולחות לשאלות קשות שניתן לצפות את בואן, ומסרים שהמרואיין מעוניין להשחיל אקטיבית גם אם לא יישאל דבר בנושא. אחת הדרכים לוודא שהמסרים האקטיביים יגיעו לכדי פרסום היא כריכתם עם סיפור או ניסוח שהמרואיין יודע שהעיתונאי לא יוכל לעמוד בפניו – מה שנקרא "צבע". מי שיקרא את כל ארבעת ראיונות החג של לפיד יוכל למצוא כמה הצטלבויות כאלה, שחושפות מה היה חשוב ללפיד להשחיל – וכיצד עשה זאת.
למשל, הסנטימנט האשכנזי. לפיד מותקף השכם והערב בטענות על שנאת מזרחים ושימוש במונחים כמו "מרכז" ו"שפיות" כדי לטייח את העובדה שחלק גדול מהאלקטורט שלו הוא בעצם הגלגול הנוכחי של השמאל הישן, המדושן והלבן. לפיד, כמובן, אכן מייצג את הגלגול הנוכחי של השמאל הישן, המדושן והלבן, ואכן מנסה להלך על קו דק שמצד אחד יקרוץ לבוחרים מהמגזר הזה ומצד שני לא יהפוך אותו למזוהה מדי איתו. מה עושים?
"מה הדבר הכי משמעותי שקרה לך?", שואל את לפיד יהודה שלזינגר מ"ישראל היום". "זה קרה בשנה האחרונה, עוד לפני שנכנסתי ללשכת ראש הממשלה", שולף לפיד. "עמדתי במחנה הריכוז מאוטהאוזן וקנצלר אוסטריה אמר לי: 'אנחנו מתנצלים בפני מר לפיד שהרגנו את סבא שלו'. כל המסע הפוליטי שלי היה שווה בשביל הרגע הזה".
ב"ידיעות אחרונות", "הדבר המשמעותי ביותר" שקרה ללפיד בכל ימי חייו כבר הופך לאחד מ"שני אירועים מרגשים במיוחד" שאירעו בקריירה הפוליטית שלו. "כשעמדתי במאוטהאוזן, שזה מחנה הריכוז שבו נספה סבא שלי, והקנצלר האוסטרי אמר, 'אנחנו מתנצלים בפני מר לפיד שהרגנו את סבא שלו', נשמתי נעתקה. בעיקר הייתי עצוב שאבא שלי לא שם לשמוע את זה", מספר לפיד.
מה האירוע המרגש השני? אירוע שמספק ללפיד הזדמנות לעשות הון פוליטי מהעובדה שיש לו בת אוטיסטית, ואגב כך להבליט חוק שהעביר. "בשתיים ומשהו בלילה העברנו את חוק האנשים עם מוגבלויות וידעתי שעשיתי בשביל הילדה שלי וכל החברים שלה את הדבר שמדינת ישראל הייתה צריכה לעשות שנים קודם", הוא אומר.
מסר אחר שלפיד הקפיד להעביר הוא שמדי יום הוא מקדיש 50 דקות לאימוני כושר. פריט המידע הזה משתכפל הבוקר ב"ידיעות אחרונות", ב"ישראל היום" וב"מעריב". למה שראש ממשלה יחוש צורך להדגיש שהוא מתאמן על בסיס יומיומי? אולי כדי לשדר עממיות וגישה שפויה לחיים, ולעורר הזדהות בקרב הבוחרים שלא נולדו בבית של סופרת מוכרת ואיש תקשורת בכיר שהפך לשר בממשלה, ואין להם חברים אילי הון שמסדרים להם עבודה ומזניקים את הקריירה הפוליטית שלהם.
טוב, אבל לא בעיני כולם אימון כושר יומי הוא סימן לעממיות. מה עוד אפשר לומר? שבלפור זה בעצם לא בלפור, ושבניגוד לאיש שגר שם לפני – לי יש אשה שמסתפקת במועט. "אני גר בדירת שני חדרים במתחם בלפור. יש את הבית המפורסם, שמשפצים אותו, לידו יש עוד בית דירות – שבו יש דירה אחת של שני חדרים, ובה ליהיא ואני גרים בדרך כלל בימי ראשון, שני ורביעי", אומר לפיד ליובל קרני מ"ידיעות אחרונות". "הדירה בבלפור חמודה, אנחנו לא צריכים יותר. אנחנו מרגישים כמו זוג סטודנטים שבאו ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית".
לפיד מספר על הדירה בבלפור גם ל"ישראל היום". "יש שם שני חדרים מקסימים", מעיד ראש הממשלה, ואז עורק מהחוג לפסיכולוגיה ועובר ענף. "ליהיא ואני מרגישים כמו שני סטודנטים שעלו ללמוד בבצלאל. זה נחמד מאוד".
חוץ מלהשחיל דימויים, לפיד מדגים גם היחלצויות שנתפרו מראש. למשל, כשבן כספית שואל אותו ב"מעריב" על הגושים הפוליטיים, ומעיר לו שנתניהו הצליח יותר ממנו לאחד את הגוש שלו. "תסתכל רגע סביבך", אומר לו לפיד. "איפה אנחנו יושבים?". "בלשכת ראש הממשלה", משיב לו כספית. לפיד חוגג מט: "אז יכול להיות שאני יודע להרכיב גושים וממשלות".
לפיד חוזר על הטריק הזה גם עם קרני, שכמו כספית מטיח בו שנתניהו "יודע לעשות את העבודה". לפיד מציג לו את הקושייה המשוכפלת: "תסתכל רגע סביבך, הטייפ לא רואה אלא רק שומע. תגיד לי, איפה אנחנו יושבים עכשיו?". "בלשכת ראש הממשלה", משיב קרני, ולפיד מכריז מש"ל: "אוקיי, אז כנראה אנחנו יודעים להתנהל פוליטית ולבנות ממשלות".
סימנייה
"עדות נתניהו ב'תיק 3000' נחשפת", מודיעה כותרת על שער "הארץ". גידי וייץ מציג לקוראים קטעים נבחרים מעדותו של ראש הממשלה לשעבר. הערפל האופף את חלקו בפרשת השחיתות המסועפת נותר סמיך.
ממלכת מוזס
"ידיעות אחרונות", עיתונו של הנאשם ארנון (נוני) מוזס, מפרסם היום מוסף חג שמורכב כולו מטקסטים של ידוענים שמספרים על ילדותם, בצירוף תמונות ישנות שילחצו על בלוטות הנוסטלגיה הנפוחות מרוב שימוש, כנהוג. שלא במפתיע, המשבצת המכובדת ביותר במוסף נמסרת לנשיא המדינה, יצחק (בוז'י) הרצוג, שמקבל הזדמנות להתפייט על ילדותו ולספר על הקשר שלו עם אביו, חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל.
הרצוג מכהן כנשיא המדינה כבר למעלה משנה. מרגע שנכנס לתפקיד, העיתון של מוזס מקפיד להמטיר עליו חיבוקים חסרי פרופורציה ובמות פתוחות מהסוג שניתן לו היום לרגל החג. הרומן בין מוזס להרצוג לא נולד בשנה האחרונה – ההתגייסות האגרסיבית של קבוצת "ידיעות אחרונות" למענו בבחירות 2015 היא אחת ההשלכות של פיצוץ שיחות השוחד של נוני עם נתניהו – וכמו אז, שיתוף הפעולה הזה נראה יותר אינטרסנטי מענייני. הרצוג הוא האדם שיוכל להעניק למוזס חנינה אם וכאשר יורשע ב"תיק 2000".
ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" ונאשם מס' 4 במשפט המו"לים, בשבוע שעבר בבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילום: יונתן זינדל)
ליתר ביטחון, או סתם במקרה, ארבעה עמודים אחר-כך נותנים במה גם לאסתר חיות, נשיאת בית-המשפט העליון – ומי שתוכל להכריע בערעור שיוגש על הרשעת מוזס במשפט המו"לים, אם וכאשר. הטור של חיות עוסק בחיבתה לספרות, וכמו הטור של הרצוג אין בו ממש עניין לציבור. ובכל זאת, ברור מדוע מו"ל כמו מוזס ירצה לפרסם את הטקסטים האלה ואף להבליט אותם. הם נותנים לעיתון חזות מכובדת, ועל הדרך מתגמלים דמויות שביום מן הימים מוזס אולי יזקק לחסדיהן.
מה שלא אמור להיות כה ברור הוא הבחירה של הנשיא והנשיאה לשתף פעולה עם עיתון של נאשם בשוחד. ההחלטה שלהם להעניק את שמם ופיסה אישית מהעבר שלהם לעיתון כמו "ידיעות אחרונות" מעידה שהכרסום ביסודות הדמוקרטיה הישראלית לא מוגבל למפלגה שבראשה עומד נאשם בפלילים; הנורמליזציה של השחיתות חוצה מפלגות ומגזרים, מחלחלת לעומק ולרוחב, עד כדי כך שהיא נראית כמעט שקופה, מובנת מאליה. אבל אי-אפשר לנכש מהזירה הציבורית תופעות כמו נתניהו בלי לעקור גם את מוזס.
שנה טובה!