מחאה

א. "'העתיד שלנו בסכנה': אלפים צעדו בתל-אביב למען פעולה נגד משבר האקלים", מודיעה כותרת שנדפסת בתחתית שער "הארץ" ומפנה את הקוראים לדיווח לא קצר מאת כתב הסביבה צפריר רינת. רינת מביא שלל ציטוטים מפי משתתפי ההפגנה, וכך עושה גם יובל בגנו ב"מעריב", אם כי ללא הפניית שער.

ב"ידיעות אחרונות", להבדיל, נדפסת ידיעת תצלום קצרצרה (אילנה קוריאל), שממתגת את האירוע כקוריוז צדדי – כאילו היה ידיעה על חב"דניק שתוקע בשופר לאוזני מאושפזים (עמוד 8) או מעלון לנכים שהותקן במליאת הכנסת (שער אחורי). ב"ישראל היום" לא מדפיסים אפילו ידיעת תצלום.

ב. "מאות מחו באום אל-פחם ובחיפה נגד מקרי הרצח בחברה הערבית", מדווחים יסמין בכריה וג'קי חורי בעמודי החדשות של "הארץ" (ומעוררים עקצוץ מטריד אצל משכתבים ותיקים, שרגילים להסביר שהמינוח הנכון הוא "מעשי רצח", ולא "מקרי" בעל הארומה הרנדומלית ונטול האחראים). ב"ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מתעלמים.

רוח החג

"בסופה של שנה עמוסה בעשייה בטחונית להגנה על גבולה הצפוני של מדינת ישראל, ועם מבט לשנה הבאה עלינו לטובה, ראיתי לנכון לכתוב לכם, תושבי הצפון", כותב אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, לקוראים מכל רחבי הארץ שבחרו להעביר את ערב החג שלהם במחיצת גיליון של "ישראל היום".

טורו של האלוף, כמתבקש, עמוס במליצות ("החיים בגבול הצפוני של המדינה הם בעלי אופי מיוחד של שיתוף, רעות וקשר אמיץ"), הכללות צבאיות ("אנו פועלים בעוצמה ובתבונה") ועמימות מסורתית ("חלק ניכר מפעילותנו נותר נסתר מהעין הציבורית, וטוב שכך"). הטקסט של מרום מזכיר דפי קרב, ולא מאמר בעיתון. ובכל זאת, היום הוא משתלב היטב בין כל יתר סמלי החג – לצד התפוח בדבש, הרימונים, החרציות (ככה זה כשהמו"ל חי בחו"ל, ושכח שבישראל חרציות פורחות באביב), הילדים בחולצות הלבנות והחיילים החוגגים.

ההתגייסות ההדדית הזאת – של המערכת העיתונאית למען מערכת הביטחון, ולהפך – היא לא רק קישוט לימי חג. היא גם טבועה בדי-אן-איי של רוב העיתונאים בישראל, שנעמדים דום למשמע החצוצרות הצבאיות. היום למשל הדבר בא לידי ביטוי בדיווחים על חקירת פיגוע טרור שהסתיימה בשרשרת מעצרים.

"החשבון נסגר: נתפסו רוצחי רִנה שנרב ז"ל", מוסרת כותרת על שער "ישראל היום". "הרוצחים של רנה נלכדו", קובעת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "נלכדו המחבלים שרצחו את רנה", מדווחים בשער "מעריב". בשלושת העיתונים חולקים את ההסכמה ששלושת העצורים הם-הם המחבלים שאחראים להטמנת מטען החבלה שהרג את שנרב ופצע את אביה ואחד מאחיה.

ככה זה בדרך כלל בדיווחים שמבוססים על הודעות שב"כ: גם בלי להיחשף להודאות, תיעוד או הרשעה בבית-משפט, מי ששירות הביטחון הכללי מתייג כמחבל – הוא מחבל, וגם ביצע את כל המיוחס לו. רק ב"הארץ" וב"ג'רוזלם פוסט" מתייחסים הבוקר לשלישיית העצורים כאל חשודים, וקובעים כי מעורבותם בפיגוע והיותם רוצחים היא גרסת מערכת הביטחון – ועדיין לא עובדה שאין עליה עוררין.

האמון העמוק של העיתונאים בשירות הביטחון החשאי מסייע לאנשיו להלבין פשעים. הבוקר למשל מדווחים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" כי סאמר מינא סלים ערביד, שמוגדר כ"ראש חוליית המחבלים", הגיע לחקירה כשהוא בריא ושלם, אך אחריה הועבר לבית-החולים במצב קשה, כשהוא מורדם ומונשם.

מה קרה לו שם? יוסי יהושוע ואליאור לוי, ב"ידיעות אחרונות", מגדירים את זה "חקירה אגרסיבית", ומצרפים גם את ההסבר המכובס של השב"כ: במהלך החקירה, אומרים שם, "הנחקר דיווח כי אינו חש בטוב" ו"בהתאם לנהלים הועבר לבדיקות וטיפול רפואי בבית-חולים".

ב"הארץ" מדווחים על אשפוזו של החשוד בכותרת הראשית ("שב"כ: רוצחי רנה שנרב נלכדו; אחד מהם אושפז במצב אנוש לאחר שנחקר"). הכתבים, ג'קי חורי ויניב קובוביץ, מגדירים את העינויים "אמצעים חריגים" ומציינים כי הם כללו מכות.

כתבי "הארץ" מוסיפים כי אשפוזו של החשוד גרם ל"מתיחות בין זרועות הביטחון בישראל, שבכולן מסכימים כי מצב בריאותו של ערביד היה תקין כשנעצר". אדם המכונה "מקור המעורה בפרטי הפרשה" גם רומז על כשל אפשרי בחקירה: לדבריו, האיש נעצר כבר לפני שבועיים, אך שוחרר בגלל "קושי משפטי בהארכת צו המעצר המינהלי נגדו".

כפי שקורה בדרך כלל, "הארץ" הוא העיתון הביקורתי ביותר כלפי גרסת מערכת הביטחון – אם כי גם בגיליון של היום לא מוזכר המונח המפורש "עינויים", ולא מצביעים באופן ישיר על החורים בגרסה המכובסת של שירות הביטחון הכללי.

העיתונות המסקרת את המערכת הצבאית בישראל, גם כשהיא ביקורתית וכוללת מידע ממקורות אלטרנטיביים, אינה ממהרת להפריך ולהוקיע – ומעדיפה להציב גרסה כנגד גרסה. ברוב המקרים יוותרו גם על זה. הסיקור הצבאי מתנהג על-פי חוקים משלו, לא רק בגלל הפיקוח המתמיד מצד הצנזורה הצבאית – אלא גם בגלל מסורת פגומה של אמון הדדי שהופכת את העיתונאים למשרתים של מערכת הביטחון גם מחוץ לשירות המילואים שלהם.

בחדשות מתפרצות כמו מעצר השלישייה הפלסטינית, האמון הזה מייצר דיווחים נחרצים בסגנון "החשבון נסגר", שלא היו עוברים בשום תחום סיקור אחר. בתחום המגזיני, שיתוף הפעולה המתמשך מייצר טורים תלושים כמו זה של אלוף פיקוד הצפון ב"ישראל היום" – וגם כתבות יח"צ מהסוג שכובש היום את שער אחד ממוספי החג של החינמון.

ברוך רון, עורך המוסף, התלווה ליום אחד לצוות הצוללת אח"י תנין, "מכונת המלחמה הכי יקרה והכי מורכבת של צה"ל", כהגדרתו. קריאת כתבתו של רון משולה ללעיסת מסטיק בלי להסיר את עטיפת הפלסטיק. הוא כותב על "העוצמה האדירה" של הצוללת, מזכיר את "יכולת המכה השנייה המיוחסת לצוללות" (ולא מסביר שמדובר ביכולת לשגר טיל גרעיני) ואף מציין כי "ברבות השנים" ביצעה שייטת הצוללות "מאות מבצעים עלומים באזורים שונים" – בים התיכון ומעבר לו.

"סא"ל מתי", שפיקד על הצוללת והפך לאחרונה לסגן מפקד השייטת, אומר לו ש"הרבה מהמשימות בשנה הזאת היו כל-כך פורצות דרך ומשמעותיות, שאני יכול להרגיש השפעה ישירה על בטחון המדינה, ברמה הבסיסית ביותר". מה בדיוק עשו סא"ל מתי ועמיתיו יורדי הים הצה"ליים? "דברים שלא עשינו מעולם. וכל אחת מהפעולות משפיעה ישירות על המערכה ומרחיקה את המלחמה הבאה".

הכתבת הצבאית, לילך שובל, מראיינת בבוקסה נלווית את "אל"מ אסף", המפקד היוצא של שייטת הצוללות. "יצא לכם לבצע תקיפות מהים בשנתיים האחרונות?", היא שואלת. "אני לא יכול להתייחס לזה", הוא משיב. "סא"ל מתי", בכתבה המרכזית, אומר למראיין שלו: "למזלי, אתה כמעט לא מכיר פעילות שלי, אז אנחנו כנראה עושים את העבודה כמו שצריך".

גם מי שיקראו את הכתבה עד סופה יישארו עם תחושת ההחמצה. רון והמרואיינים שלו לא מספרים על אף מבצע ספציפי שביצע צוות הצוללת – וגם לא משרטטים מבצע כזה בקווים כלליים. התוצאה היא כתבה רצופת סופרלטיבים אך ריקה מתוכן שנולדה אך ורק כדי לשרת את מושא הסיקור. זאת לא ביקורת, זאת עובדה. המחבר כותב זאת בעצמו: הסיבה שהוזמן לבקר בצוללת ולכתוב על כך בעיתון היא "הרצון של השייטת לגייס לשורותיה כמה שיותר צעירים איכותיים".

גיוס כוח אדם איכותי לצי הצוללות של מדינת ישראל הוא מטרה ראויה, והגיוני שעיתון ממסדי כמו "ישראל היום" יתגייס כדי לסייע בה. מה שמגוחך בכתבות היח"צ הצה"ליות הוא הנכונות של העיתונאים להתבטל בפני מושאי הסיקור, לשרת את הצורך המיידי שלהם ואפילו לא לדרוש שום פריט מידע מהותי בתמורה. בעיניים שלהם, הזכות להתרפס בפני הממסד הצבאי היא-היא ההישג העיתונאי.

מהנקודה הזאת בדיוק נובעת זניחת כללי העבודה הבסיסיים שמאפשרת להם לדברר את השב"כ בלי לעצור לרגע ולהטיל ספק. הם אפילו לא חושבים שיש בכך פגם.

עבר/עתיד

חגי תשרי הם שיאם של אחד משני מחזורים קבועים בשנה: ההתעבות ההדרגתית של עיתוני הדפוס, שמגיעה לשיאה בסוף השבוע שלפני ראש השנה או פסח, אז מגיעים המוספים לשיא תפיחתם – שיורדת מעט לאחר מכן אך נמשכת עד ערב החג, יומם של המוספים המיוחדים. השנה קל להבחין שהמוספים שדופים מהרגיל, כמתבקש ממדיום שמדי יום נעשה פחות ופחות רלבנטי עבור הקוראים והמפרסמים גם יחד.

רוב מוספי ראש השנה הם סתם מהדורות נוספות של המוספים הרגילים, עם אותם כותבים ואותו השטאנץ, שרק החליפו את שמם כך שיכלול רפרור לחג. בשני עיתונים עדיין לא נכנעו לגמרי, ועשו מאמץ לספק מוספים שנתפרו מאפס עבור החג. ב"ידיעות אחרונות" עושים זאת עם מוסף סלבריטאים עבש שמתעכב על הפעם הראשונה שבה הוזכרו בעיתון (הידעתם? בר רפאלי הופיעה לראשונה ב'ידיעות' בגיל שלוש, כדי לקדם מכירות של סינר חד-פעמי לתינוקות. נוסטלגיה).

כנגד אוגדן הדפים המצהיב של "ידיעות אחרונות" ניצב מוסף "הארץ 100", שעוסק בעתיד. לא כל הטקסטים שווים ברמתם, אבל העיקר הכוונה: במקום התעסקות סרק בפרפראות מהעבר – לצפות קדימה, לסקור חידושים מדעיים שילוו את האנושות ולהתריע מפני השואות שעוד יבואו. ייתכן שהתחזיות יופרכו, כפי שקרה לכמה תחזיות עבר שפורסמו בעיתון ומשובצות כתזכורת בין הכתבות – אבל זה לא בהכרח רע. הרי יש תחזיות שנועדו כדי למנוע אותן.

עפרי אילני, בעוד מאמר שעוסק במשבר האקלים, נדרש לכך. "ההכרזה על מצב חירום היא גם אסטרטגיה שיש בה סיכון", הוא כותב. "פעילים סביבתיים טוענים שיש לנו חלון זמן של כעשור לחולל תפנית דרמטית בתשתית התעשייתית של הכלכלה, כלומר להחליף כמעט את כל האנרגיה המופקת מנפט, פחם וגז באנרגיה נקייה. הם מזהירים שלאחר שחלון ההזדמנויות הזה ייסגר נצעד לעבר אסון אקלימי שיביא לקריסת הציביליזציה. יש המצמצמים את טווח הזמן לשנתיים הקרובות.

"זהו ללא ספק אתגר שהקהילה הבינלאומית אפילו לא מתקרבת לעמוד בו (ולמעשה צועדת בדיוק בכיוון ההפוך). השאלה היא מה יאמרו מקדמי האג'נדה הסביבתית לאחר שפרק הזמן הזה יחלוף. אומרים לנו שוב ושוב שאנחנו רגע לפני הדקה התשעים, אבל אם כך, מה יקרה אחרי השריקה?

"יותר מכך: כשמדברים על מצב חירום בטחוני או כלכלי, למשל, מניחים בדרך כלל שזהו מצב זמני שעתיד להסתיים בטווח הנראה לעין. מצב החירום האקלימי, לעומת זאת, לא צפוי להסתיים אי פעם באלפי השנים הקרובות. שהרי גם אם בדרך פלא האנושות תצמצם את פליטת הפחמן באופן דרמטי בשנים הקרובות, נראה שמערכת האקלים של כדור הארץ כבר נכנסה למסלול בלתי הפיך של איבוד יציבות. עונות השנה לא יחזרו לעולם להיות מתונות כמו שהיו בעבר, ושריפות וגלי חום ילכו ויתעצמו בכל מקרה.

"קטסטרופת האקלים לא דומה אפילו למבול התנ"כי שנמשך פרק זמן מוגבל; זהו מצב קבוע של הרעת תנאים הולכת ומחמירה. היום אנחנו גם יודעים שעליית פני הים לא תהיה בהכרח הבעיה הדחופה ביותר שאיתה נצטרך להתמודד. עוד לפניה יבואו השריפות, המחסור החמור במים ובאדמות חקלאיות, המגיפות וגלי הפליטים בהשפעתם. לכן גם משלה את עצמו מי שחושב שהסערות הפוליטיות בעולם יחלפו בתוך כמה שנים ונשוב לתקופה ליברלית ואופטימית כמו שנות התשעים. שקט כבר לא יהיה כאן".

ליגה אחרת

כתבת השער של מוסף ראש השנה של "מעריב" היא ראיון עם אהוד ברק, שמדבר עם הכתב אייל לוי בעיקר על הזירה הפוליטית ועל מערכת הבחירות האחרונה (וכדי לצאת ידי חובה גם קצת על פרשת אפשטיין). כשלוי שואל את ברק האם יש דמות פוליטית שאינה נתניהו שיכולה "לכונן יחסי חוץ עם המעצמות" כמוהו, ברק משיב בניתוח אישיותי של ולדימיר פוטין, שליט רוסיה.

"אני מכיר את פוטין יותר טוב ויותר זמן מביבי. מכיר אותו מהיום הראשון שהגיע לקרמלין, ופוטין בצעירותו הפעיל סוכנים", אומר ברק. "מה העניין של מפעיל סוכנים? הולך איתך למסעדה, לחמאם טורקי, וכל הזמן מנסה להבין מה משחרר אצלך את הדופמין במוח. נתניהו אוהב פוטו-אופ, אז הוא מזמין אותו להצטלם". בצד נדפס בגדול תצלום של נתניהו ופוטין לוחצים ידיים.

"טראמפ מסתבך: פרשת זלנסקי עשויה להתברר כסקנדל אחד יותר מדי", מודיעה כותרת במעלה שער "הארץ" שמובילה לטור מאת חמי שלו. "אחרי שחשיפת נסיונו לשכנע את נשיא אוקראינה ולודומיר זלנסקי לחקור את יריבו הדמוקרטי, ג'ו ביידן, אילצה את [יו"ר בית-הנבחרים ננסי] פלוסי להסכים להליכי הדחה נגדו – הליכים שהתנגדה להם זמן רב – ממשיכים גילויים חדשים לצוץ כפטריות אחרי הגשם ולערער את מעמדו של הנשיא", הוא כותב.

"נתניהו צריך לחשוש מהאפשרות שחקירת פרשת אוקראינה תסתעף ותגיע גם אליו. מהצהרת חושף השחיתויות עולה שטראמפ הורה להעלים לא רק את תעתיק שיחתו עם זלנסקי, אלא גם את רישום התדיינויותיו עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ועם יורש העצר הסעודי מוחמד בן-סלמאן. ראשי הוועדות החוקרות את טראמפ בוודאי ינסו לשים יד גם על רישומים אלה, ומכיוון שאינם חשודים באהדה יתרה לנתניהו, להגיע גם אליו, בניסיון לחשוף דפוס התנהגות דומה לזה של טראמפ עם זלנסקי".

לצד הניתוח של שלו מדפיסים ב"הארץ" שלוש ידיעות חדשותיות על ההתפתחויות בחזית האמריקאית. ב"ידיעות אחרונות" חוזרים על המסגור: "בעוד תהליך ההדחה מתקדם, עומק ההסתבכות של הנשיא נחשף. טראמפ מואשם כי החביא את תמלילי שיחותיו עם פוטין ובית המלוכה הסעודי ב'כספת' – מחשב המיוחד לחומרים בסיווג הגבוה ביותר", מדווחת ציפי שמילוביץ.

גם ב"ידיעות אחרונות" מוצאים זווית ישראלית: "ביום שישי בערב פרסם ה'וושינגטון פוסט' כי בשיחה הידועה לשמצה שערך טראמפ ב-2017 בחדר הסגלגל עם בכירים רוסים הוא אמר להם שאיננו מוטרד מההתערבות של מוסקבה בבחירות לנשיאות ב-2016, 'מכיוון שארצות-הברית עשתה אותו דבר למדינות אחרות'. באותה שיחה הוא חלק עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב ועם שגריר רוסיה בארצות-הברית סרגיי קיסליאק מידע מסווג ביותר שארצות-הברית קיבלה מישראל לגבי פשיטה של סיירת מטכ"ל על בסיס דאע"ש".

ב"ישראל היום", בהתאם לנוהל, מנסים להנמיך את הלהבות ולהסיט את האש הרחק מטראמפ. "'אוקראינה גייט': בכירים בממשל זומנו להעיד", מוסרת כותרת של ידיעה חדשותית שנדפסת במדור החוץ (יוני הרש). בניגוד לכלל האצבע של מדורי החוץ, ב"ישראל היום" ויתרו על ההזדמנות לשבץ תמונה של טראמפ – דמות מוכרת, חשובה ומעניינת – שתגרום לגלגלי העיניים של הקוראים להימשך לידיעה.

במקום זה הם משבצים שני תצלומי ראש של גברים מבוגרים, כסופי שיער ולא ממש מוכרים: מזכיר המדינה של טראמפ, מייק פומפיאו, וקורט וולקר, שפרש מתפקידו כשליח האמריקאי לאוקראינה זמן קצר אחרי חשיפת הפרשה. טראמפ מוזכר רק בסוף כותרת המשנה, בהכחשה המסורתית ("זו הטרדה נשיאותית").

ההתפתחות על "הכספת", שמובלטת ב"ידיעות אחרונות", מובאת ב"ישראל היום" בתמצות בלבד, בפסקה האחרונה של הידיעה, ובלי להסביר מדוע הסתרת תיעוד השיחות מעוררת עניין כה רב. ובניגוד לדיווחים ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות", ב"ישראל היום" לא טרחו למסור לקוראים על הזוויות הישראליות בהתפתחויות האחרונות.

הבוקר, לסיכום, מחזק החינמון את תדמיתו כטראמפיתון – אבל עם כוכבית. בעלי הבית של "ישראל היום", מרים ושלדון אדלסון, העבירו בשנים האחרונות את מרכז המשקל של אימפריית ההימורים שלהם לטריטוריה הסינית מקאו. ואולם, בעוד זמן לא רב יפקע תוקפם של רשיונות ההפעלה שלהם. חידושם עשוי להסתבך אם טראמפ, שקיבל מהם תרומות עתק, יסלים את מלחמת הסחר עם סין.

האינטרס של האדלסונים כעת הוא מיתון מלחמת הסחר – ועל-פי דיווח שפורסם לפני שבוע ב"וול סטריט ג'ורנל" הם גם דרשו זאת מהנשיא. ובכל זאת, הבוקר עיתונם דווקא מעודד את טראמפ להיות אגרסיבי יותר. "מלחמת הסחר מחריפה: חברות סיניות רשמו ירידות חדות בבורסה", מדווח גלעד צוויק בעמודי החדשות, ומציין כי אחד הצעדים ששוקל טראמפ כעת הוא "חסימת השקעות אמריקאיות בסין" (בעלי העיתון והאינטרס הישיר שלהם אינם מוזכרים).

העורך הכלכלי, ערן בר-טל, תורם מאמר קצרצר ומחרחר מלחמה. לדבריו, טראמפ נלחם את "המלחמה של העולם החופשי", ו"בהנחה שהמטרה שלו ראויה – הוא עושה את הדבר הנכון". "הדרישות של הנשיא טראמפ לגיטימיות וצודקות", מוסיף העורך. "המטרה שלו ראויה ואפילו מחויבת המציאות", הוא מדגיש, וטוען כי "המלחמה הזאת של ארצות-הברית היא גם מלחמה לטובת העולם כולו".

פוליטיקה

"אמש התקשר נתניהו לכמה שרים והודיע להם, כדי שדבריו יגיעו לתקשורת, כי אם לא תהיה פריצת דרך עם כחול-לבן – הוא יחזיר בתוך שבוע את המנדט לנשיא", כתב חיים לוינסון ב"הארץ" לפני שלושה ימים. "נתניהו הוא אדם זהיר במהלכיו הפוליטיים, וקשה לדמיין אותו מוותר בקלות על הרכבת הממשלה – אם בתוך שבוע ואם בתוך 42 יום", ציין.

"הדיווחים שלפיהם נתניהו יחזיר את המנדט השבוע ולא ינצל את מלוא הזמן שניתן לו הם עוד תעלול מבית-היוצר של נתניהו", אומר גורם בשם "בכיר בכחול-לבן" ליהודה שלזינגר, דניאל רוט-אבנרי ואריאל כהנא מ"ישראל היום". בעיתונם לא לוקחים את האמירה הזאת ברצינות: הציטוט נקבר במעמקי הדיווח הפוליטי, והמסר המובלט הוא זה שכביכול משרת את נתניהו – "בליכוד שוקלים להחזיר את המנדט לנשיא כבר בימים הקרובים".

יובל קרני ומורן אזולאי, ב"ידיעות אחרונות", מחדדים: לדבריהם, נתניהו "עשוי להחזיר לנשיא את המנדט להקמת הממשלה כבר היום, או מיד לאחר החג". גם ב"מעריב" וב"הארץ" מבליטים את התרחיש. בימים הקרובים יתברר אם מדובר בעוד ספין מוצלח של ראש הממשלה או בתחזית אמת.

ענייני תקשורת

א. טבק. ב"מעריב" מקדישים כפולת עמודים לכתב הספורט א. טבק, ש"נפטר שלשום במפתיע במהלך חופשה בפולין", והוא בן 81. לצד דיווחו של מוטי חביב נדפסים שני טורים: באחד מהם, רון עמיקם מגדיר את טבק כ"גדול הריפורטרים בעיתונות הספורט העברית". אייל לוי, בטור השני, מתעכב על מוסר העבודה שלו: "כל יום חייבים להביא ידיעה, סיפור. אין כזה דבר לפספס. פספסת? תעבוד קשה כדי לכפר. טבק היה שייך לדור העיתונאים-חקלאים מפעם. אלה שיוצאים בבוקר לשדה, עובדים תחת השמש המתישה ובסוף קוצרים ברינה את הסקופ התורן. אין עוד כאלה, כבר לא מייצרים. החקלאות מתה, הפרינט מתקשה".

זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. בסקירת העיתונות שפורסמה כאן שלשום ציין אורן פרסיקו כי ב"ידיעות אחרונות" דיווחו על נאומו של שר החוץ ישראל כץ בעצרת הכללית של האו"ם עוד לפני שנישא. "בנאומו פנה כץ בפרסית להנהגה האיראנית ואמר: 'לא סופרים את הציפורים עד לסוף הסתיו. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר'", דיווח הכתב המדיני איתמר אייכנר ביום שישי.

ב"ידיעות אחרונות" הימרו שהכל ילך כשורה. "אם היתה נופלת פצצת אטום על בניין האו"ם בניו-יורק ונאומו של כץ היה מתבטל, איש ממילא לא היה מקדיש תשומת לב לתחזית שנכזבה", כתב כאן פרסיקו. ניו-יורק, כידוע, עדיין עומדת על תלה – אבל בדיעבד התברר שלא הכל הלך כשורה. עינב שיף, בטור ביקורת הטלוויזיה, לועג לשר כץ, מציין לרעה את "רמת הרטוריקה" והמבטא שלו, וקובע כי נאומו היה "כמעט 11 דקות בלתי נשכחות של ביזאר".

גם אייכנר נדרש לסוגיה. במהלך הנאום, הוא כותב היום, "אירעה מבוכה קלה: כץ פנה בפרסית לעם האיראני ואמר את המשפט 'לא סופרים את הציפורים עד לסוף הסתיו', שמשמעותו: 'זה לא נגמר עד שזה לא נגמר'. ברשתות החברתיות מיהרו להצביע על טעות בתרגום המשפט, שככל הנראה אמור היה להקריא 'זה לא נגמר עד שזה נגמר'". הכתב הוותיק לא מציין בפני הקוראים כי הגרסה השגויה הופיעה גם בדיווחו משלשום – ושגם בעיתון לא שמו לב לשיבוש.

בלי צרות. ב"ישראל היום" מראיין ערן סויסה באריכות את הילה קורח, המגישה החדשה של "חדשות השבת" בערוץ 13. התוצאה משעממת ולא מעמיקה במיוחד. הסיבה היא הגישה הבלתי מאתגרת של המראיין, אבל גם התשובות של קורח, שאת רוחן מתמצת הציטוט "הייתי תלמידה טובה, לא הסתבכתי בצרות, לא היה לי מרד נעורים שאני זוכרת, או שההורים שלי יכולים להעיד עליו. הייתי באמת ילדה טובה, היו לי חברים, והייתי מאוד פעילה בצופים".

טסים ומהללים. כתבת הבריאות של "ידיעות אחרונות", ענבר טויזר, נשלחה לברצלונה במימון חברת התרופות אסטרה-זניקה וחזרה עם כתבה שמבשרת על "התקווה של חולי הסרטן". שהיא כמובן תרופה של חברת אסטרה-זניקה.