הפיל שבחדר

"'פרשת דרכים': באו"ם מזהירים מקריסת המגוון הביולוגי בעולם", נכתב בכותרת של ידיעה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" שמופיעה בעמוד 13 של "הארץ". "בדו"ח שפורסם השבוע קבעו מומחים כי מדינות העולם אינן מצליחות להגן כנדרש על החיים בטבע. לדבריהם, תופעות כמו מגפות עולמיות ושריפות ענק 'רק יחמירו אם לא נשנה את דרכנו'".

העורכים ב"הארץ" מצאו גם מקום בשער, גם אם מתחת לקפל, להפניה לידיעה. הפניה אחרת, לטור של ניר חסון, קוראת: "נראה שהאנושות מתחילה סוף-סוף להתייחס ברצינות למשבר האמיתי: האקולוגי". ובכן, האנושות אולי כן, העיתונאים הישראלים לא. בעיתונים היומיים האחרים לא שמעו על דו"ח האו"ם, ובטח שלא העניקו לו בולטות בשער העיתון.

ב"ישראל היום" מצאו מקום, בין השאר, להפניות לפרויקט ("מיוחד") שבו ישראלים מברכים זה את זה בברכת שנה טובה, לטור של עירית לינור, שכותבת על חשיבות הרמת המבט מהרגע ותשומת הלב להיסטוריה, ולעיונים ב"דרמה בהצבעת הגמר" בתוכנית ריאליטי בשם "הישרדות". ב"ידיעות אחרונות" מצאו מקום, בין השאר, למשבצת משחקי מלים המפנה לשמונה טורי דעה, לתצלום של ילדי גן אוחזים סלי תפוחים ולצילום שמאלצי של שר הבריאות ורעייתו (עוד נחזור אליו). ב"מעריב" מצאו מקום, בין השאר, לצילום של פקק תנועה ושל זמרת אוחזת בגבעולי כרישה.

אבל בשלושת העיתונים הללו לא מצאו מקום לידיעה המזהירה מפני אסון עולמי שהקורונה תהיה לידו הליכה בפארק (נטול בעלי חיים).

חג שמח, בקושי

רוב עורכי העיתונים בחרו בכותרות ראשיות עם מסר אחיד לכבוד ראש השנה. "סוגרים שנה" היא הכותרת הסתמית ובכל זאת מבאסת של "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב". ב"בשבע" הלכו על המקבילה הדתית עם "גמר חתימה". "ההישג המדיני רשום על שמו של נתניהו, אבל כאשר מספר הנדבקים והנפטרים מגיע לשיאים חדשים וההכנות לסגר ממלאות את הזמן ואת התודעה – אין פלא שהציבור בישראל התקשה להרגיש חגיגיות, ולא רק בגלל החמיצות התקשורתית", נכתב בכותרת המשנה.

ספרו את זה ל"ישראל היום", שלא ברור על מה הוא שמח כל-כך, עם הכותרת הראשית העולצת "חג שמח וסגר קל". "על רקע ההתקרבות של בתי-החולים לסף ספיקה וכמעט 600 חולים במצב קשה קרא נתניהו לציבור 'לגלות אחריות אישית ולעטות מסיכות'", מוסרת כותרת המשנה. כפיים!

אגב, גם באגף האיכותני של האדלסוניה מסרבים להחמיץ פנים לשנה החולפת. הכותרת הראשית של גליון החג של העיתון לציבור הדתי-לאומי "מקור ראשון" היא "היועמ"ש מנדלבליט: 'אפשר להגביל הפגנות'". מה שנקרא סדרי עדיפויות.

הנגיף הפוליטי

"סגירה של הרגע האחרון", "עימות בין נתניהו לגמזו", "התפשטות הקורונה – דו"ח יומי", "רופאים בכירים מזהירים: 'ישראל בדרך להפוך לאיטליה", "מדינה בסגר", "איפה טעינו – מומחים מתארים את הכשלים שהובילו כל הדרך לסגר השני", "ככה לא סוגרים מדינה", "ניהול כושל הוביל לאובדן אמון", "יציאה לא אחראית מהסגר הקודם", "למידה מרחוק זה בלתי מספיק", "לבד בדירה שבתות וחגים", "החגים העצובים של המבוגרים הנמצאים בקבוצות סיכון", "חגי תשרי הקודרים", "קריאת אזהרה", "המגפה הכלכלית – תמונת מצב".

זה היה מקבץ כותרות מעמודים 1–6 של "ידיעות אחרונות". עמוד 7 הוא מודעה, ובעמוד 8 כבר עוברים לחדשות חוץ. בקיצור, ב"ידיעות" חמוצים. אבל מה חדש?

נכון שבמשך כמה תקופות ארוכות מאז ההפסד בבחירות 2015, ובייחוד מאז חשיפת "תיק 2000" ב-2017, "ידיעות אחרונות", בראשות הנאשם נוני מוזס, התחיל להתייחס בכפפות של משי לנאשם בנימין נתניהו – כנראה ברוח הפתגם העממי "אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה". אלא שבשבועות האחרונים משהו השתנה ו"ידיעות אחרונות" החליף לכפפות איגרוף, כמו בימים ההם. מוזס חותר מאחורי הקלעים לעסקת טיעון על חשבון נתניהו? אולי. במקרה של "ידיעות אחרונות", הכל יכול להיות.

גם ב"הארץ" לא מאושרים, בלשון המעטה. "אחרי שהמאבק הישראלי בקורונה התגלה ככישלון, שנת תשפ"א תיפתח בסגר כלל ארצי שני", נכתב בכותרת המשנה למאמר הראשי של העיתון, מאת עמוס הראל, "הפעם, איש כבר אינו מצפה לירידה בתחלואה, או להתגייסות של הציבור המתוסכל". ליד כותרת השער, הקריקטורה של עמוס בידרמן מראה את טראמפ מושח בדבש את נתניהו ואת מנהיג האמירויות. אוקיי, "הארץ" אינו מרוצה מנתניהו. לא בדיוק חדשות.

"כך מתנהלת 'ממשלת הקורונה'. מחצית אחת לא מדברת עם המחצית השנייה. ההסכם שעליו הוצב הבסיס, שעליו נבנה המבנה כולו, הופר כמעט בהתחלה. במקום להתעסק במשבר הכלכלי-בריאותי החמור ביותר שנקלענו אליו מאז קום המדינה, עוסקים ב'נקודת היציאה' הבאה של נתניהו מההסכם שעליו חתם זה עתה", כותב בן כספית, באחד הציטוטים היותר רגועים בטורו ב"מעריב".

נו מילא, בן כספית. חמוץ. אבל מה חושבים במגזר על ממשלת נתניהו? מה הקייס בבייס?

"לא מכבר עברתי את גיל 50", כותב קלמן ליבסקינד ב"מעריב", ומוסיף: "אני לא זוכר עוד תקופה כזו בחיי, שבה חשתי אזרח זנוח כך לגורלי". "בנימין נתניהו מנהל את המדינה הזו לבדו, לטוב ולרע, אין לו שותפים, ואין לו באמת ממשלה", כותב ליבסקינד. "וכך מסתובב לו נתניהו ממסיבת עיתונאים אחת לשנייה כשלהביור בידו, ושורף הכל", הוא ממשיך, "ואתם יודעים מה? אם מבעד לעשן משהו היה משתנה לטובה, ניחא. אפשר היה לחיות עם זה. אבל זהו, שנתניהו לא מבקש לשנות כלום. [...] חוץ מהניסיון לייצר תחושה של כאוס, שישרת אותו במאבקו המשפטי".

"אבל אחרי כל זאת", כותב עורך "בשבע" עמנואל שילה בסוף שרשרת טיעוני בעד ונגד התנהלות נתניהו, "הימין האידיאולוגי לא השתכנע שנתניהו התאמץ למצות את מה שניתן מחלון ההזדמנויות הנדיר להחלת ריבונות, ולו חלקית [...] ולבסוף, הציבור מתקשה לשמוח כאשר מצוקת הקורונה וגזרותיה מקיפות אותנו מכל עבר". יאיר שרקי, בטור העוקב, מסכם: "רגע השיא בקריירה שלו כמדינאי הגיע באמצע תקופת השפל שלו".

"את החלמאות של ממשלת ישראל אנחנו מרגישים כבר בכל מקום, ואין מספיק עמודים ב'שביעי' כדי לפרט", פותח עקיבא נוביק את טורו הקבוע ב"שביעי".

"הוא מזנק מספינה בוערת אל ים שורץ פיראנות", מסכם עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" את מצבו של נתניהו.

ויש עוד מי שאינו מרוצה מהממשלה. במקרה הוא גם חבר בכיר בה. שר הבריאות יולי אדלשטיין מאשים את השרים וחברי-הכנסת שבגלל שיקולים סקטוריאליים מנעו מדיניות דיפרנציאלית והכריחו הטלת סגר כללי, ולכן גם סגר לא מהודק דיו. "אנחנו מביאים החלטה ואז כל אחד נלחם בשביל איזה סקטור והציבור צועק שזה לא הגיוני. ולצערי הציבור צודק – זה לא הגיוני", הוא אומר – ל"ידיעות אחרונות", שמעניק לו שער חגיגי ומלוקק.

מה נשאר לנתניהו, בין החמוצים לפיראנות? הנה המתנה שמעניקים ב"ישראל היום" למנהיג נתניהו לקראת ראש השנה: "פרויקט מיוחד": "בלי אף מלה על קורונה – ידוענים מסכמים את השנה – בלי להזכיר את המגפה".

אבל ב"ישראל היום" כמו ב"ישראל היום", הכוונות הלא טהורות מתגלגלות לתוצרים מסורבלים ומחטיאי מטרה. במקום לפרסם את הפנטזיה הנתניהואית של תש"פ נטולת קורונה בגליון סוף השבוע שנדחף בחינם למאות אלפי אזרחים, הפרויקט עצמו נדחף לאתר דל הגלישה של "ישראל היום".

"בלי אף מלה על קורונה". שער "ישראל היום" (פרט)

"בלי אף מלה על קורונה". שער "ישראל היום" (פרט)

ואולי לא במקרה. כי למרות הרוח החיובית הנושבת מדפי "ישראל היום", בניגוד גמור לכל עיתון אחר – כללי, דתי או חרדי – נראה ששרה ויאיר ממש לא יאהבו את הגיליון הנוכחי.

בנט מקבל פינוק מלכותי מ"ישראל היום"

בנט מקבל פינוק מלכותי מ"ישראל היום"

הסיבה לא טמונה בעמודי החדשות האופטימיים ברובם, אלא בשער המוסף הפוליטי, שם נמרח פרצופו של נפתלי בנט בתקריב ענק בפוזת המנהיג הנתון בשרעפי צפייה אל העתיד, עם הציטוט הבא באותיות ענק: "כשאני רואה את העם שלי סובל בגלל כשלי הנהגה, אני לא יכול לעמוד מנגד". "הגיע הזמן לדם חדש; אני עומד מול בנימין נתניהו", נוקבת כותרת המשנה בשם המפורש.

מרטין לותר בנט תמיד היה האיום האמיתי על נתניהו מבחינה פוליטית – לא בקלפי שלכם ושלי, אלא בקלפי של משפחת אדלסון. אחרי הפיכת חקירת "תיק 2000" לגלויה נדמה היה לרגע ש"ישראל היום" יפנה עורף לנתניהו, שהתגלה כמי שמזלזל, גם אם בצדק, במתנת המיליארדים בדמות עיתון שהעניקו לו מירי ושלדון.

שמו של בנט – שאכל מרורים מהעיתון וקרא לו "פראבדה" – הועלה כמשוח הבא של המשפחה, והאיצטגנינים החלו לפרשן חיבוקים שלו עם הזוג המלכותי באירועי גאלה. אבל מהר מאוד התגלה כי אדלסון היא שמרנית במלוא מובן המלה, והעיתון חזר לשרת את נתניהו באותו אופן סמרטוטי. השינוי היחיד היה שלעורך קראו בועז ביסמוט, ולא עמוס רגב.

מה אומר השער היום? מה המשמעות של הדפסת קריאת תיגר ישירה על נתניהו ב"ישראל היום"? עיסוק בשאלה הזו מייגע כשם שהוא מבזה את העוסק בו. מי יודע מה מתרחש בקופסת גולגלתה של מיליארדרית אמריקאית. כך או כך, גם כספית וגם נחום ברנע כותבים היום שנתניהו רואה בגנץ שותף הרבה יותר נוח מאשר בנט. "אם למישהו יש עוד ספק – בנט כבר כולו שם, והוא מכוון הכי למעלה: לראשות הממשלה", כותבת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות".

קדמון כותבת על פוטו-אופ שהתרחש בישראל בזמן חתימת ההסכם בוושינגטון, ושבנט ואשכנזי נצפו בו יחדיו: "בואו נגיד שלשני האנשים האלה יש לפחות מטרה אחת משותפת, והיא להוריד את נתניהו מהשלטון". נצפו בו יחדיו, או דאגו להיות נצפים. בעמוד הקודם כותב גם ברנע על אותו אירוע. בקיצור, ייתכן שפניה של הפוליטיקה הישראלית לרי-שאפל, ואיתה גם התקשורת.

שובה של החנינה

עדות נוספת לכך ניתן למצוא במסר החוזר אצל כמה פובליציסטים בעיתוני היום: שנה עברה, ופרויקט חנינה שוב איתנו. בספטמבר 2019 אפשר היה למצוא מכנה משותף בין העיתונאים שקידמו את הרעיון לגמור את תיקי נתניהו בחנינה – קרבתם לנאשם מספר 4, ארנון בן נח מוזס. בספטמבר 2020 נראה שהמכנה המשותף הוא הזהות הימנית.

עורך "מקור ראשון" חגי סגל, שפותח את טורו באזהרה מפני מלחמת אזרחים דה-פקטו אם תוכרז נבצרות, קובע כי "המוצא הסביר האחרון הוא עסקת טיעון או חנינה". לדבריו, "גישושים ראשונים ובוסריים הסתיימו בלא כלום", ו"עוד היד הפלגנית נטויה, אלא אם כן ריבלין, נתניהו ומנדלבליט יתעשתו על פי תהום ויסגרו עניין". הוא אף קובע נחרצות כי "בסתר לבם שלושתם רוצים בכך".

קלמן ליבסקינד כותב ב"מעריב" כי "נוכח הפצע המדמם, החותך בבשרה של החברה הישראלית, עסקה שתעצור את ההליך המשפטי נגדו ותביא לסיום כהונתו נראית כמו הצעד היחיד שיוכל להתחיל הליך של ריפוי". הדברים מקבלים הבלטה בשער העיתון. "אני מבקש להצטרף כאן לקריאתו של חברי עקיבא נוביק, במאמר שפרסם השבוע ב'הארץ'", כותב ליבסקינד, שלא מפרט על איזו עסקה בדיוק הוא מדבר ("לא אכנס כאן לפרטים הטכניים, גם אם הם חשובים מאוד").

נורמליזציה

ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מקדישים ראיון למיליארדר חיים סבן לרגל מעורבותו בהסכם שנחתם בין ישראל לבין איחוד האמירויות הערביות ובחריין. המעורבות בהסכם הנוכחי כללה בעיקר הכוונה של שגריר האמירויות בארצות-הברית, ידידו של סבן, לפרסם את המאמר שלו נגד הסיפוח ב"ידיעות אחרונות" במקום בעיתון אמריקאי. אבל בין התנחמדות להתנחמדות משחררים סבן ו"ידיעות אחרונות" עקיצה לנתניהו, שלדברי סבן והמראיינת ציפי שמילוביץ טירפד ניסיון מוקדם יותר של יורש העצר מוחמד בן-זאיד להתקרב לישראל.

סייבר

רנן ברגמן כותב ב"7 ימים" על התביעה של פייסבוק נגד חברת הריגול הישראלית NSO. התביעה נסובה על פריצה ל-1,400 חשבונות ווטסאפ (השייכת לפייסבוק), כולל לפחות 120 חשבונות של "עורכי-דין, עיתונאים, פעילי זכויות אדם, מתנגדים פוליטיים, דיפלומטים", זאת בניגוד לטענה העקבית של NSO שכלי הריגול והפריצה שלה, "פגסוס", מיועד לשימוש רק נגד טרוריסטים ופושעים.

"אם פייסבוק תוכיח ש-NSO היתה מעורבת בהפעלה של 'פגסוס' ובאיסוף המידע, החברה הישראלית עלולה למצוא את עצמה בצרה. ולא רק עם ארצות-הברית, אלא גם פה בבית, במדינת ישראל. המדינה מאשרת ל-NSO למכור את הכלי עצמו, וגם זה תחת מגבלות והיתרים. אבל להפעיל אותו ממש? בישראל, ריגול מותר רק על-ידי המוסד, אמ"ן ושב"כ. לא על-ידי חברות פרטיות מהרצליה. והנה באים צוקרברג ואנשיו וטוענים שזה בדיוק מה ש-NSO עשו".

פרט מעניין בכתבה: ברגמן מתאר כיצד מי שגילה את הפריצות ומי שעמד על זהותם של בעלי החשבונות הפרוצים הם אנשי חברת ווטסאפ עצמה, ולא גורם חיצוני. זאת בעוד שב-NSO מנסים למכור נרטיב לפיו הביקורת הציבורית והמשפטית עליהם באה לא משום שהם מעניקים כלים לדיכוי זכויות אדם, אלא משום שמצאו עצמם בעל כורחם ניצבים במלחמה בין נסיכויות המפרץ, לאחר שהעניקו שירותים לאחת מהן (איחוד האמירויות או בחריין) נגד האחרת (קטאר).

לפי הנרטיב הזה, מי שדוחף את הגילויים על הפריצות הוא מכון מחקר קנדי בשם "סיטיזן לאב", שאף חשף בעבר כיצד סוכנים סמויים ניסו להלביש עליו קשר לאותה נסיכות באמצעות תרגיל עוקץ.

עוד פרט מעניין: ברגמן כותב כי אחת הראיות שפייסבוק מציינים בכתב התביעה לכך ש-NSO מעורבת בפועל בתפעול מערכת הריגול שלה, ולא רק מוכרת אותה ללקוחות, היא ציטוט של המנכ"ל שלו חוליו מראיון שנתן לברגמן ב"ידיעות אחרונות". ראיון שנועד, מבחינת החברה, להיות יריית הפתיחה של מסע יחסי-הציבור שלה לשיפור תדמיתה.

עושים לביתם

"מקור ראשון" מפרסם מוסף פרסומי של הארגון הגזעני "להבה", "למניעת התבוללות בארץ הקודש" (רגע, ובחו"ל סבבה להתבולל?). "היו שותפים איתנו בהצלת הילדים", קוראת המודעה, "היו שותפים בהצלת בנות ישראל", קוראת מודעה אחרת. האם "מקור ראשון" היה מסכים לפרסם מודעה של ארגון המבקש מהציבור מימון לפעולות נגד אנשים המבקשים להתגייר?

מודעה נגד נישואי תערובת ב"מקור ראשון", 18.9.20

מודעה נגד נישואי תערובת ב"מקור ראשון", 2020

מודעה נגד נישואי תערובת, ארה"ב, 1958 (ספריית אוניברסיטת ארקנסו)

מודעה נגד נישואי תערובת, ארה"ב, 1958 (ספריית אוניברסיטת ארקנסו)

עוד ב"מקור ראשון": מאמר של הרב מיכאל מלכיאור "בשיתוף הפורום להסכמה אזרחית" (למה מלכיאור צריך לשלם בשביל לפרסם מאמר דעה בעיתון?) ומוסף פרסומי של מד"א. מגן דוד אדום הם גוף הנתמך בידי בני הזוג אדלסון, הבעלים של "ישראל היום" ו"מקור ראשון". איך הולכת הסיסמה של מס הכנסה? המס חוזר למשלם. גם התרומה.

שלדון ומרים אדלסון עם מנכ"ל מד"א אלי בין, אוקטובר 2018 (צילום: יחסי ציבור)

שלדון ומרים אדלסון עם מנכ"ל מד"א אלי בין, אוקטובר 2018 (צילום: יחסי ציבור)

ובינתיים ב"מעריב": העימוד מעט שונה מהרגיל, רמז לכך שמדובר בפרסום ממומן. התוכן יחצני עד כדי בחילה וצועק שמדובר בתוכן שמישהו שילם עליו. התמונה מלוקקת כמו של אבקת כביסה בעלון פרסומי של סופרמרקט. מצד שני, בראיון של טליה לוין עם רון לאודר אין שום גילוי נאות שמסביר לקוראים במה לעזאזל מדובר כאן, פרסומת או כתבה עיתונאית (לאודר מופיע שוב בעיתון, הפעם במודעה לכל דבר, כאחד מאורחי – ומממני – כנס של ה"ג'רוזלם פוסט", העיתון האחר של אלי עזור).

בעצם, גם אם לא מדובר בפרסום סמוי אלא ביוזמה מערכתית אותנטית (חחח), כפולת העמודים הזו אינה אומרת שום דבר טוב על שיקול הדעת של עורכי "מעריב".

כתבה יחצנית להבחיל עם רון לאודר ב"מעריב". פרסום סמוי או סתם עיתונות גרועה?

כתבה יחצנית להבחיל עם רון לאודר ב"מעריב". פרסום סמוי או סתם עיתונות גרועה?

עוד ב"מעריב": מדור האוכל נמכר לתנובה.

ענייני תקשורת

פוליטיקאי הבית. ב"מעריב" מצ'פרים, כרגיל, את אביגדור ליברמן. יו"ר ישראל-ביתנו זוכה, בנוהל, לידיעה פלוס תמונה באחד העמודים הראשונים של הגיליון. הפעם הוא "מציג תוכנית מפורטת למיגור הקורונה ומותח ביקורת קשה על הממשלה והעומד בראשה". וגם – קורא לפטר את רוני גמזו (אנה ברסקי).

בן כספית לוחץ את ידו של אביגדור ליברמן. תל-אביב, 2.3.2019 (צילום: תומר נויברג)

בן כספית לוחץ את ידו של אביגדור ליברמן. תל-אביב, 2.3.2019 (צילום: תומר נויברג)

סביוני "ידיעות". אחת הכותרות על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מפנה לכתבה של אתי אברמוב על "הצרות של סביון": פלישת הברברים ליישוב היוקרה ("כסף ישן מול מתעשרים חדשים, שלא בהכרח מיישרים קו עם מנהגי המקום"), בעקבות תקרית המסיבה הרועשת של שחקן הכדורגל ערן זהבי, ששוכר בית ביישוב.

ציטוט אופייני: "סביון זו מילת קוד להכי עשיר, אבל גם הכי יוקרתי ואיכותי". עוד ציטוט (שהעורך בחר להדגיש): "באים כל מיני אנשים למקום שנבנה בהרבה מאמץ ושנים לטובת איכות חיים, עם רמת תושבים גבוהה, מלח הארץ, רוצים לעצמם את המותג 'סביון' אבל מחרבים אותו בהמוניות, רעשנות, נובורישיות איומה וחוסר ערכים" ("תושב ותיק").

כותרות הכתבה על סביון ב"ממון"

כותרות הכתבה על סביון ב"ממון"

אחת ה"ותיקות" המצוטטות בכתבה מביאה כדוגמה ליישוב שהוא "פרחיאדה" את "בת-ים ג'". בת-ים לא מחולקת לרבעים אלא יפו הצמודה. אברמוב, או עורך "ממון", לא מתקנים את המרואיינת ומוסרים לה שהעלבון העדתי שלה לוקה מבחינה גיאוגרפית.

בכתבה של "ידיעות אחרונות" לא מוזכר גם שאחד התושבים הוותיקים בסביון הוא ארנון מוזס, הידוע בכינוי "נוני", שיש הפונים אליו בתואר מו"ל "ידיעות אחרונות". נוני עומד כעת לדין באשמת הצעת שוחד לראש ממשלה, אבל כנראה שהוא לא משמיע מוזיקה בקול רם אחרי 11 בלילה, ולכן לא נשלל ממנו התואר "מלח הארץ".

הנתון הנעלם. הכותרת הראשית של "ממון" מוקדשת למשה בר סימן-טוב, "מנכ"ל משרד הבריאות היוצא, האיש שהפך לסמל המאבק בקורונה בגל הראשון ונעלם לנו בגל השני". בטח שנעלם, הנה סיבה אפשרית:

משה בר סימן-טוב, מנכ"ל משרד הבריאות, על שער "7 ימים". 24.4.2020

משה בר סימן-טוב, מנכ"ל משרד הבריאות, על שער "7 ימים". 24.4.2020

האם השער ב"ממון" היום, והכתבה החיובית המתמקדת בפעילותו הפילנתרופית של בר סימן-טוב היא מעין תשלום על השער הקטלני מאפריל? כשמדובר ב"ידיעות אחרונות", הכל יכול להיות. אגב, בר סימן-טוב גם מככב במדור הראיון בנעלי בית של מוסף "אתנחתא" ב"בשבע" המגזרי, שם הוא אומר בתשובה לשאלה על מה הלאה בקריירה, שהוא אינו מאמין בתכנון לעתיד. די הרבה נוכחות תקשורתית בשביל קרייריסט לא מתוכנן.

הניתוק, קווים לדמותו. מי יותר מנותק? שר בריאות שבעיצומו של משבר בריאותי וממשלתי עצום מצטלם לשער מוסף שבועי בתמונה מתקתקה עם אשתו תחת הכותרת "את, אני והמגפה", או עורך "ידיעות אחרונות" נטע ליבנה שאישר את חוסר הטעם הנ"ל? תכלס, לא מדובר בשאלה רטורית. הרי במקרה של "ידיעות אחרונות" אפשר לחשוד שמדובר פשוט באינטרס כלשהו; מחזירים טובה או מחסלים חשבונות. במקרה של אדלשטיין קשה לחשוב על הסבר אחר מקהות חושים.

אגב עורכים וקהות חושים: בכתבה עצמה (חן ארצי-סרור וטל גלעדי) נכתב על נבזלין כי "העשייה שלה משאירה כינויים כמו 'בת האוליגרך' בעבר הרחוק". אפשר להתווכח אם העשייה של נבזלין – ניהול מוזיאון איזוטרי וייזום כנסים – מרשימה או דווקא להפך, אבל אם כבר נקטתם עמדה, למה לקרוא לה "בת האוליגרך" בכותרת השער?

יולי אדלשטיין ואירינה נבזלין על שער "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"

יולי אדלשטיין ואירינה נבזלין על שער "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"

השידור הציבורי. סיכום השנה בטלוויזיה של "7 לילות" ("ידיעות אחרונות"): "אפס יצירתיות, אפס בשורה, מינוס אפס דיבור" על קשת, "ופתאום הגיע התאגיד עם רצף של תוכניות מעולות שבישרו על עידן חדש. 'מנאייכ', 'טהרן', 'שם-טוב האבי', 'היהודים באים' ואם תרצו גם הקאמבק של 'זהו זה!' מבשרים שכאן 11 הוא שחקן מפתיע שמגיע עם אמירה ישראלית מקורית".

עיתון משפחתי. אתמול כתב כאן אורן פרסיקו על האופן שבו בחר אלי עזור לבטא את אבלו הפרטי על מות אחותו, באמצעות שימוש אינסטרומנטלי בעיתון שבבעלותו, "מעריב", ומה הדבר מרמז על האופן שבו עזור תופס מושגים כמו "עיתונות" או "עורכים". היום ממשיך "מעריב" להקדיש מקום מכובד למותה של אשה פרטית, שהיא במקרה אחותו של המו"ל: עמוד 11 בעיתון מופקע לטובת מודעות השתתפות בצער וטור מאת בתה של המנוחה.

עמוד 11 ב"מעריב"

עמוד 11 ב"מעריב"

אירוניה היא. יועץ הצללים וקבלן קמפייני ההכפשה משה קלוגהפט (או "יועץ אסטרטגי למנהיגים בעולם", כפי שהוא תופס את עצמו) מפרסם ב"מקור ראשון" מאמר נגד "אנשי פרסום" ו"טרגוט", מלין על כך שהפכנו ל"רובוטים" ו"ומוצרים" ש"אפשר להנדס את התודעה שלהם" ואפילו משתמש במונח "דה-הומניזציה" באופן שלילי ומייחל לשובה של "האנושית" לחיינו. בעיתון לא מבהירים אם מדובר בסאטירה.

גילוי נאות. גם השבוע מתפרסמים ב"מעריב" טוריהם של אהוד אולמרט ואבי בניהו ללא גילוי נאות. הנה הוא, לטובת הקוראים: אהוד אולמרט הוא ראש ממשלה לשעבר שהורשע בעבירות של שוחד, מרמה, הפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט – מי שקיבל את הכרת האמון הגדולה ביותר שהציבור הישראלי יכול להעניק, ובתמורה ירק לציבור בפרצופו בעבור בצע כסף. אבי בניהו הוא יחצן.